יצחק, בן לילי ומשה, נולד ביום י”ג באלול תשי”א (4.9.1951) בבני-ברק. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר “קוממיות” בבני-ברק, ואחרי-כן למד שנה אחת בבית-הספר לקציני-ים בעכו. את לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר “אורט” בבני ברק. איציק, כפי שקראו לו בני משפחתו ומכריו, היה תלמיד מצטיין מילדותו. הוא סיים את לימודיו היסודיים בהצטיינות, וגם בלימודים התיכוניים נחשב תלמיד מוכשר, ותמיד היה חביב הכיתה. הוא היה חבר בתנועת “הנוער העובד והלומד”, וניהל שם חיי-חברה ענפים. הוא אהב מאוד לטייל, השתתף בכל טיולי התנועה ואף יצא ביזמתו שלו לטיולים רבים. נוסף על זאת עסק בספורט לענפיו השונים, ומאחר שאהב שחייה, היה גם מציל חובב. חלק נכבד משעות הפנאי הקדיש לריקודי עמים. הוא הכיר ריקודים רבים, אהב לבלות שעות ארוכות בריקוד והופיע במסגרת להקת רוקדים חובבים.
יצחק גויס לצה”ל במחצית מאי 1969 והתנדב לשרת בסיירת “שקד”. במסגרת הסיירת עבר טירונות קשה ביותר, שרבים לא עמדו בה. הודות לכוח רצונו העז, לאמונתו ביכולתו ולעקשנותו עמד בכל קשיי הטירונות, ואחרי-כן השתלם בקורס לסיירים, בקורס צניחה, בקורס מש”קי חבלה, ובקורס לנהגי זחל”ם. במשך שירותו עסק איציק בשני מקצועות עיקריים: סייר ומש”ק חבלה במחלקת סיור. אחרי הטירונות הוצב ביחידה באזור ים המלח, ושם השתתף במרדפים אחר מחבלים ובמארבים למחבלים. כעבור זמן השתתף במירדפים אחר מחבלים גם באזור עזה, ובאחת הפעולות זכה באות הצטיינות אישי מידי מפקדו, כאות הוקרה להצטיינותו בפעולה. הוא לא סיפר עליה מעולם בבית, מתוך הכרה בחשיבות של שמירת הסודיות. איציק היה נערץ על כל חבריו ביחידה, וזכה להערכה רבה מצד מפקדיו. הוצע לו ללכת לקורס לקצינים ולהמשיך בשירות בצבא הקבע, אולם הוא סירב, משום שהשתוקק לחזור לחיים האזרחיים ולהתחיל לבנות את עתידו.
עם תום שירותו הסדיר החל איציק לתכנן את עתידו. הוא ירד לנואיבה ועשה כחודש וחצי עם חברתו, שעמה עמד להתחתן. החיים בנואיבה המתפתחת קסמו לו, והוא החליט לקחת חלק בבנייתו ובפיתוחו של אזור זה. הוא החליט לבנות שם את ביתו עם אשתו לעתיד, והגיש בקשה להתקבל כתושב במקום. במשך תקופה זו נקרא גם לשירות מילואים פעיל. אולם לפני שהספיק להגשים את שאיפותיו לבית, למשפחה ולחיים חדשים, פרצה מלחמת יום-הכיפורים. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יצחק בקרבות הבלימה והפריצה נגד המצרים בחזית סיני. ביום כ”ה בתשרי תשל”ד (21.10.1973) נפגע יצחק ונהרג באש ממטוס אויב, תוך כדי פינוי נפגעים, ממערב לתעלת סואץ, באזור הנמצא מערבית לפאיד. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים, אחיות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
לאחר מותו כתב אחד מחבריו לשירות: …”חייל בדם – זה אחד, שהדברים באים לו ב”טבעיות”. מה שלא תתן לו לעשות – תפיסת עמדה בשטח, שימוש בכל סוג כלי הנשק, כולל נשק אויב, התמצאות בשטח, עזרה לחבר וכו’ – הוא תמיד יעשה מנקודת ראות של חייל. איציק היה אחד כזה”.
הוריו תרמו לזכרו פרוכת וספר תורה לבית-הכנסת המקומי; חבריו ליחידה הוציאו לאור חוברת לזכר כל חללי יחידתם, ואיציק ביניהם; אחד מחבריו כתב ספר בלדות, שעיקרו נסב על איציק, ואחת הבלדות – כולה עליו.
