עסקנו במסגרת תפקידי היחידה שלנו, בסיורים לאורך צירי התעלה ובעיקר חרשנו את הצירים של הגזרה הצפונית מקנטרה עד “הפרבר”, שהשקיף על פורט סעיד, ונקרא אז מוצב “טמפו” ובמלחמת יום כיפורים שמו היה “אורקל”. אני שובצתי, לאחר קורס הנהיגה, לפלוגה ג’ בפיקודו של יורם קרני. הפלוגה מוקמה במחנה אוהלים בעיירת הרפאים המצרית “רומני”. רומני הייתה עיירה מצרית קטנה במרחק של כששה ק”מ מזרחית למפקדת החטיבה בבלוזה וכשלושים ק”מ מזרחית מקנטרה, שישבה ממש על התעלה. הווי מיוחד נוצר שם וחווינו חוויות וביניהן סרטים בין סיור לסיור או בין מארב למארב, שהיו לחם חוקנו. באחת השבתות נתבקשתי להעביר מספר כלי נשק למחנה שבמשמר הנגב. ידעתי שבערב יוקרן סרט שמאד רציתי לראותו. נסעתי במהירות גבוהה מאד כדי להקדים לחזור. מדובר היה בכמאתיים ק”מ לכל כיוון וידעתי שאם אלחץ על דוושת הגז בוודאי שאוכל לחזור ל”הצגה הראשונה”. בדרך חזרה הג’יפ החל לקרטע ונתקעתי ליד אל-עריש. ברור שאת הסרט הפסדתי, אך יותר חמור מכך היה שנתקעתי בבסיס הסמוך  לאל-עריש במשך יומיים עד שחולצתי, והכל בגלל שלא השכלתי לבדוק, טרם חזרתי, את מלאי השמן והמים ולכן המנוע הושבת.

+++

בתחילת 1969 המצרים טפטפו מדי פעם בפעם פגזי ארטילריה מתותחים וממרגמות כבדות. בדרך כלל ידענו על תחילת ההפגזות, הודות לחיילי האו”ם שהיו ממוקמים במספר מחנות בצד הישראלי לאורך התעלה, והם הוזהרו תמיד מבעוד מועד להיכנס למחסות שלהם. בזכות יחסים טובים עם “הכחולים”, אנשי האו”ם, הודלפו למטה הקישור שלנו הידיעות, והרבה פעמים הוזהרנו מראש. באותם חודשים עדיין לא היו המצרים מיומנים לירי בלילות, כך שהיה שקט יחסי עם רדת החשיכה עד סביבות אפריל 69. פתיחת הצירים, ובעיקר מקנטרה לכיוון צפון, נעשתה עם קומנדקר, שעל מכסה המנוע שלו ישב גשש, ומאחור השתרך זחל”ם שנועד יותר לצרכי אבטחה. עם הגברת הירי וההפגזות עברנו לסיורים עם שני זחל”מים כאשר עיקר תשומת הלב של חיילי הסיור הייתה לוודא שאין חדירה ממצרים, ושלא הונחו מוקשים או מארבים, שעלולים היו להיות ממוקמים בלילה על הסוללה, שהייתה גבוהה ומבחינה אסטרטגית שלטה על כל אורך הציר. היות שהייתה זו דרך עפר, תמיד היתמר אבק בזמן הפטרול או כאשר נסע רכב אספקה וכל רכב אחר לאחד המוצבים, כך שהמצרים תמיד ידעו היכן אנו נמצאים ומה כיוון הנסיעה לצורך תכנון מארבים ויצירת “ארגז אש” על ידי ירי מדויק של מרגמות. המרחק בין מוצב למוצב היה בסביבות שמונה ק”מ, כך שלא הייתה להם בעיה לחצות את התעלה בלילה ולהתמקם על ראש סוללת העפר, לנצל את אפקט ההפתעה וגם להיות בעדיפות אסטרטגית, כאשר הם מלמעלה משקיפים על רכבי הסיור ויכולים לירות בכינון ישיר. כך הם פעלו מספר פעמים וגרמו לנו לקורבנות בנפש.

פעילות נוספת, שהייתה מעין טיול נחמד, ונהנינו תמיד ממטלה זו, הייתה לפטרל מבלוזה לכיוון צפון-מערב בנסיעה בדיונות החול. הנסיעה בחולות התנהלה עם שני קומנדקרים ודרשה ניסיון ומיומנות מיוחדת. כדי להקל על העבירות הקשה בדיונות, היו ברכבים משטחי מתכת ארוכים לצורך חילוץ גלגלים למקרה שהיו מתחפרים בחול, וכן היה צורך להוריד מכמות האוויר בגלגלים כדי לשטח מעט את הצמיגים, וכך להגדיל את שטח הפנים שלהם שיאפשר אחיזה טובה יותר בחול.  נקודת הסיום של אותו סיור הייתה מסתיימת בקנטרה ושם מילאנו אוויר בגלגלים. נסיעה ארוכה על הכביש בחזרה למחנה ברומני, הייתה גורמת לחיכוך וחימום הצמיגים והתוצאה עלולה הייתה להיות פיצוץ הצמיג ועיכוב משמעותי בחזרה לבסיס, שם חיכתה לנו ארוחה טובה ומנוחה קצרה.

