מורשת היחידה

סיירת שקד 424 | הכותב דניאל בר-עוז (ברזני) מ.א. 457006

מחזור ראשון של גיוס לסיירת שקד (יחידה 424) ישירות מהבקו”ם (בסיס קליטה ומיון) – אוגוסט 1960.
בשנה זו אגף כוח האדם בצה”ל אישר לראשונה לגייס עשרה חיילים ליחידה 424.

אגמון אבינועם, אורון יוחנן, אנוליק איתן, בר עוז (ברזני) דני, ברקוביץ משה, גולדמן עמרם, זיביל יחיאל, זקס דוד, צור אמציה, שכביץ יואב.

עד למחזור גיוס זה נקלטו בסיירת חיילים שגויסו אך לא סיימו מסלול ביחידות ההתנדבות של צה”ל כגון צנחנים, טייס, שייטת וכן חיילים תומכי לחימה כגון, קשרים, גששים, נהגים וכו’.
היחידה מנתה בתקופה זו בין 30-40 חיילים וקצינים ופעלה מבצעית בגזרת פיקוד הדרום, מאשדוד ודרומה עד העיר אילת. השטח היה מחולק לגזרות שבהם נערכו סיורי ביטחון שוטף ומארבים, עוינים במטרה למנוע פח”ע בישובי הדרום, גניבות וטרור חקלאי, וכמובן איתור וסיכול של חדירות אנשי מודיעין וסוכני צבא האויב מגבול עזה, מצרים וגבול ירדן.
עשרת החיילים שגוייסו ליחידה 424 באוגוסט 1960 עברו מיון קפדני. המיון והבחירה נעשה אישית על ידי מפקד היחידה דאז דב סטירליץ.
לאחר ראיון קצר ונוקב בחר דב בעשרת החיילים שבעיקרם היו קיבוצניקים ומושבניק אחד.
הקו המאפיין לדמותם של המגויסים “הטריים” היה הרצון לשרת במשימות קרביות מיוחדות. לאחר ראיון ותשאול והצגת המשימות והפעילויות של היחידה המסווגת ושיטות עבודתה המבצעי, הובהר על ידי מפקד שהיחידה הינה מיוחדת וסודית ביותר ודורשת אומץ ומאמץ לכל פעילות.
הקבוצה עברה טירונות יחד עם יחידות נבחרות של צה”ל, טייסים, חובלים, שייטת וכו’. לאורך כל הטירונות מפקד היחידה עקב באופן אישי אחר התקדמות האימונים, עם גמר הטירונות הוצבו החיילים בבסיס משמר הנגב. סגל המפקדים ביחידה נערכו לראשונה להעביר אימון מתקדם במשך שלושה חודשים. האימון המתקדם כלל אימוני חי”ר, חבלה, קשר, ניווט, סיורים והתנהלות בשטח מבצעי מורכב. כמו כן הועברו הדרכות לתפעול אמצעי לחימה רבים ומגוונים וגם כאלו שלא נמצאו בשימוש נרחב בצה”ל באותה התקופה.
כבר במהלך תקופת האימון המתקדם שובצו החיילים החדשים לסיורים מבצעיים שוטפים.
בתום הסיורים האימון נמשך כך שדובר היה על תקופה אינטנסיבית ומורכבת.
אימון הלוחם התנהל תחת פיקודו של סגן נדב נויימן (ז”ל), וגרשון וילן אשר קיבלו את הפיקוד על המגויסים החדשים. כאשר נעשו מאמצים רבים על ידי סגל היחידה להקנות משמעת “וצביון צבאי” יותר ממה שהיה נהוג ביחידה עד כה.
אך הדבר לא צלח, המגויסים קלטו מהר מאד את “רוח היחידה” ורוחה ונטמעו במנהגיה ובמנטליות של “הותיקים”. עם גמר אימון הלוחם התמנה עמוס ירקוני למפקד היחידה ודב סטירליץ עזב את היחידה.
תחת פיקודו של עמוס ירקוני, המפקד המיתולוגי והנערץ, התייצבה היחידה בהיבטי כוח האדם, נוספו קצינים וגויסו עשרה גששים אשר עמוס ירקוני איתר בשבטי הבדואים בצפון הארץ.
החיילים החדשים שהפכו ל”וותיקים” והקולטים של החיילים החדשים הבינו את רוח המפקד של עמוס שייחס חשיבות עליונה למבצעיות של היחידה ומשמעת ברזל בכל הקשור לנושאים מבצעיים ובד בבד הנחיל עמוס ליחידה את הצביון האנושי.
צה”ל הבין וראה חשיבות רבה לגיוס חיילים ישירות ליחידה לאחר הניסיון של המחזור אוג’ 1960 ובשנת 1962 גויסו עוד 12 חיילים ליחידה.
במקביל המשיכה יחידה 424 לקלוט חיילים מיחידות מובחרות, רוח “שקד”, פעילותה וצביונה הייחודי בנוף הצה”לי נוצרה על ידי עשרת החיילים הראשונים ממחזור 60 עם קורטוב של המשכת המסורת של וותיקי היחידה. כל זאת היווה נדבך יסודי ועוצמתי לגבי התפתחות הקשר של לוחמי שקד שנשאר לדורות, קשר חזק ומשמעותי שנמשך עד היום.

פעילות מבצעית 424- שקד

במהלך 61-63 מחזור אוגוסט 1960 נכתב על ידי דניאל בר – עוז (ברזני )

פברואר 1961 – הכור בדימונה

באופן שגרתי, נערך בכל בוקר סיור סביב הכור בדימונה. באחד הסיורים, צוות הסיור גילה באיזור שנסרק עקבות חשודים. הגילוי היה בסביבות 10:00 בבוקר. עלינו על עקבות של גמלים ושני אנשים. הגענו למיקום הגמלים ונראה שהפתענו את החודרים, שעה שביקשו ללגום קפה שהכינו ואלה נמלטו. סרקנו את האיזור לכל הצדדים, על מנת לאתר את נתיב הימלטותם. זה היה מעשה פליאה (כך ממש). החודרים חנו עם הגמלים במרחק של 50 מטר מפתח המכתש קטן, שקירותיו יצרו תהום עמוקה.
עד שעות הצהרים של אותו היום המשכנו לחפש עקבות וסימנים אך לא הצלחנו בשלב ההוא. לאור הקושי באיתור, הזעקנו עוד צוות נוסף לעזרה ובשלב מאוחר יותר הגיע מפקד היחידה, עמוס ירקוני, לתרום בחיפוש עקבות החודרים.
לאחר שעות רבות, במסגרתן לא הצלחנו לעלות על העקבות, גילו עמוס וסאלח אבן הפוכה (בצורה חשודה) על שפת המכתש. בשלב זה עמוס הגיע למסקנה שהחודרים קפצו לתוך המכתש (לעומק של 20 עד 30 מטר).
עמוס החליט להוריד שני חיילים, באמצעות חבלים, לבור ששחשדנו שהחודרים קפצו אליו, לא לפני שנתן הוראה – לא לירות בהם אם הם מרימים ידיים ונכנעים. אלא שכעבור מספר דקות נשמעו צרורות של קלצניקוב והם נורו במקום על ידנו.
אני באותו שלב שהיתי עם עמוס ירקוני בחפ”ק בצומת אורון. חיכינו שהצוותים יחברו אלינו. הצוות שהיה אמור להוריד את הגופות מהמכתש הגיע אל החפ”ק, מבלי להשיב את הגופות של החודרים. עמוס התרעם ונזף בקצין – על כך שהיה עליהם להביא עימם את גופות החודרים. עמוס ירקני החזיר אותו, בתגבור נוסף, להביא את גופות החודרים לפיקוד.
עמוס, בהסבריו מאוחר יותר, טען שקצין וחייל של צה”ל צריכים לנהוג באופן אנושי גם כלפי האויב בכך נתן דוגמא לתכונות הערכיות והאנושיות שהיחידה הייתה צריכה להתנהל בה.
אירוע זה השפיע מאוד על חיילי היחידה והיה אירוע מכונן אשר התווה דרך ודוגמא לרוח שקד המיוחדת.

מרץ 1961 מעלה מישר ק”מ 117 רצח אמנון לפשיץ נהג משאית.