“כדי להישאר בחיים צריך חיילוּת טובה ומזל. אני בטוח שאשתחרר בחיים”
סמ”ר יצחק (איציק) לניאדו היה צעיר יצירתי, נועז, פוחז ומלא כריזמה. הוא גדל בפרדס כץ ואחרי שחרורו מסיירת שקד חלם להשתקע בנואיבה. באוקטובר 1973 גויס למילואים ונפל כשנחלץ לעזרת חבריו
יצחק (איציק) לניאדו. “סוס פרא שהפך לסוס אציל” באדיבות המשפחה.
סמ”ר יצחק (איציק) לניאדו נפל בדיוק כמו שחי כל חייו: כאדם שתמיד נחלץ לעזרת חבריו. כך היה בשכונת פרדס כץ שבה גדל, עם חבריו לשבט בצופים, עם הרקדנים שעמם חולל בלהקת צעירי תל-אביב ועם רעיו לנשק בסיירת שקד. חייו היו קצרים. בן 22 היה בנופלו בשלהי מלחמת יום כיפור. הייתי בן המחזור שלו וזכיתי לשרת איתו.
לניאדו היה איש מקורי, יצירתי, נועז, פוחז ושופע כריזמה. בגלל תכונות אלה, סלחו לו הכל על משובותיו ותעלוליו. במהלך אימון, כשפלט כדור שפילח את פלג גופו העליון של חברו, רפאל פייג, וחייו היו תלויים על בלימה, ביקש האחרון ממפקד הסייירת, בנימין (פואד) בן אליעזר, “בקשה אחרונה” – לא לשפוט את איציק. פואד נענה לבקשה. על המקרה הבא הוא כבר לא היה יכול לעבור לסדר היום.
“שכבנו במארב באזור הכפר סאפי בירדן, ליד ים המלח” מספר ינקו סדובניק שהיה מ”כ של לניאדו בטירונות. “איציק נרדם בתורו בשמירה ולא שמענו בקשר את פקודת ההתקפלות. המארב הסמוך לנו חשש שאולי קרה לנו משהו ומיהרו אלינו. המפקד מצא את כולנו ישנים”. כשחזר הכוח לבסיס, שפט פואד את לניאדו ל-30 ימי מחבוש בכלא 6. אחרי כשבוע הורה לשחררו. “סגנו, אמציה (פצי) חן, הזמין אותי לשיחת נזיפה”, מוסיף סדובניק. “הוא מזג לעצמו כוס ויסקי, ומכיוון שלא מצא כוס נוספת לקח את המאפרה, ניקה אותה ומזג גם לי. שתינו לחיים ואחר כך רשמו לי נזיפה”. לימים הפכו סדובניק ולניאדו לחברים טובים. הם בילו יחד בחופשותיהם והתארחו זה אצל זה בפרדס כץ ובטירת הכרמל. החיבה והיחס הסלחני ללניאדו נבעו לא רק מאישיותו הכובשת, אלא מכך שהיה חייל מצטיין. “שד זריז שהצטיין בכל מקצוע צבאי ובכל פעולה”, הוא מדגיש.
סיור של סיירת שקד בוואדי שקמה 1966 צילום רפי רוגל.
כוח של סיירת שקד במהלך מלחמת ששת הימים. הפעילות התרחבה אחרי 1967 צילם איציק סופר
לניאדו נולד ב-4 בספטמבר 1951 בבני ברק. אביו משה נולד בדמשק, עבד במפעל למשקפיים ואחר כך הפך לצלם בבתי ספר ובחתונות. אמו לילי נולדה בירושלים למשפחה דמשקאית. היו לו גם שתי אחיות ואח. “באנו מבית דתי מסורתי” מספרת האחות ציפי. “אבא הלך בשבת לבית הכנסת, עשה קידוש ואחר כך נסענו לים. גרנו בדירת שיכון עממית. בשנות החמישים והשישים פרדס כץ היתה שכונה שקטה ופתוחה מאוד. רק מאוחר יותר היא התחרדה ויצא לה גם שם של שכונת פשע”.
הוא למד בבית ספר חילוני בפרדס כץ ואהב כאמור לרקוד. בגיל 15 היה גם מציל. “חבריו בצופים, בלהקה ובשכונה אהבו אותו מאוד ותמיד חיפשו את חברתו. הוא התחבר עם כולם. לימודים פחות עניינו אותו”, מספרת ציפי. הוא נשלח לבית הספר לקציני ים בעכו, אך עזב אחרי שנה. “כל מי שהכיר את איציק ידע שהוא לא אהב לקבל פקודות”, אומרת על כך אחותו בחיוך. לניאדו עבר לבית הספר שבח בדרום תל-אביב ולמד במגמת מסגרות, אך ראשו היה נתון לחברים, לבנות, לריקודים ולמעשי שובבות. הוא אהב את החיים ורצה לטרוף אותם.