באחד הסיורים הגענו לקנטרה לאחר השלמת הפטרול החולי, ועוד אנו רוצים למלא אוויר בגלגלים ליד חניון של פלוגת שריון, קבלנו התראה על הפגזה צפויה. הברירה לא הייתה בידינו ולא רצינו לקחת סיכון. נכנסנו לסוג של מחסה שהיה מעין מחפורת מדופנת בשקי חול, ושם ישבנו כארבע שעות רצופות והתפללנו שלא ייפול פגז בסביבת המחסה שהיה רעוע למדי, וכל נפילת פגז בסביבה מילאה אותנו באבק. אפילו להשתין לא יכולנו באותו מחסה. לפתע השתרר שקט מפחיד ולא צפוי. האש פסקה לאחר שישבנו שפופים באותו מחסה משתיים אחר הצהרים עד שש בערב. ניצלנו את ההזדמנות, עלינו מהר על הרכבים, שלמזלנו לא ניזוקו מפגיעת רסיסים, ונסענו ללא ניפוח אוויר, רק כדי להסתלק מהר מהאזור מוכה האש. למזלנו הגענו בלא כל תקר “הביתה” לבסיס.

+++

באחד מימי מרס 1969 (למיטב זכרוני) ממש לפני שמלחמת ההתשה עלתה לשיאים של הפגזות יומיומיות, ערכנו סיורים לאורך התעלה לפתיחת ציר הבוקר עם שני כלים: הפעם, זחל”ם, שנע ראשון עם גשש עליו, וקומנדקר שהשתרך מאחור. בגלל אילוצים שונים אני – כנהג הקומנדקר וחובש הגענו ערב הסיור למוצב, שהיה ממוקם על שפת הגדה של התעלה בלב העיר הנטושה קנטרה, שם שהינו בלילה לקראת חבירה בבוקר עם הזחל”ם לפתיחת הציר לכיוון צפון. מוקדם בבוקר יצאנו מהמוצב  דרך הסמטאות והבתים הנטושים, שרובם היו עיי-חורבות בעיר הרפאים כדי לחבור לסיור בנקודה שהוסכמה מראש. אם המצב היה שונה, אז בוודאי שיכלו לנצל את המקום כתפאורה מוצלחת לתעשיית הסרטים. אחרי כברת דרך קצרה נשמע פתאום קול פיצוץ מחריש אוזניים. כמו שנאמר קודם – באותה תקופה, המצרים הפגיזו וירו לצד הישראלי רק בשעות היום. מיד הבזיקה במוחי המחשבה ששוב מתחילה הפגזה יזומה שלהם, ואנחנו יושבים ברכב שכאילו עשוי אם לא מ- “נייר” אז מ-“קרטון” וממש אינו יכול להגן עלינו במקרה חירום. לחצתי את דוושת הגז עד הסוף וטסנו מזרחה כדי לצאת מקנטרה ובמיוחד כדי לעבור את צומת קנטרה שהיה ידוע כמקום מטווח  מדויק. החובש אמר לי מאוחר יותר שלא לחצתי על דוושת הגז, אלא עמדתי על הדוושה. אני סמוך ובטוח שגם אותו חובש לא הצטער שנסעתי מהר מאד. מובן שלאור ההפגזה הזו הסיור הזה לא התקיים במתכונת של נסיעה עם כלים קלים ואנו המשכנו חזרה לבסיסנו שברומני. למחרת בבוקר קרא לי סמל הרכב שלנו והראה לי קליע של כדור שהיה נעוץ בגלגל בין הצמיג לבין הג’אנט (חישוק המתכת) בגובה הכתף של הנהג. אותו כדור גרם לפיצוץ הצמיג. לשאלתו אם אני רוצה את הקליע כמזכרת, השבתי לו בשלילה. לא ראיתי שום צורך במזכרת זו.

נוהג בקומנדקר עם הגלגל הרזרבי בצד הנהג שמנע את פגיעת הצלף בי

על רקע חורבות קנטרה דקות לפני הפגישה של הצמיג עם הקליע

מסתבר ש”קוף” שישב על אחד העצים מעבר לתעלה בקנטרה ירה לעברנו ופספס, אפשר לנסח זאת מעט אחרת: כמעט ופגע, אלא שמלאך משמיים הסיט את מעופו של הכדור. “קופים” כונו הצלפים המצריים שישבו על עצי האקליפטוס הגבוהים שהיו מעבר לתעלה. הם השקיפו וצלפו על חיילינו וגם גרמו ללא-מעט נפגעים מקרב חיילינו. שפר עלי גורלי במקרה זה, היות שמספר ימים קודם המקרה, ניתנה הוראה להסיר את הגלגל הרזרבי שהיה ממוקם בצד הנהג ולהעבירו למקום אחר ברכב כדי שבשעת הפגזה יוכל הנהג לקפוץ בקלות מהרכב ולתפוס מחסה.

שנאמר: “לכל כדור יש כתובת”. מהשמיים החליטו ללא ידיעתי שכתובתי לא הייתה רשומה על דופן הקליע שנורה לעברי.

