בן חנה וחיים. נולד ביום ט’ באייר תשי”ג (24.4.1953) בירושלים, ולו שתי אחיות. מנשה גדל בירושלים. בהיותו בן שש עברו בני המשפחה לגור בשכונת התקווה בתל אביב ובהמשך הקימו ביתם בפתח תקווה. המשפחה הייתה חילונית אך מנשה התקרב מאוד לדת כבר כילד ולבקשתו למד בבית הספר הממלכתי-דתי “נצח ישראל” בעיר. המשיך ללימודים בישיבה התיכונית “מדרשיית נעם” בפרדס חנה, שם בלט כתלמיד שקדן והיה לחביב המורים והמנהל.
נער שובב ואוהב חיים היה, עיניו מאירות ונוכחותו שקטה ומלאת עוצמה. פעיל בתנועת הנוער “בני עקיבא”, חובב טיולים, טבע ומסעות מאתגרים.
עם תום לימודיו במדרשייה, עבר ללמוד במשך שנה בישיבת “מרכז הרב” בירושלים. במקביל ללימודים, הכין את עצמו נפשית ופיזית לשירות צבאי משמעותי והרבה לצאת לריצות ארוכות ולטיולים רגליים ברחבי הארץ, בין היתר הלך ברגל מירושלים לים המלח ובחזרה.
עם גיוסו לצה”ל ביקש להתנדב לשירות בסיירת מטכ”ל ואולם לבסוף התנדב לשרת בסיירת “שקד”. במהלך הטירונות ובמסלול האימונים גילה חוסן גופני ונפשי כאחד. “הוא היה הר אדם, בעל כוח פיזי עצום” סיפר יעקב מפקד המחלקה, “כמפקד הקפדתי לצעוד במהירות ולשמור מרחק משאר החיילים, אבל הוא תמיד הצליח להשיג אותי – אפילו כששמתי עליו מכשיר קשר ומאג כדי לנסות להאט את הקצב שלו”.
היה סוחף וכריזמטי. בעל איכויות של מנהיג, מוביל חברתי. השרה ביטחון על סובביו, הצטיין בכושרו הגופני וביצע את המשימות בהצלחה רבה. כל זאת תוך שהוא מקפיד על קיום כל המצוות , קלה כחמורה.
שאיפתו לשרת בסיירת מטכ”ל לא שככה והוא היה חדור מוטיבציה להגשים את ייעודו ולשרת ביחידה זו. חברו מוטי סיפר- “מנשה היה אדם ללא מורא. אני זוכר שהשתתפנו באיזה מבצע, ולשטח הגיע שר הביטחון משה דיין. בלי הרבה חוכמות, מנשה ניגש אליו ואמר לו שהוא רוצה לעבור לסיירת מטכ”ל. דיין רשם את הפרטים ואמר ‘מצאת חן בעיניי, אני אטפל בזה’. אבל חודש אחר כך פרצה המלחמה”.
ב – 6 באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. יחידתו הוצבה בחזית מול הצבא המצרי באזור הצפוני של תעלת סואץ. ביומה הרביעי של המלחמה, י”ג בתשרי תשל”ד, ניתנה לסיירת משימה לחלץ את לוחמי מוצב “בודפשט” הנצורים. הלוחמים יצאו לשטח אך עד מהרה התברר שהמוצב כולו מכותר בעשרות צלפים מצרים ובלתי אפשרי להתקדם לעבר המוצב או לסגת לאחור מבלי להיפגע. הכוח ספג אבידות רבות בנפש ולוחמים רבים נפצעו, בהם גם מנשה שנפגע משני כדורים בראשו.
“כששמעתי שמנשה נפגע האינסטינקט אמר לי לרוץ כמו משוגע לבדוק מה קורה איתו”, סיפר אבנר חובש היחידה. “למה דווקא אליו? כי הוא היה בן־אדם קורן. אף פעם לא התלונן, תמיד רק עזר לכל אחד. במחלקה שלנו הוא היה פשוט המגדלור. הגעתי אליו וראיתי שלא חבשו לו את הראש, אז חבשתי וטיפלתי באינפוזיה. אחר כך התחלתי לחלץ אותו, יחד עם עוד בחור, לכיוון בלוזה”.
מנשה שכב חודשיים וחצי בתרדמת בבית החולים “תל השומר”. כשהתעורר, התברר לו שהוא משותק בפלג גופו הימני וסובל מאובדן זיכרון קשה, וכך בלשונו – “אחרי המלחמה התעוררתי, לא יכולתי לדבר, החשיבה לא עבדה. שפות עברית, אנגלית, ערבית – הכל נמחק”. הוא קיבל טיפול רפואי והועבר לשיקום ממושך ב”בית לווינשטיין” ברעננה.
גישתו האופטימית, חוסנו הנפשי, עקשנותו ואמונתו החזקה סייעו לו בהליך השיקום הארוך. הוא היה נחוש לשוב וללכת, לקרוא, לדבר וללמוד תורה ועל אף הקשיים שחווה לא ויתר, הציב לעצמו יעדים ומטרות ודחף את עצמו עד קצה גבול היכולת. “לא להתייאש, לא לקטר” נהג לומר לאוהביו שליוו אותו כל העת, “לא לבקש. חשוב מאוד לצמצם בקשות. השתדלות, התאמצות וה’ ידחוף”.