הוזעקנו לכביש המוביל לאילת באזור מעלה מישר (ק”מ 117) בסביבות הצהרים של האחד הימים במרץ 1961, זאת לאחר שנודע כי פידאיונים ארבו לנהג ישראלי ורצחו אותו.
צה”ל, בפעם הראשונה, אישר פעילות מבצעית לסיירת שקד באמצעות מסוקים. מיד עם היוודע האירוע, הגיעו שני מסוקים למשמר הנגב, לאסוף 2 צוותים מהסיירת. על הצוות המתוגבר במסוק ראשון פיקד עמוס ירקוני (מפקד היחידה). ועל הצוות במסוק השני פיקד ינאי זקס (סגן מפקד הסיירת).
אני טסתי במסוק השני ותפקדתי כמקלען בצוות.
במהלך הטיסה, באיזור אירוע הרצח, בנחל קינן, זיהינו מהמסוק 7 פידאיונים. עמוס עם צוותו חסם את כיוון הבריחה לירדן, כאשר המסוק שלנו טס מעליהם בשעה שהם רצים ומנסים להתחבא. ינאי זקס נתן הוראה לירות עליהם מהמסוק וכך ביצעתי. פגעתי בשלושה מתוך השבעה.
לאחר מכן, נחתו המסוקים והחלה סריקה רגלית בוואדי. איתרנו את ארבעה האחרים ובאנו חשבון איתם.
על אירוע זה אמר עזר ויצמן: “יש יחידה בצה”ל שיותר מהירה מחיל האוויר וזאת סיירת שקד 424″.
אירוע זה היווה נקודת תפנית מהותית בפעילות המבצעית של הסיירת ומאותו אירוע ניתן היה להגיע לאירועים בזמן קצר יותר, במקצועיות וביעילות.
אני רוצה לציין כי אירועים מבצעיים רבים נעשו בתקופת שירותינו ביחידה, אך רציתי להדגיש שני אירועים אלה אשר מהווים דוגמא ומודל לפעילות של היחידה שהיא מבחינת דבקות במשימה והתפתחות המערך המנע לחדירות בגבול ובכך יצרה הסיירת הגנה על המרחב של פיקוד דרום.

פעילויות נוספות

1. שתי היתקלויות ותצפית על מתקן צאלים 500 – חוסלו 4 אנשי מודיעין מצריים.
2. מרדף ביר חפיר בהשתתפות (פצי בפעם הראשונה) על עקבות של שלושה פידאיונים.
3. בורות קדם דרומית – שתי היתקלויות.
4. רמת מטרד מטווח חי”ל אוויר – חבלה במתקנים.
5. סריקה באזור נחל סירפד (מקום הירצחו של יאיר פלד) – נתקלו בשניים וחסלנו אותם.
6. ב 302 התקלות שני אנשי מודיעין – חוסלו.
7. שתי היתקלויות באזור מבטחים – עקבות שלושה שנתפסו .
8. נחל שקמה זיקים העקבות הגיעו לגבול.
9. ערבה עין יהב רוכב על סוס – נתפס ונמסר לפיקוד.
10. נחל פארן – רוכבי גמלים חצו לירדן.
11. קציעות – ניצנה כניסות ויציאות פעמיים.
12. ביר חפיר יציאה וכניסה בהפוך.
13. סקירה ומרדף באזור רמת מטרד עד עובדת.
14. סריקה ומרדף באזור הירצחו של יאיר פלד.

על פי המידע שיש בידי בתקופת שירותינו פגענו במעלה מ-70 חודרים עוינים.
מתוך אותם 70, 14 מהפידאונים (בינהם מבריחים ואנשי מודיעין צבאיים) נתפסו ונוטרלו על ידי הצוות שאני השתייכתי אליו בפיקודו של פצי חלק מהזמן.

גרשון וילן מוותיקי יחידה 424 היא סיירת שקד מספר על תקופתו בסיירת

נגבה – 20/10/2019

מזכרת קטנה מתקופתי בסירת שקד (שנים 1958 עד 1970)

מה הייתה שקד ב – 1958

גמלים בחצר המחנה, 6 – 7 קומנדקרים (תמיד 2 במוסך) מכשירי הקשר במורס, עם אלחוטנים שהפיקוד העביר אלינו מדי כמה שבועות, 6 גששים בדואים ודרוזים + 6-8 חיילים, ערב שחרורם מגדוד 890. ועמוס ירקוני. הוא עבדול מגיד. ביום סיורים מניצנה ועד זיקים. וכמובן, נסיעות מטורפות ברכבים שגוררים קונצרטינות, ליצירת דרכי טשטוש. מפעם לפעם, גם בגבול עם ירדן. בנוסף מספר פעמים בשנה בדרך שצעדתם בה לאילת, על גבול מצרים.ברוב הקיבוצים בגבול מצרים וירדן (עלו על הקרקע לפני מלחמת תש”ח או בסופה), סבלו מגניבות וחבלה במטעים ובשדות. היו מוגנים בגדרות ברזל.הקושי העיקרי היה עם 15 ואף יותר, מושבים. הלב כאב על הגניבות שהיו להם. 2 פרות לכל משפחה. רחובות ארוכים ללא גדרות והרבה ייאוש.כאן הופיעה סיירת שקד ופשוט חוללה ניסים.

פיתחנו שיטות עיקוב ואיתור דרכי חדירה. הינו הולכים ערב ערב לבסיס התעסוקה של גולני והצנחנים, מחייבים אותם לבטל את מארבי השכיבה ולבצע חסימות רק על אותן עקבות שאנחנו זהינו.
התחולל “פלא” ממשי. במשך 4-5 חודשים העבירו במחסום ארז 30 ואף 50 גופות של מסתננים, כל שבוע. הגניבות הלכו ונעלמו.
המושבניקים התייחסו אלינו כאלוהים שבאו להצילם. כמובן גם הקיבוצים. נהפכנו למצילי ההתיישבות. הסיפור נראה כצ’יזבט בדואי? אך זו הייתה האמת בשטח.

משהו נוסף לחברי אמציה חן.

שחזרנו ממלחמת ששת הימים, ישבנו על הדשא במחנה, פצי קרא לי ואמר – לך לפואד ותסדיר את שחרורינו. עניתי לו שאינני מכיר את פואד, תשובתו – לך לך. ויותר מכך, תבקש ממנו שאני רוצה להמשיך לשרת בצבא קבע. התייצבתי בפני פואד, הצגתי את עצמי, ביקשתי שישחרר אותנו וכמובן את בקשתו של פצי. ואכן מהר מאוד השתלב חברנו פצי בפיקוד על שקד ובקרירה הייחודית שלו בצה”ל.

הסיפור על חיסולו של אבו בנדק

הסיפור מתחיל ברצח 11 נוסעי האוטובוס שחזר “מיום אילת” במעלה עקרבים, ב- 1954.

במשך השנים, לשקד ובמיוחד לעמוס ירקוני, הייתה אמביציה לחסל את הרוצח. במהלך השניים פגשנו בו בעוד 2 או 3 אירועים ומרדפים.

הקשה ביותר היה רצח מפקד סיירת הצנחנים, יאיר פלד מיגור, בשנת 1959. אני עם הצוות שלי, הינו באותו יום בהבטחת בן גוריון בחגיגה ליום השנה לעליה על הקרקע של מושב לכיש. לפתע אני רואה את הקשר רץ אלינו וצועק שבעוד 15 דקות ינחת על הכביש מטוס פייפר עם פקודה שאני והגשש צריכים לטוס לאזור נחל ניצנה. כשנחתנו, חיכה לנו קומנדקר והצטרפנו למרדף. זה היה אירוע שלם, עצוב ומרגיז. מיד הבנו שאת זאת יכול לעשות רק אבו בנדק. השטח בער. גדוד 890 של הצנחנים היה באימון והם התחילו כנקמה להצית, לשרוף מאהלים של הבדואים. קציני “הממשל הצבאי” שהיו בקשרים יום יומים עם “השייח אבו מועמר” נכנסו לפניקה. עמוס ירקוני איים שהוא מחזיר מיד את סיירת שקד למשמר הנגב. בדרך לא דרך, הצליחו להעביר ידיעה לראש הממשלה בן גוריון, ונוצרה הרגיעה.

עמוס כבר היה מפקד מרחב סיני ופואד החליף אותו. יום אחד הוא מתקשר אלי בטלפון בבקשה – “שמע, מצאתי איפה אבו בנדק מתחבא. אני מבקש ממך לארגן 5-6 חברה מוותיקי היחידה ולהגיע אלי למרכז סיני ולחסל את בנדק”. ברור שהתחמקנו בשקט מהרעיון.

אבל – כמה שנים יותר מאוחר, עמוס כבר אזרח (נכה יד ורגל), נוחת הליקופטר במגרש ליד ביתו, והקמב”ץ של שקד מעלה אותו למסוק. עמוס לוקח את הרובה הרוסי המפורסם שלו וטס לשטח. כמה וכמה צוותים של שקד עומדים מסביב. עמוס דורך את נשקו, מזדחל למערה ומוריק 2 מחסניות על אבו בנדק. לאחר יותר מ 30 שנה, סוגרת שקד את החשבון.

יום שלישי, 1 בדצמבר 1959. הלילה היה קר מאוד בבסיס שבטה בנגב. חניכי קורס המ”כים היו עייפים מיום אימונים מפרך והתכוננו ללכת לישון. לפתע הזעיק אותם הרס”ר למסדר בלתי צפוי, כאילו פרצה מלחמה ועליהם לחוש לחזית. הופיע מפקד הקורס ושאל “מי זה גרשון וילן מקיבוץ נגבה?” “מפקד הבסיס אמר לי שאלוף פיקוד הדרום אברהם יפה פקד עליו לשלוח אותי מיידית עם נהג לבית החולים תל השומר, כי סגן מפקד סיירת שקד נפצע קשה במרדף, והוא מבקש שיביאו אליו את גרשון.