+++

בתקופה זו של מלחמת ההתשה יצא לנו לנסוע מספר רב של פעמים בקומנדקר לפעילויות שונות. גג הקומנדקר היה עטוף בבד ברזנט קשיח כדי להגן עלינו מפני השמש בלבד או כאשר הובלו ברכב אמצעים שלא היו אמורים להיחשף לעין זרה. פעמים רבות אותו ברזנט לא היה מחוזק היטב לפסי המתכת שהרכיבו את הגג והוא התנופף ברוח בזמן הנסיעה והשמיע קולות כמו של ניעור שמיכה אבל באופן רועש. בפעמים הראשונות נדרכנו וגם נבהלנו כי חשבנו ששמענו יציאות של פגזי מרגמה. עם הזמן רעשי הפצפוצים של הברזנט פחות החרידו אותנו, אך תמיד היינו דרוכים שמא אנו מבלבלים בין הרעש של יציאת הפגז לבין רעש הבד התלוי ונסחב ברוח ככל שמהירות הקומנדקר הייתה גבוהה יותר. ללא ספק, כולנו היינו “שרוטים” מהמתח הרב של השהייה הארוכה והחוויות של אותה מלחמת ההתשה. היטיב להגדיר אחד מחברי באומרו שלכולם יש שריטה לאומית.

+++

לאור החשש מחדירות של המצרים מפורט סעיד, הוקמה נקודת תצפית שלנו באחד “האיים” של דיונות חול בלב ביצות רומני. ההגעה לשם התאפשרה דרך האוויר בלבד. פעילות מבצעית זו אותה חוויתי כללה טיסה במסוק, ירידה מהמסוק בגבעת התצפית, הורדת הציוד ופרידה מהמסוק. כל תהליך הירידה נעשה עם מנוע פועל כדי שהמסוק יתעופף מהמקום מהר ככל שיוכל, כדי שלא  תתגלה נקודת התצפית.

בבוקרו של אחד הימים הגיע תורי להשתתף בתצפית זו. העמסנו את ציודנו, ג’ריקני מים ומנות קרב ועלינו כחולייה על מסוק, שהקפיץ אותנו לאותה נקודת תצפית מבודדת וממש שכוחת-אל. המקום היה על דיונה חולית וצהבהבה שהשקיפה על כל אזור הביצות וניתן היה לראות מרחוק את העיר פורט סעיד. כל סבב כזה ארך כ- 5 ימים אותם בילינו במצב שכיבה או ישיבה על החול, כאשר ביום השתדלנו להיות מתחת לרשתות הסוואה כדי להימלט מהשמש הקופחת. בלילות היינו בערנות מוחלטת בנוהל של מארב בטן. חוץ מלאכול את מנות הקרב ולשתות את המים הדלוחים שנמצאו בתוך הג’ריקנים, לא העסקנו את עצמנו בשום פעילות. השמש שלחה קרניים לוהטות על ראשינו ואנחנו חיפשנו ונאחזנו בכל נקודה מוצלת. איזו הרגשה טובה הייתה לנו בצהרי היום האחרון למשמרתנו, כאשר שמענו את קולות המסוק שנשמעו למרחוק. היה משהו מיוחד במסוקים מסוג בל 205  שקול מנועם נשמע הרבה זמן לפני שיכולת בכלל לראותו, ולמעשה היה מסגיר את כיוון טיסתו.

יושבים במדרון אחורי ונהנים ממנות הקרב

ידענו בבטחה שהגיע לאסוף אותנו חזרה לבסיס (מאהל) האם ברומני. שם גם יכולנו להתרחץ סוף-סוף לאחר חמישה ימים של הצטברות זיעה וחול, שנכנס לכל מקום אפשרי בגוף, ולהרגיש שוב כחלק מהציביליזציה הצבאית המודרנית. ממש יכולנו להעריך את האוהל, המיטה הצבאית והמקלחת הטובה. ממש בדרוג של חמישה כוכבים.

+++

בערב יום הזיכרון לחללי צה”ל, במאי 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה, קרא לי המ”פ יורם קרני והורה לי להוביל פלוגה של נחלאים מגדוד 50 דרך הביצות של רומני לכיוון אחד המוצבים בתעלה, וזאת בשל היכרותי את האזור. פלוגה זו הייתה אמורה לשמש כתגבורת וכריענון לכוח ששהה באחד המוצבים לפני מתחם “טמפו”. הכוחות שישבו במוצבים היו  בלחץ כביר הן בגלל ההפגזות היומיומיות והן בגלל האבדות הכבדות בציר הגזירה הצפונית, כתוצאה ממארבי חדירה של כוח קומנדו מצרי שחצה מידי פעם את התעלה.

היה צורך לתגבר את הכוחות, להקל על הכוחות במוצבים ולהוריד את עומס הפעילויות השוטפות.

התחלנו את המסע מבלוזה, שהיה אז מחנה חטיבתי, וצעדנו במשך כל הלילה. בתחילת “המסע” עברנו בדיונות חול טובעניות והמשכו היה בביצות הבוציות והטובעניות שממזרח לתעלה. ההליכה הייתה איטית ומסורבלת ולהרים רגל אחר רגל ששקעה בבוץ הטובעני הייתה משימה לא פשוטה. חיילי הפלוגה הלכו עם כל ציודם התקני, שהכיל משקל כבד, והתחלק בין כל החיילים. אני הייתי במצב טוב יותר ורק עם הקלצ’ניקוב שקיבלתי מהמ”פ שלי במקום רובה האפ. אנ. והחגור. למרות צינת הלילה הידועה באזור המדברי, הזענו כהוגן. אם היו מרימים פצצות תאורה היה ניתן לראות עדר של חיילים צועדים בכבדות, מפוזרים על פני שטח רחב ומנסים לפלס דרך צעד אחר צעד. לפנות בוקר ממש לפני הזריחה, הגענו לציר האורך שמוביל בין קנטרה לצפון התעלה. מובן שכולנו היינו מצופים עד לברכיים, והנמוכים בינינו עד למפסעה, עם שכבת בוץ די מגעילה שגם השפיעה על קצב ההליכה. אחרי מספר קילומטרים של צעידה על ציר הסיור הגענו למוצב.