בתום לימודיו התנדב לניאדו לשייטת 13. הוא החזיק מעמד חודשיים (“הוא אמר לי שהוא לא יכול לחיות על כדורי מזון”), אך היו לו כל הכישורים הדרושים להפוך ללוחם מצטיין. כך הגיע במאי 1969 לסיירת שקד, יחידה 424 כפי שכינו אותה אז, שהיתה יחידת הסיור של פיקוד דרום. מאז 1955 היא עסקה באבטחה ושמירה על הגבולות עם רצועת עזה, סיני וירדן. אחרי מלחמת ששת הימים הורחבו משימותיה מסיורים, מארבים וביטחון שוטף גם לפעולות קומנדו בעזה ובירדן ופשיטות מעבר לתעלת סואץ.
מחזור מאי 1969 היה חריג גם במושגים של סיירת שקד, שהיתה כשלעצמה יחידה חריגה ומיוחדת. על שער הבסיס במשמר הנגב היה תלוי שלט שבו נכתב: “פה מסתיימות פקודות מטכ”ל”. בסיירת שקד שירתו יהודים, דרוזים ובדואים. אותו מחזור מאי היה תצרף כמעט בלתי אפשרי של בתום לימודיו התנדב לניאדו לשייטת 13. הוא החזיק מעמד חודשיים קיבוצניקים, נוער שוליים, מושבניקים, אמנים ועירוניים חוכמולוגים. על המושג “פוליטיקת זהויות”, שהוא כיום בון-טון וקרדום לחפור בו בחוגים מסוימים, לא שמעו אז. לא היה ראוי לעסוק בשאלות מוצא או מעמד סוציו-אקונומי. 55 התנדבו לשרת בסיירת והתקבלו. חלקם נמשכו אליה ואחרים התפתו לנעליים אדומות, כומתות שחורות, כנפי צניחה וכנפי סיירת – בימים שבהם עדיין חולקו במשורה. 37 צלחו את הטירונות.
טירונות בסיירת שקד, מאי 1969 צילום באדיבות המשפחה
“כבר בבקו”ם התגלתה בפנינו תעוזתו של איציק”, אומר בן המחזור איציק אברמוביץ (אבירם). “אנחנו נשארנו לישון בלילות באוהל ואיציק יצא כמעט כל לילה לרמת גן וחזר בהיחבא בשעת בוקר. בשעות הקשות שלנו התגלו יכולותיו כחייל בעל כושר חריג. הוא היה נווט מעולה ומנהיג. ביציאות המעטות שלנו הביתה היינו מזדחלים בטרמפים ובאוטובוסים. איציק היה יוצא מהבסיס במשמר הנגב לבאר שבע והמשיך ברכב ‘מושאל’. את ה’מושאל’ הבאר-שבעי החליף ב’מושאל’ רמת גני בחזרתו לבסיס. הוא פשוט לא אהב טרמפים”.
ששת חודשי הטירונות והאימון המתקדם, על הטרטורים וההשפלות שבמהלכם, היו מן הקשים לא רק בתולדות סיירת שקד אלא אולי בצה”ל כולו באותם ימים. “גדלתי בסביבה המוגנת וההומוגנית של הקיבוץ כחנון מצוי, כמו שאר בני קבוצתי, ועד הגיוס לצבא לא הכרתי באמת צעירים מהעולם האמיתי” מספר בן המחזור מאיר טייכנר (טנא), שהיה אחר כך גם קצין ביחידה. “המפגש הראשון שלי עם נער שכונות אמיתי היה עם איציק לניאדו בטירונות. התגובה האינסטינקטיבית היתה רתיעה וחשש. איציק היה נער חסון, קשוח, ערמומי ומשפריץ כריזמה לכל עבר. הוא שידר מסר ברור של אסרטיביות ומנהיגות. קשה היה לראות כיצד מאלפים סוג של פרא כזה ועושים ממנו חייל”.
אך חייל הוא היה, ועוד איך. מפקדיו זיהו במהירות את יכולותיו – חזק, אמיץ, נועז ובעל כושר גופני מעולה. “הוא היה חייל עם חיילות יוצאת מן הכלל”, מציין טייכנר “הוא ידע להפעיל את המקלעון במיומנות נדירה והיה אלוף העולם בפזצט”אות. אם בהתחלה יראתי ממנו, בהמשך למדתי להעריץ ואפילו לחבב אותו. סוס הפרא הפך לסוס אציל”. לדבריו, לניאדו לא היה דברן גדול, אבל הוא היה אחד שמקשיבים לו גם כששתק. “היה לו חוש הומור לא קונבנציונאלי ומפיו יצאו אמירות משעשעות ומצחיקות שבעידן התקינות הפוליטית מוטב שלא לחזור עליהן”.