“נסעתי עם הרכב של הקורס לבסיס שקד במשמר הנגב, שם סיפרו לי על פרטי המרדף והפציעה. למחרת, בשבע בבוקר, הגעתי לתל השומר שהיה אז בית חולים צבאי ורוב הרופאים היו עם מדים ודרגות. הובילו אותי לחדרו של עמוס. הוא שכב עם צינורות ודיבר ערבית. אמרתי לו ‘דבר עברית’. פתאום נשמע רחש בין הרופאים והאחיות. שאלתי מה קרה, השיבו שהרמטכ”ל, רא”ל חיים לסקוב, בא לבקר את עמוס. כשנודע הדבר לעמוס הוא כיסה את ראשו בשמיכה ואמר לי: “אני לא רוצה לענות לשאלות הרמטכ”ל. אל תאמר לו דבר!”. לסקוב נכנס לחדר עם פמליה. מנהל בית החולים ורופאי המחלקה התקבצו בחדר. לסקוב שאל שאלות והם גמגמו בפחד. אז הוא הודיע למנהל בית החולים: “אני רוצה שפעמיים ביום תדווח למזכירת הפיקוד העליון על מצבו של רס”ן עמוס ירקוני”. הוא הפנה אצבע אליי והוסיף, “תראו את הז’לוב הזה. שלחו אותו לשמור על ירקוני, שחשוב לי ולצה”ל יותר מסיירת צנחנים וסיירת גולני גם יחד'”.

מצעד יום העצמאות 1964 בבאר שבע

הממשלה החליטה לעשות 4 מצעדים ברחבי הארץ ולא אחד בתל אביב. גם באר שבע קיבלה את הכבוד. אלוף הפיקוד, שייקה גביש מכנס ישיבה. עמוס קורא לי לישיבה על תקן רכז המילואים. בסיכום, עמוס לוחש משהו באוזני.(כאן חשוב להזכיר, שגביש וגם יתר האלופים , הכירו אותנו בשמותינו). אני קם ומציע – בנגבה יש טרקטור גלגלים גדול, שאפילו עבר בשלום את הפצצות המצרים בתש”ח. אנחנו נדסקס פסים בכל מרחבי דרום באר שבע.

אכן כך היה. יצאנו קומנדקר עם אוכל, שקי שנה, דלק ו – 4 חיילים ועם דיסקוס של הקרן הקיימת. במשך 3 ימים נסענו ויצרנו עשרות ומאות קילומטרים של פסי דיסקוס. מנחל ניצנה, לאורך רמת מטרד ועד שדה בוקר וכל הדרך בחזרה. כמובן שיומיים לפני המצעד, גויסו כל המילואים וחלק מהסדיר, ופטרלנו הלוך וחזור בכל המרחב (היום שם שדה התעופה הצבאי).

בתום המצעד, שייקה שלח מברק לכל הצוותים “בשעה 15:00 כולכם מוזמנים למטבח הפיקוד לחפלה ולתודה שלי אליכם”.

המרדף באילת והעמדתי למשפט

אירוע באילת. לא רחוק מתמנע. פואד ופצי סגנו, החליטו לבצע “אימון גדוד” ואנחנו “מחלקת המילואים” נחליף אותם באזור אילת. הייתי מפקד בסבב הראשון. היה ירי מרגמה קטנה על תמנע. בבוקר ביצענו מרדף על העקבות. כשהגענו לגבול, כל הכוח ליווי שהצטרף אלינו, סרב לחצות הגבול. אזי 5 המילואימניקים של שקד הלכנו כ 5 קילומטר מזרחה ובעזרת מצפן לקחתי אזימוט לכיוון שהוליכו העקבות. חצינו את המסלול האמרקאי שנבנה שם. העברתי מברק מסודר לפואד. כשחזרנו בחזרה, חיכתה לנו משטרה צבאית. בערב נסעתי למעלה, למצודה למשפט. סגן אלוף (כומתה אדומה) ישב עם הרגלים על השולחן. עישן סיגר חקר את האירוע. סירבתי לענות לו. טענתי שאנחנו מקבלים פקודות רק מאלוף הפיקוד. הבחור הסתובב לאחור, וטלפן לפיקוד. אחר כמה דקות, הסתובב בחזרה, מחייך ואמר לי “דבר כזה עוד לא קרה לי, קיבלתי פקודה לתת לך כוס קפה, ללחוץ את ידך, ולמסור לך ד”ש “מסגן מפקד הפיקוד”. במברק לפואד ופצי העברתי את המיקום המדויק על פי המצפן.

סוף הסיפור, ? שבאותו היום הגדוד קיבל לראשונה הליקופטר לאימון. אזי הם פשטו על המאהל והעלו אותו באש.

וסיפור אחרון , למרות הכל היינו “בני אדם”

סיור עלה על עקבות ברורים ב 6 בבוקר באזור נחל עוז. בצהרים כבר סגרנו סביב מערה שליד בסיס שדה תימן. דרכנו את הנשק וכמעט שהקרוב ביותר למערה פתח באש. עמוס ירקוני צעק לסגור את כל הנצרות, יש פה ילדים. אנחנו רואים שיוצאת מהמערה אשה עם

5 ילדים קטנים. מספרת שהיא שכרה מבריח שיוביל אותה לירדן, כי בעלה יושב שם בכלא. האיש ברח והשאיר אותה וילדיה. לקחנו אותם למשטרת אופקים. לפנות ערב, עמוס קורא לי למשרדו ואומר – קח איתך נהג טוב, תיגש למשטרת אופקים ובשיטות שלנו תוציא אותה עם ילדיה. זרוק מזרון ושמיכות על הרכב ותוביל אותה לירדן. אתה לבטח זוכר את הפרצה שלנו בגבול, ליד מושב נאות הכיכר. תוריד אותם ותחזור במהירות למשמר הנגב. את הלילה הזה לא אשכח כל חיי. סיירת שקד הייתה נועזת, אמיצה, בלתי קונבנציונלית. ומאידך המשכנו כל חיינו להיות בני אדם. את זאת למדנו מעמוס ירקוני.

אכן שקד, לפחות בשניים שאני הכרתי אותה, הייתה משהו מיוחד. אולי לא כל כך בצבאיות, אך הרבה תעוזה, חוכמת המדבר והשימוש במערכי עיקוב, הבנת היריב, המדבר והבדואים. אך, וזה אולי החשוב ביותר – סא”ל עמוס ירקוני וכן סא”ל סאלח אל הייב ויתר הגששים הבדואים והדרוזים. תרומתם הייתה ענקית.

כל זאת במרחבים של מאות קילומטר. מכביש אשקלון חברון ועד אילת.

אף ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין, מדבר בנו “טובות ונצורות”.

גרשון וילן

כתבה של אורי מילשטיין על עמוס ירקוני

יום שלישי, 1 בדצמבר 1959. הלילה היה קר מאוד בבסיס שבטה בנגב. חניכי קורס המ”כים היו עייפים מיום אימונים מפרך והתכוננו ללכת לישון. לפתע הזעיק אותם הרס”ר למסדר בלתי צפוי, כאילו פרצה מלחמה ועליהם לחוש לחזית. הופיע מפקד הקורס ושאל “מי זה גרשון וילן מקיבוץ נגבה?” (שירתנו באותה מחלקה בטירונות בצנחנים, שנה לפני כן – א”מ). כך סיפר לי חברי וילן לצורך תחקיר זה: “מפקד הבסיס אמר לי שאלוף פיקוד הדרום אברהם יפה פקד עליו לשלוח אותי מיידית עם נהג לבית החולים תל השומר, כי סגן מפקד סיירת שקד נפצע קשה במרדף, והוא מבקש שיביאו אליו את גרשון.

“נסעתי עם הרכב של הקורס לבסיס שקד במשמר הנגב, שם סיפרו לי על פרטי המרדף והפציעה. למחרת, בשבע בבוקר, הגעתי לתל השומר שהיה אז בית חולים צבאי ורוב הרופאים היו עם מדים ודרגות. הובילו אותי לחדרו של עמוס. הוא שכב עם צינורות ודיבר ערבית. אמרתי לו ‘דבר עברית’. פתאום נשמע רחש בין הרופאים והאחיות. שאלתי מה קרה, השיבו שהרמטכ”ל, רא”ל חיים לסקוב, בא לבקר את עמוס. כשנודע הדבר לעמוס הוא כיסה את ראשו בשמיכה ואמר לי: ‘אני לא רוצה לענות לשאלות הרמטכ”ל. אל תאמר לו דבר!’. לסקוב נכנס לחדר עם פמליה. מנהל בית החולים ורופאי המחלקה התקבצו בחדר. לסקוב שאל שאלות והם גמגמו בפחד. אז הוא הודיע למנהל בית החולים: ‘אני רוצה שפעמיים ביום תדווח למזכירת הפיקוד העליון על מצבו של רס”ן עמוס ירקוני’. הוא הפנה אצבע אליי והוסיף, ‘תראו את הז’לוב הזה. שלחו אותו לשמור על ירקוני, שחשוב לי ולצה”ל יותר מסיירת צנחנים וסיירת גולני גם יחד'”.