למחרת, ביום עצמאות, תפסתי טרמפ עם זחל”ם וחזרתי למאהל שלנו ברומני להמשך הפעילויות השוטפות של הפלוגה. ממקור מוסמך שמעתי שהוצעתי כמועמד להגיע לבית הנשיא ביום העצמאות במסגרת קבלת – הפנים לחיילים המצטיינים, אך בגלל פעילותי זו, פספסתי את החוויה המיוחדת הזו.

+++

באחד הימים נתבקשתי להסיע את אליהו אמסטר (מקיבוץ מזרע) שהיה צלף ביחידה (ונפל במלחמת יום הכיפורים) מרומני לכיוון צומת קנטרה. ידעתי שחברי אריה ארמן נמצא עם יחידת הטנקים שלו מדרום לאותה צומת והחלטתי להסיע את אליהו אמסטר עוד כארבעים ק”מ עד צומת איסמעיליה בידיעה שמשם יקל עליו למצוא טרמפ דרומה. הוא היה נפעם מכך שהכרתי כל גבשושית על הכביש וזאת בזכות סיורי לילה רבים שהייתי שותף להם. בדרך חזרה מובן שניצלתי את ההזדמנות ונכנסתי למאהל הטנקים, שם פגשתי את אריה ארמן ששימש כמפקד טנק בגדוד של יאנוש בן גל המפורסם . בתקופה זו עדיין לא היו הפגזות תכופות ולכן החניון הגדודי הזה של השריון היה מורכב מקומץ אוהלים, שמוקמו במרחק קטן מהתעלה ומהצד המערבי של הכביש, ולאחר כל פעילות שלהם יכלו החיילים לתפוס תנומה באחד האוהלים. מאוחר יותר הוקם הקו השני שנקרא “קו בר לב” והכיל את התעוזים שהיו במרחק של כחמישה עד שבעה ק”מ מהתעלה, כמו תעוז “טלוויזיה” של יורם ומשם יצאו לפעילויות של ביטחון שוטף. אריה ארמן נתן לי לנהוג כברת דרך קצרה בטנק כדי לקבל את התחושה איך עובד הטנקיסט. הגעתי למסקנה שעדיף להיות מחוץ לטנק כאיש חי”ר ולא דחוס בתוך כלי כזה ולקבל קלסטרופוביה. אכן קיבלתי הרגשת מחנק מהמקום הצפוף והסגור הזה.

+++

כחלק מפעילותנו השוטפת נדדנו ממקום למקום ותקופה מסוימת התמקמנו בבסיס שריון ב”טסה” שנמצא כ- 30 ק”מ מזרחית לצומת איסמעיליה. בסיס זה שימש אותנו כנקודת יציאה למארבים באזור החווה הסינית. המאהל היה צמוד למאהל של גדוד שריון. במקרה הייתה שם הפלוגה בה שימש אריה ארמן, חברי, אחד המט”קים והנצחנו את עצמנו משחקים שם מידי פעם במטקות וכדור כמו על חוף הים. כהרגלנו מהווי היחידה, במשך היום ולאחר פעילות של בטחון שוטף (סיורים ומארבים) היינו עוברים לבגדי “ב” , כלומר, היינו עוברים לבגדי “בילוי”, שכללו בגדי ספורט קצרים וכפכפי גומי או פשוט יחפים, היות שהמאהל היה נטוע על חול. בצורה חופשית זו הסתובבנו בכל הבסיס גם כשהיינו מסיעים את הרכבים לצורך תדלוק והכנה לקראת הפעילות הבאה. הדבר לא מצא-חן, בלשון המעטה, בעיני מג”ד השריון במקום, ונדרשנו, לפחות כאשר יצאנו מתחום המאהל שלנו, להתלבש כמו השריונרים בבגדי עבודה ולנוע בתחומם בלבוש הולם – לטענתם.

כל המצב הזה הדגיש בעיני שכדאי להיות לוחם טוב בסיירת או בחיל-רגלים ולא לוחם במערכות יותר מסובכות, נוקשות וגדולות, כמו בשריון, שם יש ללא ספק צורך במשמעת אחרת, היות שהכלים האלה דורשים טיפול שונה וסוג אחר של עבודת צוות, כדי שהיו מוכנים תמיד לכל פעילות. לנו, כאנשי חי”ר, יש מערכות פחות מסובכות, כמו לשמור על איכות הנשק האישי, וכל נשק אחר שניתן לשאת ביד, כושר גופני טוב, גוף ורגליים בריאים. זה נראה לי פחות מסובך. גם אווירת היחידה הייתה יותר חברית ופחות נשמר ריחוק בין החייל הפשוט לבין המפקד.