במהלך שירותו הצבאי עבר לניאדו קורס צניחה, קורס סיור, קורס מש”קי חבלה וקורס נהג זחל”ם. בשלב מסוים שימש כנהגו של פצי. “אהבתי אותו כמו הבן שלי”, הוא אומר, “היה לו חיוך כובש, חוש הומור, תמימות ומוראל גבוה. גם כשעשה שטויות הן נסלחו משום שהיה איציק ובגלל שמנקודת המבט שלי, כמפקד, הוא היה חייל מצטיין. בנוגע לכל הדברים האחרים, שהם בחזקת נוף ילדות, לא חשבתי שהם רלוונטיים”. באחד ממכתביו סיפר לניאדו ברגישות רבה על חיבוטי הנפש שלו. “ללכת כל שבוע להלוויה של חבר אחר, לשכוח אדם שאהבת. פשוט כך נעלם לך חבר וזהו. קשה. ואולי בגלל דברים כאלה אני אוהב את החיים האלה. יש מתח וישנם פה הדברים הכי משוגעים בעולם, וכך אתה בונה את דמותך, דמות אדם בודד, שלא לזקוק לכלום, לשום תמיכה מוסרית או נפשית מבחוץ”.
אמציה חן (פצי) במהלך מלחמת יום כיפור צילום איציק שוקל
מפקדיו של לניאדו הציעו לו להמשיך לקצונה, אך הוא סירב והעדיף להשתחרר במועד, מאי 1972. מטרתו הראשונית היתה להינשא לחברתו רינה, והשניים ירדו לחודש וחצי בנואיבה, שבה ביקשו להשתקע. זה היה רק אחד החלומות שהוא לא זכה להגשים. כשנה וחצי אחרי שהחל את חייו האזרחיים פרצה מלחמת יום כיפור. לניאדו נקרא לשירות מילואים בסיירת שיריון. זה היה שירות המילואים הראשון שלו. זמן קצר לפני נפילתו הוא שלח מכתב לרינה:
“אילו היית אשתי, הייתי מראה לך הרבה דברים שלמדתי על בשרי בעיר, בצבא וכמעט כל ערב היה לנו מפגש עם המוות… מה אני רוצה לומר בכך, שכל העולם, כסף, אהבות ומריבות הם פסיק קטן לעומת המעמד מול המוות. אולי אני נשמע מצחיק, אבל אני לא שונא אותם (הערבים) ולחמתי בהם והרגתי מהם והם הרגו חברים טובים שלי. אבל בתוך כל הקלחת הזו אתה צריך לשמור על תדמית של בן אדם ולא של חיה וזה קשה. מה קל להרוג חייל שנכנע ומרים ידיים, אבל אז צריך להתגבר על היצר הלוחץ על ההדק. אני מאושר שגמרתי את כל זה מבלי לחטוא… בשביל להישאר בחיים צריכים להיות גם חיילים טובים וגם מזל… אני בטוח שאשתחרר מהצבא בחיים”.
ב-21 באוקטובר 1973 ישב איציק לניאדו על מכסה המנוע של ג’יפ הסיור שלו ממערב לתעלה. “פגשתי את איציק במהלך המלחמה” מספר יורם כהן, שהיה אז עדיין בשירות החובה שלו בסיירת שקד. “איציק רצה מאוד לעבור לכוח פצי (כוח מאולתר שהקים אריאל שרון והורכב מאנשי מילואים של הסיירת ונוספים; י”מ), אבל איכשהו זה לא התאפשר. שמעתי שאיציק נמצא בקרבת מקום. רק סוללת עפר הפרידה בינינו ורציתי לבקר אותו. פתאום שמעתי רעש עצום. מסוק מצרי התרסק או הופל. איציק היה שם”. לפי חבריו לסיירת ועדי ראייה, לניאדו מיהר לטפל בפצועים שנפגעו מאותו פיצוץ ואז כדור או רסיס פגע בו. לבקשת הוריו הוא נקבר בהר הרצל בירושלים.
יוסי מלמן | חשאי
עיתונאי ופרשן לענייני מודיעין וביטחון כל חיי המקצועיים – 45 שנים. מחברם של עשרה ספרים בנושאים אלה בארץ ובעולם, ובערוב ימי גם יוצר דוקומנטרי.
ושכחתי את הדבר הכי חשוב – למרות גילי המופלג (70), התקף לב ושבץ מוחי קל, אני ממשיך לרוץ (באישור הרופאים עמם אני מתלוצץ).