“זה הסוף”

במסגרת מחקריי על מלחמות ישראל ועל צה”ל, ערכתי מחקר באמצע שנות ה–80 של המאה שעברה על סיירת שקד וקיימתי שני ראיונות עומק של שעות רבות עם האישיות המרכזית ביחידה: המפקד הבדואי עבד אל–מג’יד ח’דר אל–מזאריב, הידוע בפי היהודים כעמוס ירקוני. שוחחנו על ילדותו, על קשריו עם משה דיין לפני הקמת המדינה, על הקמת סיירת שקד, על פיתוח תורת הגישוש בצה”ל, על האופן המופלא שבזכותו ובזכות פּקודיו ידעה מדינת ישראל 11 שנים של שקט ביטחוני יחסי, בין מבצע קדש ב–1956 לבין מלחמת ששת הימים ב–1967, ועל “תורת ההמנעה”. את מחקרי פרסמתי ב–1994 בספרי “סיירת שקד”.

במשך כל שנות ה–50 שיגר המודיעין המצרי אנשי קומנדו מאומנים היטב להבאת מידע על בסיסי צה”ל הקרובים לגבול הארוך שבין המדינות. בלילות הם סיירו בין הבסיסים וצפו עליהם, ובימים התחבאו במקומות מסתור. אחד היעדים העיקריים שלהם היה מרחב אשקלון. בשעות היום הם התחבאו בין קני הסוף בביצה שליד הכפר הערבי הנטוש חמאמה, מצפון לעיר. סיירת שקד הוקמה ב–1955 על ידי חוליית בני מיעוטים מיחידה 300, בפיקוד ירקוני, וחוליית צנחנים בפיקוד נדב נוימן, כדי לתפוס חוליה מצרית במקום מחבואה. הצלחת התפיסה אז הניעה את צה”ל למסד את שקד.

בסוף נובמבר 1959 גילתה חוליה של שקד עקבות שהוליכו לביצות חמאמה. ב–1 בדצמבר יצא לשם צוות מצומצם של שקד, בפיקוד ירקוני, לאתר את המצרים. הוא סיפר: “הלכתי צעד אחר צעד לכיוון שלהם. השארתי תצפיות למקרה שהם ינסו לצאת ולברוח. הם התחבאו בתוך ביצת חמאמה ושם, במים, לא היו עקבות. התקדמתי בתוך הסוף. הלכתי, והחבר’ה הלכו אחריי. פתאום נפלתי. יד ימין שלי נשארה תלויה. לא הרגשתי כאב. יריתי לתוך הסוף את כל המחסנית. אמרתי לסאלח לרוץ, ואני שכבתי ואמרתי לעצמי: ‘זה הסוף!'”. יחד עם ירקוני נפצע בחזהו עוזרו הקרוב, נסים אלפנדרי.

כשהתברר לך שאלֶה אנשי קומנדו מצרים מאומנים היטב, מדוע לא התקשרת ליחידה והזמנת כוחות גדולים, כדי שיכתרו את האזור ואולי יכניעו את המצרים?
“לא יכולנו להימנע מההיתקלות ההיא. יש מקרים שבהם או שאתה פוחד ולא פועל, או שאינך פוחד, ואז אתה חוטף ומחטיף. יכולתי לא להיכנס לסוּף. יכולתי לומר: ‘הם שם. תביאו כוחות לכתר אותם’. לא כך חונכתי. אם האויב נכנס לשטח שלי, אני תוקף אותו בלי חשבונות”.

סיירת שקד, ארכיון. צילום: עיתון במחנה

כשהגיעה הידיעה למשמר הנגב על כך שירקוני ואלפנדרי נפצעו ופונו, יצא כוח גדול מאנשי היחידה לחמאמה. לפי ניסן שירן, “כמעט כל צה”ל וכל משטרת ישראל עמדו הרחק מהסוף וירו לתוכו מכל הכלים. כולם פחדו להיכנס למים”. טיסת מסוק יזומה מעל הסוף הניעה אותו ברוח. שלושת המצרים נחשפו. אחד ברח; אחד נפצע, טופל בתל השומר ושכב ליד מיטתו של ירקוני, והשלישי התחמק וחזר לרצועת עזה. ידו הימנית של ירקוני נקטעה והורכבה לו תותבת. המצרי מת מפצעיו.

“יהלום אדום”

פקודו ובן טיפוחיו של ירקוני בשקד, סגן אלוף סאלח אל–הייב, שלימים נחשב לבכיר הגששים בצה”ל, סיפר: “אחרי שנפצע, הציעו קצינים בכירים בצה”ל לעמוס להשתחרר. חודש אחרי הפציעה, הוא לא רק חזר ליחידה, אלא פיקד על מרדף באזור קיבוץ חצרים. השתתפתי במרדף הזה כרב”ט. הייתי מוטרד מאוד, כי בלא יד אחת הוא רק חצי לוחם. הוא גילה עקבות והזעיק אותנו. היינו 18 לוחמים. הייתה רוח מזרחית חזקה שטשטשה את העקבות. הגענו לחצרים והתפזרנו לסריקות. אני הייתי בצוות של אורי דיין מגבעת חיים. שמענו התפוצצות רימונים וירי. אמרתי לאורי: ‘עמוס שם, סע לשם מהר’. הגענו וראינו שלושה מחבלים מחוסלים ואחד גוסס. נישקתי את עמוס על שהוא חי. עמוס אמר: ‘הישארו כאן, אלך לבדוק עוד עקבות’. הוא הבחין בחוט ניילון מוסווה בין השיחים. אמר לגשש הדרוזי מוחסיין: ‘בדוק מה קורה בעמדה הזאת’. אחד הפידאינים ירה עלינו. עמוס אמר למוחסיין ‘תן רימון’. הוא השליך בידו האחת שלושה רימונים לעבר הפידאינים. אחר כך הוא לקח את העוזי של מוחסיין, עלה אל עמדת המחבלים ורוקן עליהם שתי מחסניות. הוא הרג שלושה ופצע אחד קשות. כשהעמיסו את הפידאינים, שוב נישקתי אותו שהוא חי. הוא אמר לי, ‘מה אתה דואג?!’. אמרתי: ‘אני חייל צעיר, אין לי משפחה, אני יודע לרוץ ויש בי עוד מרץ’. הוא הרגיע אותי ואמר לא לדאוג, שגם בו יש מרץ, והוא יודע לרוץ”.

בחג השבועות של שנת 1964 גילה סיור, בפיקודו של שאול שלו, עקבות של שני אנשים ליד קיבוץ ארז, סמוך לגבול רצועת עזה, שהייתה אז בשליטה מצרית. אחרי שני קילומטרים נראו עקבות של שלושה אנשים. על פי הניסיון שהצטבר ביחידה היה ברור שמדובר בחוליית מודיעין מצרית: סייר, בלדר ומאבטח. כשעברו את הגבול נשא הסייר את הבלדר על כתפיו, כדי לבלבל את עמוס ופקודיו. הסייר והמאבטח חזרו לרצועת עזה, והבלדר המשיך לעומק הנגב. היה עליו להיפגש עם ערבים ישראלים, לשלם להם, ולקבל מהם ידיעות שעניינו את המודיעין המצרי. לכל חוליות שקד נשלחה הסיסמה “יהלום אדום”, שפירושה חיפוש בכל תחנות אגד וטרמפיסטים בסביבה, בהנחה שהבלדר ינסה לעלות על אוטובוס, או לעצור טרמפ ולנוע כערבי ישראלי.

עמוס ירקוני. צילום: שמואל רחמני

הסמל משה מאיר והקשר אורי שרון חשפו את הבלדר בעומק תחנת אוטובוס, ליד קיבוץ ברור חיל. בבגדיו נמצאו 300 לירות (זה היה אז כסף רב) ובנעליו תצלומים של ערבים ישראלים שהיו אמורים להיפגש איתו בעפולה. בחקירתו בשב”כ נשבר הבלדר וסיפר שהוא ערבי ישראלי המשרת את המודיעין המצרי, ושביום רביעי, כעבור שבועיים, תאסוף אותו חוליה מהרצועה ליד שדרת עצים על הכביש שבין הקיבוצים ארז וניר עם. ביום המיועד הניח עמוס מארבים ליד מקום המפגש המתוכנן. בשעה תשע בערב נראו על הכביש שני אנשים.

“הם התקדמו ישר אלינו”, סיפר משה מאיר, “הערכתי שהם די קרובים ויריתי במקלעון, אבל טעיתי. הם היו רחוקים מדי ולא פגעתי. במחסנית השנייה היה לי מעצור. גם שני החיילים שהיו איתי, אחד מהם יובל דביר, הפסיקו לירות. עמוס, שהיה במארב מימיננו, הניח את העוזי על ידו התותבת והסתער על המחבלים, ובכך סגר את קו הירי שלי”.

“איך שנפתחה אש קפצתי ואמרתי לאנשים לרוץ קדימה”, סיפר ירקוני. “פחדתי שהמצרי יברח ובאמת הם זזו לאחור. אחד מהם נפצע ונפל. צעקתי לאנשים להסתער ואז נפגעתי ברגל. הפצוע המצרי ירה. אמרתי לחבר’ה ‘תעזבו אותו, רוצו אחר השני”.

סיפר יהודה וידן: “הפצוע המצרי שכב בתוך שיח וירה על עמוס ועליי ממרחק שני מטרים. למזלנו הוא פגע רק ברגלינו. אני נפלתי עליו והרגתי אותו. את שני חבריו הרג צוות אחר שלנו”.