לא רק בפעילויות של מארבי “לוקסוס” נטלנו חלק. מארבי “לוקסוס” היו בעינינו מארבי “דגן”. ה”דגן” היה שם למערכת שכללה מושב מסתובב על ציר ב- 360 מעלות, מקלע “מ.א.ג.” ומערכת לראיה בלילה. כל המערכת הזו הייתה מותקנת על קומנדקר או על זחל”ם וכך עשינו משמרות בישיבה על המערכת לפרקי-זמן קצרים בינינו כדי לשמור על ערנותנו. היתרון המיוחד במארבים מסוג זה הסתכמו בכך שיכולנו להעמיס על הרכבים סוגי מזון שונים, לאכול ולנשנש, לפרוש שמיכה על האדמה ולנמנם בהפסקות שלנו, וכך להחזיק מעמד בלילה הארוך של המארב. אך זה לא מנע מאחד הצוותים להירדם במהלך הלילה וזאת ראינו כאשר שיירת הרכבים יצאה מהעמדות ונענו לכיוון הבסיס. אחד הרכבים לא שמע אותנו וכך התגלה שכולם נרדמו. למזלנו, לא היה דבר חריג באותו לילה. המ”מ שהעיר אותם התקרב בזהירות מרבית אליהם כי חשב שימצא אותם שחוטים ומתים.

לעיתים נטלנו חלק גם במארבי בטן, שמשמעם שכיבה על האדמה. באופן זה היה עלינו  לקחת רק ציוד לחימה הכרחי ונשנוש מינימלי. אז עוד לא הכרנו את חטיף “האנרג’י”.

כאשר הגענו לציר התעלה רכובים על זחל”מים, ירדנו מהם תוך כדי נסיעה איטית כדי שלא ייוודע למצרים היכן ואם ירדו חיילים, היות שכל עצירה הייתה מחשידה. הסוללה הייתה גבוהה מהאדמה ונאלצנו לטפס עד למעלה כדי להשקיף על המים ולראות אם יש תנועה כלשהי בצד השני של התעלה. האדמה הייתה רכה, כך שהטיפוס למעלה היה מסורבל ומייגע. הלילות היו קרים מאד, וכל אחד הביא עמו תרמיל, שלתוכו היינו מכניסים את הרגליים כדי לא לקפוא מקור. אי-אפשר שלא להזכיר את היתושים שהתרוצצו בעליזות בינינו, וגודלם היה להערכתנו כגודלם של פילים והזמזום היה מחריש אוזניים, שלא לדבר על השמחה של אותם יצורים קטנים שנהנו מארוחה עשירה של דמנו על חשבוננו. שיטה זו של מארבים לא הייתה מוגדרת כנעימה בהשוואה למארב הרכוב.

סוג אחר של מארב כונה בשם “מארב אש”. התנהלנו כמו מארב החי”ר הרגיל, ובפקודה של מפקד המארב היינו פותחים בירי לכיוון התעלה ומיד רצים מהמקום, כדי שלא ירדו עלינו פצצות מרגמה, עד לנקודה הבאה שם היינו שוב שוכבים במארב, יורים שוב במהירות נוטשים את המקום וכך ממשיכים הלאה. וואו, איך היינו ספוגי זיעה מכף רגל ועד ראש ומתנשפים, הן בגלל הריצה המטורפת והן בגלל החשש שמא נחטוף מנה של עופרת מחוממת.

+++

כמעט בכל התקופה של מלחמת ההתשה, להוציא קורס מ”כים וקורס קצינים, לקחתי חלק בפעילויות של ביטחון שוטף באזור התעלה וכך הכרתי את כל האזור כמו את כף ידי. לאחר סיימי את קורס הקצינים החלטתי להישאר בבית -ספר לקצינים ולשמש כמדריך – מד”כ (מדריך כיתה), שלימים שונה השם למפק”ץ – מפקד צוות. חלק מהכשרתי כקצין, כלל שירות בתעלה כאשר מלחמת ההתשה הייתה עדין בעיצומה. נשלחתי למוצב הסמוך לאגם המר (שלימים, במלחמת יום הכיפורים שימש כנקודת פריצה לגדה המערבית של התעלה).

מובן שגם יצאתי לחופשות הביתה. חוויה מיוחדת עברתי באחת היציאות לחופשה. בדיוק כשהייתי צריך לצאת הביתה, התחוללה הפגזה נוראית ובכל זאת לא רציתי לוותר על חופשתי ונכנסתי לטנק שהיה במוצב ומשם הוסעתי עד למקום שהיה מעבר לאזור ההפגזה. במקרה הייתה שם משאית אזרחית של חברת המזון “מטע”, וקבלתי טרמפ עד לאחד הצמתים קרוב לצומת “טסה” ומשם “נפלתי” על טרמפ נוסף עם חיילי חיל אוויר. ואיך לא! להם הגיעה הזכות לצאת הביתה בטיסה משדה התעופה של רפידים וכך יכולתי להצטרף אליהם לטיסה, והגעתי מוקדם בהפרש של שעות רבות למרכז הארץ, במקום להיסחב בדרכים היבשתיות. הזכרתי את השם “מטע” כי כאשר סיפרתי בבית את הרפתקאות הגעתי הביתה, העליתי בשיחה את הצירוף של “אוטו – מטע”, ולא הובנתי, היות שאמירת השמות מהר נשמע כמו איזשהו קוד ביפנית.

