בן טובה וזלמן ז”ל, נולד ביום י”ג בטבת תשי”א (22.12.1950) בטבריה. בהיות אברהם בן 6 עברה משפחתו לגור בחדרה, ושם למד בבית-ספר יסודי על-שם קפלן ובבית-ספר מקצועי “עמל”. אברהם היה חבר בתנועת “הנוער העובד” ושאף להצטרף לגרעין שיעלה להתיישבות ברמת הגולן. בבית הוריו, שהיו אנשי עבודה, הוא ספג את אווירת ההתנדבות והנכונות לעזור לזולת. אברמיק – כך קראו לו בבית – לא עשה דבר שלא עלה בקנה אחד עם האמת הפנימית שלו. הוא שנא צביעות והעמדת פנים בחייו הפרטיים ובחיי החברה.

אברהם גויס לצה”ל בפברואר 1969 והתנדב לשרת בסיירת “שקד”. בפיקודם של בנימין (פואד) בן אליעזר ואמציה (פצי) חן. הוא ניחן בכושר התמצאות בשטח בדומה לגששים הבדואים ביחידה. תושייתו ניכרה בסיורים בהם השתתף כחייל וכמפקד. הוא דיבר בערבית רהוטה והיה בקיא באיסלם.

באופן טבעי בהמשך לשירותו בסיירת שקד הצטרף יחד עם חיילים נוספים לסיירת הגמלים שפעלה בחצי האי סיני ובהמשך בפיקוד מרחב שלמה שבסיסו היה בצמוד למנזר סנטה קטרינה, בתפקידו שם לימד חיילים צעירים את נסתרות המדבר וטיפח את הקשר עם האוכלוסייה הבדואית, שהערבית השגורה בפיו יחד עם יכולותיו המדבריות ומראהו הג׳ינג׳י עם השפם המרשים, התלו בהם לחשוב שהוא צ׳רקסי, הערכתם אליו רק התעצמה כשגילו שהוא יהודי בן לניצולי שואה. הקשר עימם נמשך שנים רבות עד לפינוי חצי האי סיני בשנת 1982 עפ”י הסכם השלום עם מצרים.

דרישותיו מעצמו היו גבוהות ובהתאם ההחלטה לצאת לקורס קצינים וכך גם הצטיינותו בו היה טבעית.

במהלך שירותו בסיני פגש את גילה לבית לוי, תלמידת י״ב מתל אביב עת הייתה בטיול שנתי עם בית הספר. לינת התלמידים היתה בבסיס הצבאי. לאות תודה על דאגתו לתלמידים שלחה לו חבילת שי, הקשר התפתח לסיפור אהבה. בעת מלחמת יום הכיפורים הם ניהלו קשר במברקים צבאיים. בתום המלחמה הם נישאו.

במהלך שירותו הוא נפצע ואושפז בבי״ח קפלן ברחובות, במהלך שיקומו בבית לוינשטיין לחם על מנת שלא יפגע הפרופיל הצבאי שלו וכבר תיכנן את תפקידו הבא.

אברמיק פנה לחינוך והדרכה, במסגרת פיקוד הנח״ל ופיקד על הקמתן של היאחזויות נח״ל מגרעינים שקלטו אליהם חיילים מפרויקט ׳נערי רפול׳, הוא ראה בכך שליחות לתת להם הזדמנות נוספת לחיים והם היו בני בית אצלו ואצל גילה רעייתו בחדרה. היאחזויות רבות שהקים ופיקד הפכו ליישובי קבע משגשגים, במיוחד העיר חריש. בזכות מסירותו, הוא היה לאיש אמונם של חבריו ופקודיו. מסירותו לעבודה לא ידעה גבול. “העבודה ואבן פז הלכו יד ביד״, כך נאמר עליו מכל מי שהכירו. הממונים עליו למדו להעריך את חריצותו, והוא נקרא לבצע עבודות קשות שנדרשה בהן מסירות והתמדה. לאחר שביצע את המוטל עליו, סייע גם לאחרים להשלים את עבודותיהם. “בכל מקום שהייתה דרושה בו עזרה שם אבן פז נמצא”. הוא היה אהוד על ככולם ושותף בכל האירועים החברתיים.

עם שוך הקרבות במלחמת “שלום הגליל” בספטמבר 1982 וההחלטה להקים את המפח״ש,(מפקדת חיילות השדה) הוא נקרא ע״י הרמטכ״ל רפאל (רפול) איתן, להוביל את המשימה ושימש כראש מדור המבצעיים הראשון של המפח״ש, במקביל הוטלה עליו משימה נוספת בעזרה בהקמת צד״ל (צבא דרום לבנון) ואימון הלוחמים בהתאם לדרכי הפעולה של צה״ל, בתפקידו זה כל כישוריו כסייר, מפקד ומחנך דובר ערבית הגיעו למיצוי מקסימלי והוא זכה להערכה והכרה רבה ע״י צמרת צה״ל כולו בכל ישיבת מטה שבועית. הוא הומלץ להעלאה בדרגה.

במהלך השנים ומאז שנשא את גילה לאישה, הם הקימו בית ומשפחה בחדרה בסמוך לבית הוריו. נולדו להם ארבע בנות, נטע, לילך, נעמה וזיוה שהסבו לו גאווה רבה בהיותן פעלתניות, סקרניות ונבונות. במעט השנים והזמן שחלק בין חייליו למשפחתו הוא העניק להן ילדות מאושרת ומלאת חוויות ייחודיות כיאה למשפחה שמבלה רבות בבסיסי צה״ל וביתה פתוח לחיילים.

רס”ן אברהם (אברמיק) אבן פז נפל בעת שירותו ביום כ”ח באלול תשמ”ד (25.9.1984)  הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבחדרה הותיר אחריו אישה וארבע בנות, אם ואח.