“הוא היה מפגן מפואר של רוח האדם ורוח האמונה” סיפרו, “הוא לא הסכים שיזיזו בשבילו אפילו כוס קטנה. הוא יזיז את הכוס בעצמו, אפילו אם זה ייקח לו חצי שעה”. וכך, בזכות מאמציו ועוז רוחו הצליח להשיב לעצמו את היכולת ללכת, לקרוא ולדבר, גם אם מילים בודדות.
שנים אחדות לאחר שנפצע הכיר מנשה את פנינה, לימים אשתו. השניים הכירו באמצעות שידוך שערכה מכרה משותפת. “הוא היה כל כך עוצמתי” היא סיפרה על הפגישה הראשונה ביניהם, “בן אדם יושב בכסא גלגלים והוא נראה כמו אריה. פשוט כולו מביע מלכות, כוח, בלי להגיד מילה. אני זוכרת שכשהוא נכנס והסתכל עליי הוא נתן לי חיוך, ואז אמרתי לעצמי – ‘אריה שמחייך זה בסדר. אני אסתדר איתו’. וזהו. ידעתי שזהו זה. כל כך הוקסמתי מהאישיות שלו. הלכתי אחריו באש ובמים”. השניים התחתנו בחתונה שמחה ומרובת משתתפים שנערכה בגוש עציון. לאחר נישואיו החליט לשנות את שם משפחתו ממזרחי לבן חיים, כביטוי נוסף של תקווה ואמונה. הוא היה בן זוג אוהב ומסור, מעורר השראה. בני הזוג אימצו את שירה בתם כשהייתה תינוקת והקשר שלה עמו היה מיוחד וקרוב. בהמשך לקחו לביתם את אושרת כילדת אומנה.
בני המשפחה התגוררו תחילה בקדומים, עברו לימית וכשהיא פונתה עברו לנצר־חזני, ומשם לנווה־דקלים שבגוש קטיף. המרחק מאזור המרכז וממוקדי הטיפולים הקשה עליהם, וכעבור כמה שנים חזרו לאזור ירושלים, למושב עמינדב. בהמשך הקימו ביתם באפרת.
לאורך כל הדרך התעקש מנשה לחיות חיים נורמליים ומלאים ככל האפשר. הקפיד על אימוני שחייה כמעט מדי יום ב”בית הלוחם” ועל לימודי תורה בישיבת “מכון מאיר”. שמר על קשר הדוק עם חבריו ללימודים ולסיירת והיווה את מרכז החבורה, כולם באו לבקרו ולחגוג איתו ימי הולדת ושמחות ושאבו ממנו עידוד.
הוא הרצה בכל רחבי הארץ, וחרף דיבורו הכבד הצליח לטעת רוח של גבורה ואמונה בשומעיו. “באחת הפעמים הגענו לבני־ברק, לסמינר חרדי לבנות” סיפרה רעייתו בריאיון ליאיר שלג מ”מקור ראשון” לאחר פטירתו, “בסוף ההרצאה, אחת התלמידות שאלה אותו: ‘איך אתה מעז לתת הרצאות כשאתה מדבר כל כך גרוע?’. זה היה יכול להישמע משפט חצוף, אלמלא השואלת הייתה בעצמה נערה כבדת דיבור ומגמגמת, שבקושי הצליחה להוציא משפט מהפה. היא בעצם שאלה על עצמה, ביקשה לקבל קצת אמון וביטחון. מנשה ענה לה, בשיא הפשטות: ‘את יודעת – את, אני ומשה רבנו בחברה טובה’. היה מדהים לראות איך המשפט האחד הזה פתאום זקף את קומתה. אחר כך סיפרו לנו שמאותו רגע ואילך, הביטחון העצמי שלה פשוט זינק. היא כבר לא הייתה אותה נערה”.
עם השנים מצבו הרפואי הלך והתדרדר והוא נזקק לטיפול רפואי תומך. בני המשפחה עברו מאפרת ליישוב בת ־ עין אך שוב חלה החמרה במצבו והוא אושפז בבית החולים “הדסה עין כרם” לתקופה ארוכה עד שנפטר מפצעיו.
מנשה בן חיים נפטר ביום כ’ בחשוון תשע”ו (2.11.2015). בן שישים ושתיים שנים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בכפר עציון. הותיר אחריו אישה ובת.
על מצבתו כתבו אוהביו: “גיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה’ עמו” (שמואל א’, ט”ז, פסוק י”ח). פנינה סיפרה כי בחרו בכיתוב זה על המצבה שכן כך הם רואים אותו – אדם שברגע מר אחד הפך לפגוע קשה, ואת רוב שנותיו הבוגרות העביר במאבק יומיומי על הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר – אבל התהלך בעולם כמי שחש שה’ עמו.
חברו לסיירת ספד לו: “המלחמה שלו אחרי המלחמה הייתה מלחמת גבורה. במשך למעלה מארבעים שנה הוא שמר את כולנו צעירים, שמר על צביון אנוש. מנשה זה סיפור גבורה מהלך למרות שהוא לא הלך וזה סיפור על אמונה של אדם שחינך דורות בלי שידבר וזה סיפור של אדם שלימד כל כך הרבה בלי שנתן הרצאות. ההיסטוריה כולה מחוברת אליו”.
באתר יוטיוב ניתן למצוא סרטים המספרים את סיפור חייו של מנשה לאחר פציעתו וכוללים תיעוד מרגעים שונים בחייו, בהם גם סרטו של חברו מוטי שקלאר “אמונה לא מוכרים”.