באותו מוצב זכיתי להיות על קו המים בבוקר יום שבת ה- 8 באוגוסט 1970 ולשמוע את השקט מחריש האוזניים שבישר את הסכם הפסקת האש, עליה הוחלט בין ישראל לבין המצרים, אחרי תקופה ארוכה כל כך של מלחמה מתישה.

אחת החוויות הקשות שעברתי (אם לא העוצמתית ביותר) ארעה בעיצומה של מלחמת ההתשה במאי 1969.

בבוקרו של ה- 8 במאי 1969 יצא מח”ט 14 אל”ם (לימים אלוף) קלמן מגן לסיור במוצבי הגזרה הצפונית של התעלה, ציר שאנו כחיילים בסיירת שקד הכרנו לפני ולפנים. תיאור זה הובא במסגרת קודמת אך בהקשר אחר, לכן הכנסתי פרק זה גם כאן.

אני וחבר נוסף מפלוגתנו (עמי מזן) נקראנו להצטרף לזחל”ם של קלמן מגן  לצורך אבטחה. בזחל”ם היו גם קצין הקשר החטיבתי שלמה אלעז (אלבז) ונהג המילואים סמי דוד. זחל”ם נוסף ובו קצינים נוספים ממטהו הצטרף לשיירה.

נסענו מקנטרה צפונה בשיירה של שני זחל”מים על אותו ציר דמים שגבה קורבנות רבים מקרב חיילינו. לכל אורך הציר הגנה עלינו סוללת עפר גבוהה שמנעה צליפות, ירי, תצפיות ומעקב על הכוחות הנעים על הציר, מהצד המצרי. לעיתים החסימה הוויזואלית לא הספיקה, בגלל האבק הרב שהיתמר בזמן הנסיעה, וכן היות שבחסות אותה סוללה התגנבו המצרים, לא אחת, ארבו לצוותים שפתחו את הציר והסבו לכוחותינו אבדות כבדות.

מוצב “טמפו” היה המוצב הצפוני ביותר שמוקם כחמישה ק”מ דרומית לעיר פורט סעיד. מתחם “טמפו” היה בנוי משלושה מוצבים בצורת משולש כדי להבטיח הגנה מקסימלית. ממזרחו היו הביצות של רומני, ממערב לו – התעלה וניתן להגיע אליו רק דרך הציר היחיד שמדרום. אותה סוללת עפר שנמשכה מקנטרה  הסתיימה כ- 150 מטרים דרומית ל”טמפו”, כלומר, האזור הזה היה חשוף לחלוטין לעיני המצרים וממש בקו האש. קראנו ל-“חור” שבסוללת העפר – “הפרצה של טמפו”. לאור הסיכון מפני פגיעה בירי ישיר מהצד המצרי, החבירה למוצב נעשתה בעיקר בלילות.

רק בדיעבד למדתי, שקלמן מגן החליט לפרוץ את המצור על “טמפו” לאור היום. מה היו השיקולים לכך לא ידעתי כחייל. התמקמנו עם הזחל”מים כמאתיים מטרים לפני הפרצה כדי שהכלי הכבד יתפוס תנופה ויעבור את הפרצה במהירות. האווירה הייתה מתוחה, וההרגשה הייתה שאנו הולכים או נוסעים להיות במטווח ברווזים. בגלל “השקשוק” (אין גיבורים, כולם מפחדים, ורק צריך לדעת להתגבר ולתפקד גם במצבי לחץ כאלה) עם העלייה לזחל”ם התמקמתי במושב שליד הנהג, שנראה לי כמקום בטוח ונמוך מקו האש, אך מיד קלמן הורה לי לשבת מאחוריו ואמר: “אם יפגע בנו פגז נ.ט. הוא ישחיל גם אותך וגם ואת הנהג”. מספר שעות לאחר אותו משפט, הסתבר שהוראתו הצילה את חיי. התיישבתי מאחוריו בלי להוציא מילה, בסופו של דבר הוא המפקד הבכיר.

על פי התרגולת והנוהל, המוצב ירה מספר פצצות מרגמה 81 לכיוון הגדה המערבית של התעלה מתוך כוונה להוריד למצרים את הראש כדי שלא יירו לכיווננו. ואז הנהג ממש “עמד” ולחץ בכל כוחו על דוושת הגז והזחל”מים (היינו בשיירה של שני כלים) שעטו לכיוון המוצב. בקושי הספקנו להראות פנינו בתוך אותה פרצה, וברד של כדורים קיבל את פנינו ודפק על דופן הזחל”ם ממש כמו גשם וברד, וכך וליווה אותנו עד שנבלענו בהרגשת הקלה רבה במוצב, כיוון ששום כדור לא חדר את המתכת של הזחל”ם.