“בג’יפ שלנו היה תקר ופינוי הפצועים התעכב”, סיפר אל–הייב. “עברה מכונית יפה. הנהג ראה פצועים עם דם, אמר שהוא לא רוצה שהמכונית שלו תתלכלך והסתלק. בסוף, הנהג תיקן את התקר ונסענו לבית חולים”.
שלושה חודשים שכב ירקוני בבית החולים. רגלו לא חזרה לאיתנה. הוא חזר ליחידה עם יד תותבת ורגל לא תקינה ואמר לאלוף פיקוד הדרום, צבי זמיר, “אין לי די כוח. אני אומנם לא זקן אבל החיילים הם זאבים. תן להם מפקד צעיר שירוצו אחריו”.

זמיר לא רצה לוותר על ירקוני, שהמשיך לפקד על היחידה בהצלחה מרבית עוד שלוש שנים. אחרי מלחמת ששת הימים החליף אותו בנימין (פואד) בן אליעזר, ועמוס מונה למושל חצי האי סיני, כדי לארגן שם את שבטי הבדואים תחת שלטון ישראלי.

להריח מים

עמוס ירקוני נולד ב–1922 בכפר נאעורה הנמצא מזרחית לעפולה, להוריו, בני השבט הבדואי מזאריב, שניסו להשתקע בכפר. לאחר זמן מה חזרו ההורים והבן למאהל ליד מושב נהלל בעמק יזרעאל. ירקוני התיידד עם שכניו בני המושב, ומשה דיין היה אחד מחבריו. בנעוריו רעה את עדר הצאן של שבטו. סאלח ח’דר אל–מזאריב, אחיו הצעיר של עמוס ששירת אף הוא בסיירת שקד, סיפר על אחיו הבכור: “הוא היה נער חכם. כשאבדה פרה או כבשה היו קוראים לו, גם כשהיה צעיר מאוד. תמיד היה לו ראש פתוח מלא חוכמה ותמיד עזר לחלשים. הוא עזר ליהודים מפני שחשב שהם חלשים וצריך לסייע להם”.

עמוס ירקוני. צילום: דודו גרינשפן, רפרודוקציה

בספר “צה”ל בחילו” כתב רן אדליסט ששירת ביחידה: “אם תעבור במדבר, תרים חלוק אבן קטן, תירק עליו ותחזירהו למקומו, ואם עבד מג’יד חאדר יעבור במקום, אחרי מאה שנה, הוא יבחין מיד שהאבן אינה בדיוק במקום שבו הניחו אותה, הוא ירים את האבן, יגלה את סימני היריקה, ילך בעקבותיך עד פתח אוהלך, ומכיוון שלא ימצאך, שהרי לא תחיה אחרי מאה שנים – יקיש על מצבתך וישאל: ‘יא איבן כלב, מדוע ירקת על אותה אבן?!'”.

ב–1953 עבר ירקוני קורס קצינים. לילה אחד, בתרגיל, כאשר שימש כמקלען, נפל באחת ההסתערויות חלק של המקלע על מעלה של גבעה. היה לילה והוא לא חיפש את החלק. בבוקר, כשיצאה המחלקה לאימון מול אותה גבעה, ביקש מהמפקד רשות לעלות עליה ולהביא את החלק. “איך תמצא חלק קטן על הגבעה הגדולה?”, תמה המפקד. “אני הולך”, ענה ירקוני, ולימים סיפר לי: “המפקד הפסיק את השיעור וכולם התבוננו במה שעשיתי. אחר כך קראו לזה שיעור מתודי. עליתי על הגבעה, מצאתי את החלק וחזרתי”.

איך עשית את זה?
“אתה פשוט צריך להתמצא, גם ביום וגם בלילה, באיזה מקום אתה נמצא. נראה שנולדתי עם זה. יש לי כישרון להתמצא ביום ובלילה, אבל אני לא יכול להסביר בדיוק איך”.

אמרו לי שלגששים יש ראייה מיוחדת. האם זה נכון?
“לא נכון. גשש צריך להיות סייר מעולה, וזה מחייב כושר פיזי וכושר סבל רב. אם עמד בתנאים המוקדמים האלה צריך שתהיה לו יכולת הבחנה של פרטים ופרטי פרטים ושֵֹכֶל אנליטי להבין את משמעות הפרטים, ולסנתז אותם למכלול מציאותי, ולא להיגרר אחרי רומנטיקה. אין מדובר בשכל של איי–קיו, אלא באינטליגנציה של שדה. צריך להבחין אם חבית או אבן, לדוגמה, הוזזו ממקומם. פעם נסעתי עם חיימק’ה לבקוב שהיה מפקדי ביחידה 300 בהר הנגב, בדרך שלא נסעתי בה מעולם. לא היה ירח. משהו הבריק על הדרך. שמתי לב. אחרי קילומטר עשינו חניה. שאקר הנהג שהיה אהוב על כולם אמר שאיבד את המצית שלו. אמרתי ללבקוב: ‘תן לי את המכונית, אני יודע איפה המצית’. חזרתי והבאתי את המצית. כשגשש מגלה משהו הוא צריך לדעת איך הדרך מתפתלת בעוד 30 קילומטר, איפה יש בדרך מערות, ששם עלולים המחבלים למצוא מסתור, איפה יש מים”.

איך אתה יודע איפה יש מים במדבר?
“אני הולך במדבר ורואה שפנים הולכים למקום מסוים. מכאן אני יודע ששם יש מים. אני רואה תעלה קטנה כמו תלם, אני יודע שהתעלה נועדה לצבור מים. אני גם מריח מים שבהם משתמשים גמלים, עיזים, כבשים ופרות. הגללים שלהם בתוך מים משאירים ריח למרחק של קילומטרים. במיוחד בלילה. גללים בלי מים לא משאירים ריח. בזמן המרד הערבי ב–1939 האשימו אותי הכנופיות בעזרה ליהודים ובבגידה. הם כבלו אותי יחד עם שני חבריי בבור. הייתי אמור להופיע לפני שופט זקן, שבדרך כלל דן למוות את הנידונים. עליתי על הכתף של חבריי, יצאתי מהבור ועזרתי לחבריי לצאת. הלכנו אל המאהל של השבט שלנו, לרגלי גבעת המורה. בדרך היינו מתים מצמא. נענו בוואדי. אמרתי בוואדי הזה יש מים. הלכנו בוואדי ומצאנו מים, כי הרחתי ריח של מים עם האוויר הקר”.

האם גם אני יכול להריח מים?
“אתה גם כן מריח אך לא מודע לכך. כדי להיות מודע עליך להתרגל. צריך לחיות עם עיזים ועם מים. אני יכול להבחין בעשן, אני יכול להבין אם סוס מסתכל על חיה או על בן אדם, אני יכול לדעת על מה נובח כלב בלילה. יש לו נביחה מסוימת על בן אדם ונביחה אחרת על חיה. כשכלב נובח קצר, סימן שהוא נובח על משהו קרוב. אם יש הפסקות סימן שהוא נובח על מרעה רחוק. קח קיבוצניק שחי עם עדרים בילדותו ותמצא קצת מהתכונות האלה. לאריה טפר–עמית, בכיר סיירי הפלמ”ח, שרעה צאן בילדותו בקיבוץ יגור, היו כישורים כאלה. להיות מקצוען בשדה מחייב אחריות רבה, כי חיי אנשים רבים תלויים בהחלטות שלך”.

איך הצלחת לתפוס מחבלים ואנשי מודיעין מצרים במרדפים?
“יש הבדל בין מרדף יום למרדף לילה. במרדף יום עליך לבצע חיתוכים, כדי לקצר את המרדף, כך שהוא ילך עד הגבול 100 קילומטרים, ואנחנו נגיע אליו אחרי 25 קילומטרים. בלילה מציבים מארבים במסלולי ההליכה שלהם, כדי לחסום את דרכם. את המארב יש להציב בשקט גמור וליד הגבול יש לחולל רעש כדי שיחשבו שהגבול תפוס. אז הוא מחפש מקום להסתתר בלילה. בבוקר אתה בא ותופס אותו. במלחמת יום הכיפורים, אנשי גולני עלו לחרמון ברעש, וזה היווה התראה לסורים לחכות לאנשי גולני ולדפוק אותם. סייר צריך ללכת בשדה מבלי שיורגש שהוא הולך”.

טבח בבתי הזיקוק

אחרי שירקוני וחבריו נמלטו מהבור, פחדו בני השבט מנקמת הכנופיה, ונמלטו עם עדריהם אל המושב הצעיר שִמרון, ליד נהלל. משה דיין, אז מפקד צעיר בהגנה, הקצה להם שטח למרעה והפקיד עליו שומרים יהודים, וגם סיפק להם מזון ומים. שבועיים שהו הבדואים ליד המושב, ואחר כך התפייסו עם הכנופיה וחזרו למאהל. “אחרי שברחנו מהבור, אמרו לנו היהודים לפעול עם הצבא הבריטי, כדי לגלות איפה הסתירה אותנו הכנופייה”, סיפר עמוס. “נעניתי לבקשה והידידות בינינו לבין היהודים גברה”.

עמוס ירקוני עם שייח’ים בדואים. צילום: דודו גרינשפן, רפרודוקציה

כשהתחילה מלחמת העצמאות בדצמבר 1947 עבד עמוס כשליח בבתי הזיקוק בחיפה. לאחר שהשליכו אנשי אצ”ל מטען חומר נפץ בכניסה לבתי הזיקוק והרגו שישה פועלים ערביים, רץ עמוס אל מנהל העבודה ויעץ לו לפנות מיד את היהודים מהמפעל, כי הערבים מתכננים טבח. לדבריו, “באותו היום, אחרי שראיתי איך ערבים טובחים יהודים, נדלקה בראשי נורה אדומה. החלטתי לעזור ליהודים”. איש שירות הידיעות של ארגון ההגנה, עודד ינאי, המליץ עליו, והוא מילא תפקידים מודיעיניים רגישים. ב–17 בדצמבר 1948 הוא התגייס ליחידת המיעוטים 300 של צה”ל. אחרי ששירת זמן מה כטוראי, עבר קורס מפקדי כיתות, הדריך בקורס מ”כים של יחידת המיעוטים והיה המ”כ הבדואי היחיד בצה”ל בזמנו. כשפרצו ביחידה סכסוכים בין בדואים לדרוזים, עד כדי שימוש באש חיה, השתחרר וחזר לשבטו. אחרי חמישה ימים נתבקש לחזור לשירות קבע ואת מדיו פשט אחרי 18 שנים כסא”ל.

ביחידה 300 היה עמוס סמל סיירים ופיקד על חיפוש מטיילים שאבדו במדבר ועל גירוש בדואים שחדרו לנגב מסיני. אחר כך פיקד על יחידת רוכבי גמלים שאבטחה את דרכי הנגב. ב–1953 עבר קורס קצינים. לדבריו, “הקורס היה קשה לי רק בגלל השפה העברית והנושאים התיאורטיים שאותם לא הכרתי. אבל כשהוציאו אותי לשדה, הייתי זאב”. בסיום הקורס חזר ליחידה 300 וקיבל פיקוד על מחלקה. ב–1955, כשחנתה מחלקתו מול חאן יונס, קיבל פקודה להתייצב עם חוליה בפיקוד המרכז אצל קצין האג”ם שמואל גלינקא, שצירף אליהם קבוצת צנחנים, כדי לאתר חוליית אנשי מודיעין מצרים בביצת חמאמה.

כך קמה יחידה 424, היא סיירת שקד. המפקד הראשון היה צביקה עופר, שנהרג במרדף בבקעת הירדן אחרי מלחמת ששת הימים. עמוס מונה לסגנו. אחר כך פיקדו על היחידה דוד בן חור, שאול יעיש, ודב קלעי (סטרליץ), ועמוס היה סגן של כולם. באפריל 1961 מינה אותו מפקד פיקוד הדרום, אברהם יפה, למפקד הסיירת. גם כשהיה סגן, ובוודאי לאחר שמונה למפקד, פיקד עמוס אישית בראש פקודיו על כל מבצעי הסיירת, ופיתח עם פקודיו בדיאלוג, ללא כל דיסטנס, את תורת הגישוש ואת תורת המרדפים בצה”ל. במהלך שירותו אף קיבל את עיטור המופת וצל”ש אלוף פיקוד.

ב–1985 הוענק לו פרס יגאל אלון “על מעשה מופת חלוצי, על תרומתו המיוחדת ורבת התושייה במלחמה נגד מחבלים, ועל פעולתו בשיקום הבדואים בנגב והשרשתם ביישוב הקבע”.

רעיון ההמנעה

ב–1953 הקים אריק שרון את יחידה 101 ושתל בצה”ל את רעיון ההכרעה, בכל מלחמה בעתיד. רעיון זה שלט בצה”ל עד כישלון מהלך ההכרעה המתוכנן של צה”ל במלחמת יום הכיפורים ב–8 באוקטובר 1973. באותו לילה אמר שר הביטחון, משה דיין, למפקדי חזית הדרום המובסים, לרבות שרון: “מטרת צה”ל עכשיו אינה להכריע את האויב, אלא להשיג הפסקת אש”.

ב–1955 הקים צה”ל את סיירת שקד ששתלה את רעיון ההמנעה, ובפעילותה בפיקודו של עמוס ירקוני, אחרי מבצע קדש, מנעה התגלגלות מלחמה בין ישראל למצרים במשך 11 שנים. אביו מולידו של רעיון ההמנעה היה הקצין הבדואי עבד אל–מג’יד ח’דר אל־מזאריב, והוא שאב אותו ממסורות הלחימה הבדואיות שמקורן בחיג’אז (ערב הסעודית). באוהל האורחים (“מדאפה”) שבכפר אל–מזאריב, ליד נהלל, היה הילד והנער, עבד אל–מג’יד, שותף פסיבי לשיחות גברים על כל נושא שבעולם. כך הוא למד את רעיון ההמנעה, מבלי שהיה מסוגל לנתחו בשפת מושגים, ואיתו הוא פיקד בסיירת שקד.

עיקר רעיון ההמנעה היה שאם ניתן לנטרל את תהליך ההידרדרות למלחמה בתחילתו, ולפרק אותו מהפוטנציאל האלים שבו, ניתן למנוע מלחמות, או לפחות לדחותן. בימינו, הימנעות ממלחמות היא השאיפה המרכזית של הקהילה הבינלאומית התרבותית ושל תורת ניהול המשברים. ירקוני שתל את המושג הזה בצה”ל לפני 64 שנים, בעת שהתחוללה בו מהפכת ה–101 שעיקרה – יוזמה התקפית. מימושה של מהפכת ה–101 היה פעולות גמול הולכות וגדלות על יעדים צבאיים ואזרחיים במדינות ערב. שר הביטחון, דוד בן–גוריון, והרמטכ”ל הדומיננטי, משה דיין, התאכזבו מהדיפלומטיה היוֹנית/שמאלנית של ראש הממשלה ושר החוץ, משה שרת, ושידרו לצה”ל מסר ברור: לגבור על האויב בשדה הקרב ולהשמיד את צבאו, בכל התמודדות צבאית. הגיבורים הלאומיים היו אז אריק שרון ומאיר הר ציון, שהעבירו את תרבות ה–101 לגדודי הצנחנים, ומהם לכל צה”ל.

סיירת שקד, ארכיון. צילום: עיתון במחנה

בן–גוריון ודיין לא שאפו למנוע סיבוב מלחמה שני עם מדינות ערב. אדרבה, הם ביקשו להגיע לסיבוב הבלתי נמנע. לדעתם היו חזקים די הצורך להכות את צבא מצרים מכה קשה ומכאיבה, שיהא בה כדי להרתיע את האויב הדרומי מליזום מלחמה נגד ישראל, כשהתנאים יהיו נוחים לו. ב–1955 הם יזמו למטרה זאת את מבצע עומר. לרעיון שניתן למנוע חבלות והידרדרות צבאית, בפעולות המנעה טקטיות בקרבת הגבול, על ידי תפיסת המחבלים לפני שביצעו את זממם – לא היה אז קונה. הבדואי עמוס ירקוני היה גדול על ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה, ועל ראש המטה הכללי של צבאה.

חזון ההמנעה הצבאית הוא מפעל חיים של ירקוני שפעל בצלו של בולדוזר היוזמה הצבאית, אריק שרון. בעוד שרון פרץ לראש התור, לא עצר באדום ורמס כל מי שנקלע בדרכו, פעל ירקוני בסבלנות ובהתמדה. את מבצע קדש לא יכול היה למנוע, אבל מ–1957 הייתה זאת סיירת שקד של ירקוני שהרחיקה את הסיבוב המלחמתי הבא בין ישראל למדינות ערב. זאת התקופה שבה שלטו ירקוני וסיירי שקד האלמוניים בביטחון ישראל, מבלי שראשי מערכת הביטחון ידעו והבינו זאת, ומבלי שהם אימצו במודע ורשמית את רעיון ההמנעה. עמוס ופקודיו אפשרו לחיל האוויר לפתח את עוצמתו האדירה, שמוטטה את כל צבאות ערב בשעות הראשונות של מלחמת ששת הימים; הם אפשרו למדינת ישראל לגבש מאסה חברתית וכלכלית קריטית, שהייתה חיונית להמשך התפתחותה, והם העניקו לישראל פסק זמן חיוני בין סיבובי המלחמות, לנשום אוויר של רגיעה.

אף שפעל והשפיע, לא הובן הרעיון של ירקוני אלא רק אחרי מלחמת לבנון הראשונה, והוא שולט בתפיסת הביטחון של ישראל עד היום. אבל מאז גם האויב התפתח מאוד. הצלחת סיירת שקד בימי עמוס ירקוני נבעה ממקצועיות גבוהה מאוד בתחום ההמנעה ומהפרימיטיביות הצבאית של האויב. מלחמת לבנון הראשונה, האופן שבו צה”ל ברח מלבנון בשנת 2000 ומלחמת לבנון השנייה, הראו שבצה”ל לא התפתחה מקצועיות מונעת, בעוד בארגוני חיזבאללה וחמאס התפתחה מקצועיות פוגעת. מכאן, שהרעיון של איש המעשה עמוס ירקוני, נשאר תקוע בתחום האידיאולוגי והתורתי, ולא התפתח בתחום המבצעי ההולם את ימינו אלה.