לאחר המתנה של כשעתיים במוצב (ביקור המח”ט וישיבות עם סגל המוצב / מתחם), עלינו שוב על הכלים עם אותו נוהל של ריכוך ולנסות להוריד את  הראשים (תרתי משמע) של המצרים בעזרת מרגמה 81. הנהג, סמי דוד הי”ד שירת כמילואימיק. הוא נראה לי צעיר מאד והתפלאתי שהוא במילואים ולא בסדיר וזאת לפי מראהו הנערי. סמי היה מלא חששות ולא היסס לומר למח”ט שהוא פוחד (כמו ידע לקראת מה הוא נוסע), אך קלמן מגן בצורה אבהית טפח על שכמו, עודד אותו והצליח להרגיעו מעט. יצאנו לדרך. התחלנו לנסוע עם המון חששות ותפילות בלב. בגלל מגבלות המתחם, קשה היה לפתח מהירות גבוהה לקראת היציאה לכיוון הפרצה ושוב חזר אותו “סרט” כמו בכניסה ומטחי כדורים כמו גשם זלעפות ניתכו על דופן הזחל”ם. כולנו היינו מכופפים כדי לא לבלוט מקו הרכב.

לאחר מרחק נסיעה מסוים נשמע פתאום קול פיצוץ אדיר ורעש מחריש אוזניים. הזחל”ם התמלא בעשן, הכלי שהיה נטול שליטה, סטה מהדרך והרגשנו שאנו נמצאים בשיפוע ביחס לדרך. למזלנו הצליח הזחל”ם להגיע עד קצה הסוללה, וממש בקצה הדרומי נעצר. עוד מספר מטרים מועט יכולנו לעבור ולהיות מוסתרים לחלוטין מעיני המצרים. הזחל”ם היה נטוי בשיפוע די משמעותי, חלקו חשוף וחלקו בצד הבטוח של הסוללה. הרכב עלה על הסוללה בגלל חוסר שליטה עליו. היינו חמישה בזחל”ם: הנהג נפגע ישירות מפגז ה- נ. ט. ולפחות לא סבל יותר. וכמו שחזה המח”ט, לא הייתי שורד אם הוא לא היה משגיח ומקפיד על מיקום הישיבה הבטוח שלי, היות שהטיל חדר דרך הדלת הימנית ובמושב הזה ליד הדלת רציתי כל כך לשבת. הטיל פגע בנהג, עבר אותו ויצא דרך הדלת השמאלית. מעוצמת הפגיעה נפתחה דלת הנהג ואותו נהג מילואים צעיר, סמי דוד שכל כל פחד מנסיעה זו, היה רכון כלפי מטה מרוטש וללא רוח חיים. המחשבה הראשונית שלי הייתה: זה לא אמיתי, מחזות כאלה נראו בסרטי מלחמה. אך לא!  זו הייתה המציאות האמיתית והמרה. בשחזור עצמי לאחור, לא זכור לי ששמעתי איזשהו קול או צעקת כאב ברגע הפגיעה.

קלמן מגן נפגע באופן קשה ולא יכול היה להוציא הגה מפיו. גם קצין הקשר החטיבתי שלמה אלבז (עברת את שמו לאלעז מאוחר יותר) נפצע באורח קשה. שנינו מהסיירת היינו היחידים שלא נפגענו באותו זחל”ם מוות. קפצנו מהכלי, הוצאנו את שניהם החוצה לצד הכלי. ידו של קצין הקשר נראתה כמו אומצת בשר מדממת בגלל הפגיעה שחטף, וביקש שאחזיק את ידו כדי שלא תיפול על החול. באותו רגע זה נראה לי כמשהו מזוויע להחזיק חתיכת בשר אדומה בידי, והנחתי את קובע הפלדה שלי על החול כדי שהוא יניח את ידו עליה. מרוב אדרנלין, עם העצירה של הזחל”ם קפצתי ממנו למטה בלי הנשק האישי שלי. מיד לאחר שהורדנו את שני הפצועים, אמרתי לעצמי שבשום אופן איני מתפנה ללא הנשק. על הזחל”ם, שהיה בחלקו גלוי לכיוון המצרי, נורתה אש ללא הפסקה. בכל זאת קפצתי ולקחתי את רובה האפ. אנ. שהיה ברשותי. בינתיים, הזחל”ם השני הצליח לעבור בשלום את הפרצה והמשיך בנסיעה דרומה ולאחר שהבחין שנפגענו, חזר בנסיעה לאחור. העלינו את קלמן מגן וקצין הקשר החטיבתי לזחל”ם והם פתחו בדהרה לכיוון המוצב שנמצא כ- 8 ק”מ דרומית לנו. בלילה פונו הפצועים עם מסוק לטיפול רפואי בארץ. שנינו, עמי מזן ואנוכי, החיילים מסיירת שקד, התחלנו לרוץ גם כן לכיוון דרום. המצרים משום-מה

תארו לעצמם שיש חיילים ששרדו מהפגיעה, וכנראה הם עושים דרכם רגלית לכיוון דרום והיו מאד “מנומסים”  וליוו אותנו כברת דרך לא מבוטלת עם טפטופים רבים של פצצות מרגמה. עם כל קול יציאה של פצצת מרגמה נצמדנו לצידי הסוללה וכשזיהינו נפילה, ידענו שמאותה פצצה אין מה לדאוג והמשכנו לרוץ. לאחר מרחק מסוים הגיח מולנו הזחל”ם שפינה את הפצועים ואסף אותנו למוצב הדרומי. המוצב הזה היה מאויש על ידי חברים מפלוגה אחרת של יחידתי. חברי הטוב ובן מחזורי, יאיר רוזנקרנץ שהיה במוצב זה (המוצב כונה בשם 4א וגם מוצב אברהם) צילם את הזחל”ם הפגוע לאחר שנגרר לשם בלילה וכך נותרה לי מזכרת מאותו אירוע קשה. בזמן הזה גם פונתה גופתו של הנהג.