מקור הכתבה

מורשת היחידה לפי הספר של מייק אלדר

מורשת העמותה

הפרקים המובאים לפניכם הינם תקציר מהספר “יחידה 424 – סיפורה של סיירת שקד שנכתב ע”י מייק אלדר ויצא לאור בשנת 1994 בהוצאת “עמותת סיירת שקד״. את הספר במלואו ניתן להשיג במשרדי העמותה.

ה ק מ ת ה י ח י ד ה

פרק ראשון, הסתננות, חבלה ורצח

יחידה סודית בלי מדים * הצלחה בתחתית המערה

ערפילי בוקר ציננו את גופם של תשעת החיילים שעשו דרכם ליד הגבול המצרי. סגן צביקה עופר פקד על הסיור ואיש מאנשיו לא שם לב לעובדה, שהתאריך היה החמישה-עשר במאי .1955 אולי יש סמליות מה בעובדה, שהסיור, שאיש לא חזה את סופו המוצלח, חל ביום ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל. חמישה ימים קודם לכן הורה מפקד יחידת המיעוטים, על סג”מ עמוס ירקוני, קצין בדווי, להתייצב עם ארבעה מחייליו במפקדת פיקוד מרכז. עמוס לקח את החיילים הדרוזים: פאריד סלימן יוסוף פארס, חמזי שראוף, סלים חור א-דין וסלמן חלבי. הם פגשו ברמלה חמישה צנחנים: סמל החבלה נדב נוימן ואתו בועז לוי, בני קידר, שמואל קפון ואריה שפירא. סא”ל אריאל שרון, המג”ד, אמר להם כי עליהם

לבצע משימה חשובה.

תשעת החיילים תודרכו על ידי קצין האג”ם, שבישר להם, כי הם חלק מיחידה סודית חדשה שתפעל בבגדים אזרחיים ועם כלי-נשק לא-תקניים, שלא יסגירו את העובדה, שזו יחידת צה”ל. לאחר זמן קצר הם למדו כי הוטל עליהם לאתר חדירות של מסתננים, שחצו את גבול רצועת עזה, למטרות גניבה, שוד והברחה, ולאתר אנשי מודיעין מצריים, שחדרו לתצפיות.

כבר בסיור הראשון התגלו עקבות ולאחר מרדף של יממה קבעו הגששים כי המסתננים מסתתרים באחת ממערות הקבורה הקדומות שלידה נמצאו שרידי פיתה וצואת-אדם טרייה. נדב השתלשל לקרקעית והבחין בשרוול שבצבץ מהפינה. כמה צרורות ואיומים בערבית עשו את שלהם ושני אנשי מודיעין מצריים יצאו החוצה.

בערב הגיע הרמטכ”ל דיין ושיבח אותם על הצלחתם – כך קמה סיירת ,424 לימים סיירת “שקד”.

במלחמת הקוממיות נסו לתחומי רצועת עזה כ- 180 אלף ערבים. עד מהרה הפכו ריכוזיהם לבסיסי מסתננים. בסמוך לרצועה בוצעו עשרות מקרי מיקוש , והיו תקריות אש רבות. הקמת יחידת הסיור הקטנה הייתה תולדה של ניסיונות לפתור את בעיית ההסתננות בשיטות התקפיות ובשיטות הגנתיות.

היא לא נולדה יש מאין, קדמו לה יחידת המיעוטים; יחידה ;30 יחידה 101 וסיירת 150 וכן יחידות לתעסוקה מבצעית מגולני ומגבעתי ועוד.

הגבולות שנוצרו עם סיום המלחמה הקשו לקיים סיורים למניעת חדירות. הפליטים הפלשתינאים רצו לחזור לבתיהם וחצו את הגבול לאסוף יבולים, להוציא חפצים ולבקר בני משפחה שנותרו בישראל. הם נתקלו בחומת הביטחון הישראלית, שגרסה כי הם מסמנים את האות לשיבה המונית. רבים מהם נהרגו בהיתקלויות. המבריחים שנעו בין ארצות ערב, דרך ישראל, היו בעיה נוספת. הם הורגלו לפעול באין מפריע וסברו שכך יימשך תחת שלטון ישראל.

כשנתיים לאחר קום המדינה לבשה ההסתננות צורה מאורגנת וחבורות פושעים הסתננו לצורכי גניבה ושוד.

במקביל, טיפחו חוגים פלשתינאים קיצוניים את ההסתננות כאמצעי שנועד לקיים מתיחות כדי לחבל במשא-ומתן המדיני עם ירדן ועם מצרים. הם השתמשו במסתננים למעשי רצח, אונס וחבלה, פוצצו מכוני מים, פגעו במסילות ברזל, מיקשו דרכים ופגעו קשה ביישובים בקרבת הגבול.

מגוון הפעולות של צה”ל לא הפסיק את ההסתננות ובאזורי הספר התאפשרה תנועה רק ביום ובליווי צבא.

בשטח פעלו חבורות מסתננים בעלות כינויים כמו ה”כף השחורה” שהשאירו את כרוזיהן סמוך למקום הפיגועים.

בשמונה-עשר במארס 1954 הותקף אוטובוס של אגד בפיתולי מעלה-עקרבים שמדרום למצפה רמון ואחד-עשר נוסעים נהרגו.

כעת התעורר הצורך להקים יחידת שתעסוק באמנעה בשטח ישראל, ולא בתגמול תוקפני בשטח האויב. כך הוקמה סיירת 150 שאבטחה את הדרך לאילת. הסיירת פעלה במשך פחות משנה.

עבד אל-מג’יד ח’אדר * מנער פוחז לקצין צה”ל

הסמל הבדווי עבד אל-מג’יד היה אותה שעה הגשש הראשי של יחידת המיעוטים. הוא גדל במאהל בדווי ליד נהלל ובנעוריו פעל נגד היהודים והבריטים.

סיפר עבד: “המפנה במחשבה שלי, ללכת עם היהודים, היה לפני כן. אולם מעשה הטבח בחברים לעבודה, שנעשה בדם קר, נתן לי את הדחיפה האחרונה … לא תיארתי לעצמי שהיהודים יצליחו להקים מדינה.

הם היו מיעוט שבמיעוט. אמרתי לעצמי, ‘אתמוך בעם הזה’. ידעתי שהם צודקים, ואם לעזור, אז להם … חשבתי שמגיעה להם מדינה. ואם זה לא היה מצליח, אז היינו כולנו יחד הולכים לגיהינום.”

באותה תקופה החלו ההכנות למלחמת הקוממיות ועל עבד הוטל לעקוב אחר ריכוזי הכנופיות הערביות בחיפה.זמן קצר אחר כך הוקמו חוליות גב”ס (גיוס בלתי-סדיר) ועבד היה אחראי על חוליה , שישבה במגידו.

לאחר זמן מה פורקו חוליות גב”ס ועבד הצטרף ליחידת המיעוטים. זמן-מה לאחר הגיוס שינה את שמו לעמוס ירקוני. עבד טען כי עשה זאת למען ביטחונו האישי. עמוס נהיה סמל סיירים ובמסגרת זו זכה לקבל את הצל”ש הראשון שלו בעקבות תפיסת שני סיירי מודיעין מצריים.

בשנת 1954 הוקמה יחידת רוכבי-גמלים ועמוס מונה למפקדה. הוא נשלח לקורס קצינים, חרף התנגדות שלכמה קצינים להכנסת חייל בדווי. במסדר הסיום בירך אותו רב-אלוף משה דיין, הרמטכ”ל, שהצהיר, כי הוא מוכשר לשרת בכל יחידות צה”ל. המלים היו יפות, אבל עמוס ידע שיחידות רבות סגורות בפניו.

ימי בראשית * ציד מסתננים וחיות

שלושה חודשים אחרי הסיור הראשון הוחלט למסד את הקבוצה ונקבע כי ישרתו בה גששים מיחידת המיעוטים וחיילים יוצאי הצנחנים. זמן-מה אחרי תפיסת חוליות המודיעין עזב צבי עופר את היחידה, ועמוס הפך למפקדה הלא-רשמי של היחידה שזכתה לשם “שקד”. טוענים כי היא נקראה על שם עץ הפרי.

אחרים סבורים כי אלה ראשי-תיבות של “שומרי קו דרום”, או של “שירות קומנדו דרום”.

חיילי “שקד” קיבלו מגורים בבסיס קסטינה. עמוס הכין תכנית סיורים, ומדי יום ביומו הוציא סיורים – רכובים ורגליים – לאורך הגבול. כך החלה תקופה של פעילות מבצעית מתישה יחד עם הווי מלהיב, קוריוזים ושאר מרכיבים של יחידה כזו בתחילת דרכה.

עמוס היה המדריך הראשי וכולם חיקו את מעשיו. הוא למד אותם כיצד לגלות תנועה של אנשים לפי רעש האוויר שיצא מברז שלא היו בו מים, ומסתננים פתחו אותו, לפי ריח המדורה, לפי סוג המזון שאכלו המסתננים ועוד.