הזחל”ם הפגוע צולם על ידי חברי יאיר רוזנקרנץ, מאחורי הזחל”ם מודי סגל שנפל מאוחר יותר

משם חזרנו למאהל היחידה שהיה ממוקם ברומני. מפקד היחידה שלנו פואד, בנימין בן-אליעזר, ערך לנו תחקיר וגם מאד כעס שהפקרנו את המ.א.ג. ולא הבאנו אותו אתנו. ממש לא היה בראש שלנו לחזור לזחל”ם המטווח כדי להסתכן על ידי הוצאת המ.א.ג. הכבד, במיוחד כשידענו שאף לא אחד יחמוד אותו. עוד לפני צאתי מהמוצב, קבלתי מספר מכתבים מחיילים שביקשו לשלחם לארץ. זמן רב חשבתי שאחד הדברים שמנע את פציעתי, היו כנראה המכתבים שהיו תחובים בכיס חולצתי ועלי, כשליח, הוטל מלמעלה להביאם למחוז חפצם.

לימים, אחד מחברי הטובים, אפרים לורינץ ששירת בקבע (אל”ם) והכיר את הסיפור הזה ממני, מונה למפקד מחוז מרכז והחליף את המפקד הפורש שהיה להפתעתי הרבה שלמה אלעז, אותו קצין קשר שנפצע קשה באותה תקרית, ונראה שהתאושש מפציעתו. אני נקראתי לספר באותה מסיבת פרישה על האירוע. אלעז, שהכרתיו כקצין בדרגת סרן, עלה בסולם הדרגות והיה לאלוף משנה עם פרישתו באותה מסיבה. באותו אירוע פרידה נוכחתי עד כמה קשה הוא נפצע היות שצלע מאד ובקושי הלך.

שנים רבות חשבתי אם לחפש את בני משפחתו של סמי דוד הי”ד, למרות שלא היה לי שום קשר אליו. הוא נספח בכלל כמילואימניק לחטיבת השריון ואנו אנשי החי”ר רק הצטרפנו ככוח מאבטח. הדבר הזה הציק לי מאד כל השנים. בכל זאת אחרי זמן רב מאד מצאתי את שמו ושמות בני משפחתו. התקשרתי אליהם ושמעתי שהיה בן-הזקונים וגם הוריו נפטרו מזמן. חשבתי שאולי ירצו בני משפחתו לדעת על רגעיו האחרונים, כי לדעתי לא היה מי שיספר להם וגם לתת להם תמונה של הזחל”ם אם ירצו. הוריו נפטרו, אך התקשרה וביקרה אותי זמירה מיכאל, בת דודתו, וסופסוף שמעה המשפחה על רגעיו האחרונים.

מספר ימים לאחר אותה תקרית הצטרפתי לזחל”ם של הרמטכ”ל חיים בר-לב שהגיע לבחון את מקום התקרית עם שר הביטחון דאז משה דיין. הפעם הגענו לשם בלילה ולא נלקח שום סיכון הם עברו את הפרצה ברגל לכיוון מוצב “טמפו”. החלפתי אתו מספר מילים כאשר עלה להשקיף עם המשקפת לכיוון הפרצה אך לא הזכרתי לו שאני הייתי באותו כלי שנפגע.  יצא לי להיות  במחיצת אחדים ממפקדי הצבא הבכירים מספר פעמים.

זמן קצר אחרי אותה תקרית הוחלט על מבצע לאיטום הפרצה הזו, ובמבצע הנדסי מורכב הפרצה נסתמה בעזרת מכלים שנלקחו מקרונות רכבת שהיו על המסילה על ציר אל עריש – קנטרה והם דופנו עם החול שהיה באזור בשפע.

כארבע שנים אחר כך בשירות מילואים עם הגדוד מהחטיבה הירושלמית, גדוד 68, ישבתי עד שבוע לפני מלחמת יום הכיפורים (ספטמבר 1973) במוצב “לחצנית”, אותו מוצב  אליו הגענו לאחר התקרית עם הזחל”ם רק ששמו שונה בהתאם לשינויי הקודים שנערכו מידי פעם בפעם. ידעתי בוודאות שלא היה חייל כלשהו שידע על הפרצה הזו ולמה גרמה מספר שנים קודם לכן. יומיים לפני המלחמה הוצבתי כקצין במוצב “טמפו” שנקרא כבר בשמו החדש- “אורקל”. ובערב המלחמה ביום שישי אחה”צ  עזבתי את קו התעלה ונשלחתי לתגבר את מוצב “טרקלין” שנמצא על קו חוף הים התיכון צפונית לרומני, ושמו היה מוכר במלחמת ההתשה כמוצב “אמנון”. ממוצב זה הובילה הדרך למוצב “בודפשט” (“פליקן” בהתשה) שהתפרסם בזכות עמידתו האיתנה מול  הכוחות המצריים עם הסמ”פ שלי מוטי אשכנזי.

נראה שהקב”ה החליט שמקומי עדיין, לתקופה לא ידועה לי, על פני כדור הארץ.

הפעילות הצבאית שלי מקורס קצינים ועד לשחרור