היחידה צוידה בשני כלי-רכב אזרחיים בעלי כשירות ירודה ובקומנדקרים צבועים בכחול. יחידות הצבא הסמוכות לא אהבו את חייליה, שנראו והתנהגו כפרטיזנים, ונמנעו מלסייע להם. חלק בלתי-נפרד מהווי הסיורים היה המזון והכנת ארוחות מלכים מבשר ציד. הכנת המזון על מחבת מפויח הפך עם הזמן לנכס-צאן-ברזל של סיירת “שקד”.

שלושה חודשים וחצי אחרי שהוקמה “שקד” חזרו נדב נוימן וחבריו לגדוד הצנחנים .בתקופה זו הם השתתפו במרדפים,שבהם נהרגו חמישה אנשי מודיעין מצריים, וחמישה אחרים נשבו.

בת-הטיפוחים של הפיקוד * שיטת החיתוכים

שנות החמישים לא היו שנים של שלום ובמהלכן נהרגו למעלה מחמש-מאות ישראלים ונפצעו כאלף. צה”ל ביצע כמאה פעולות תגמול נגד המדינות, שמהן יצאו המסתננים. בפברואר 1955 במבצע “חץ שחור” בעזה, נכבשו כמה מוצבים מצריים. בעקבותיו הוקמו יחידות הפדאיון שפעלו בכל המרחב הדרומי של ישראל.

המתח בגבול המצרי גבר ובאחת התקריות, שבה היה מעורב סרן שאול יעיש, לימים מפקדה של “שקד”, כבשה מחלקתו את המוצב המצרי שממנו נורתה אש לעברו. הפעולה, שגם בה נהרגו קצינים וחיילים מצריים, החריפה את המצב ופעולות טרור גררו מבצעי תגמול. יחד עם פעולות התגמול חוזק מערך הסיורים ופיקוד הדרום, שפורק כמה שנים קודם לכן, הוקם מחדש. בעקבות זאת, הועברה “שקד” למחנה הנח”ל ליד חצרים, ולאחר זמן-מה התבססה במחנה “נתן”.

בשלב זה מנתה היחידה עשרה גששים בדווים ודרוזים וחמישה-עשר חיילים ותיקים מהצנחנים ומגולני.

לפיקוד הדרום הייתה רק יחידת סיור אחת – “שקד” הקטנה. כך, דלתו של אלוף הפיקוד הייתה פתוחה בפני עמוס.

סיורי היחידה בוצעו בצוותים, שכל אחד מהם מנה גשש, נהג, שלושה חיילים וקצין. הסיורים לא היו קלים והצוותים נאלצו לעמוד במאבק מתיש נגד מסתננים שהמציאו שיטות שונות כדי לחמוק. כשנתגלתה חדירה היו מדווחים במורס את מילת הקוד “אדום”. מלה זו הקפיצה את היחידה ממקומה ותוך זמן קצר יצאו כמה קומנדקרים לשטח כדי לבצע “חיתוכים” – שיטת איתור שפתחו חיילי היחידה ובה הם דילגו ממקום למקום בצירים מקבילים.

למרות הקשר הישיר למטה הפיקוד, ציודם של חיילי “שקד” היה די עלוב. הם נראו כחבורת שודדים. גרו בצריף קטן ואכלו מנות קרב, שגוונו בבשר ציד או בבשר שמקורו בעדר שהוחרם. הקומנדקרים היו מעודפי מלחמת העולם השנייה ורוב המושבים בהם נגנבו מאוטובוסים. על כל אחד מהם הורכב מקלעון FNומכשיר קשר מדגם 191 ששימש לשידורי מורס בלבד. מכשירי הקשר הנישאים היו מ”ק 300 לקשר עם מטוסים ומ”ק 6 לקשר מטווח קצר. הנשק האישי לא היה תקני והתאים למוזיאון מלחמה. לעמוס היה רובה “סמיונוב” רוסי. לקצינים ולחיילים היו “טומיגנים” בריטיים, תמ”ק “קארל-גוסטב” ולימים גם תמ”ק “עוזי”.

עמוס לא קיבל מינוי רשמי ובסוף שנת 1955 מונה מעליו מפקד חדש – רס”ן דוד בן-חור, איש הפלמ”ח לשעבר. אמנם, הכל הכירו ביכולת של עמוס, אך נראה היה כי טרם הגיעה העת למנות בדווי למפקד יחידה. דוד, כבן ארבעים, מסודר וקפדן, נחשב “זקן” בעיני החיילים. הוא הכיר את מגבלותיו וסמך מבחינה מבצעית על ירקוני. למעשה, כמעט ולא התבצעו סיורים בלי נוכחותו. גם בתקופת בן-חור נמשך ההוויה מיוחד של היחידה. לחיילים הייתה חיית שעשועים – עז ושמה “קוחי”. היא נהגה לישון בחדר המפקדים ואהבה במיוחד את מיטתו של בן-חור, שלא נהנה מהעניין המיוחד שהעניקה לו. עם זאת, הוא לא העז לפגוע בקמע היחידתי. “קוחי” נהגה לקפוץ על הקומנדקרים, לצאת לסיורים ואף עמדה תחת אש. היא אכלה כל מזון שהונח לפניה, כולל דג מלוח וריבה.

אחד הסיורים של אותה תקופה כלל את הגשש מוחמד אבו גנוס, בדווי שחור עור שאימץ את השם “הרצל”,את נסים אלפנדרי ואת פאריד סולימאן. ליל הסיור היה גשום והרכב שקע בבוץ. עמוס החליט להמשיך רגלית לעבר אזור המערות, שם נהגו להסתתר אנשי המודיעין המצריים.

הם גילו שרידי מדורות והבחינו בעקבות שירדו לוואדי סבוך. המרדף נמשך למעלה מיממה וקומנדקרים הוזעקו לחיתוכים. ליד העיירה שדרות נפתחה אש לעבר עמוס ואנשיו. הגשש פאריד פתח באש והסתער לעבר הוואדי כאשר הקומנדקר נע על הציר כדי לחסום את נתיב הבריחה. בסריקה נתגלו שתי גוויות אך התברר שאחד ברח. עמוס לא ויתר. לקראת ערב הם הגיעו לפתחו של בור עמוק והתברר כי המסתנן נפללתוכו.למחרת הוזעק זחל”ם עם מנוף והמסתנן, איש מודיעין, נשלה מהבור. רב”ט סולימאן פארס זכה בצל”ש על פעולתו בקרב זה.

פרק שני: בדרך ליחידה מסודרת

מבצע “קדש”, צל”ש, אבדות ומרד

ב- 29 1956 החל מבצע “קדש”. על “שקד” הוטל לפעול נגד חוליות פדאיון ובהן אחת שנחתה באוקטובר מהים ליד אשקלון. צוות בפיקודו של נסים אלפנדרי זיהה עקבות והזעיק כוחות נוספים. סמוך למסילת הברזל נתקל אחד הצוותים במסתננים, שהסתתרו בין הגפנים. הם הסתערו והרגו חמישה-עשר. על פעילותם בקרב זה הוענק ציון לשבח לנסים, לרפאל אילוז ולפאריד פארס. בכתב הצל”ש נכתב:

“הנני לציין אתכם לשבח על גילוי דבקות במשימה ואומץ-לב למופת … אומץ לבכם שימש דוגמה אישית לשאר חיילי הפטרול, שנסחפו לקרב, שהסתיים בהצלחת הפעולה ובאבדות רבות לחוליית הפדאיון”.

במארס 1957 פונה חצי-האי סיני. במסגרת הפינוי נשלחו שני קומנדקרים בפיקודו של בן-חור לניצנה, לעדכן מפות. הקומנדקר עלה על מוקש ועמוס מנשה בן-אליהו ויהושע רייך נהרגו. נסים אלפנדרי, מוחמד אבו גנוס (הרצל) ופארס נג’ן נפצעו קשה. סופו של “הרצל ” היה עגום. הוא נהרג בתאונת דרכים. הבדווים לא רצו לקברו, כי טענו שבגד בהם והיהודים לא רצו לקברו בבית-קברות יהודי. לבסוף הוא נקבר ברצועת עזה.

* בשנת 1957 הצטרף ל”שקד” סאלח אל-היב. במרדף השני שבו השתתף סאלח, בפיקוד אורי דייג, התגלו עקבות של שני אנשים. הם נכנסו למרדף, והקומנדקר שקע בחול. סאלח הציע לעזוב את הרכב, ולהתקדם ברגל – בשעה שהנהג ימשיך לנסות להתניעו, כאילו הם נמצאים ליד הרכב. סאלח הלך מלפנים. לפתע ראה כמאה מטרים לפניו, שני אנשים בורחים. הוא פתח באש. אחד הבורחים נהרג, וחברו נכנע. באותה תקופה סייר צוות נוסף בפיקודו של נדב נוימן ליד קיבוץ בארי. לפתע הודיע עמוס בקשר, כי עליהם להמתין לו. הוא הגיע בג’יפ, והורה להם לנסוע אחריו. התברר כי רועה דיווח על תנועת שני מסתננים חמושים. לאחר מרדף קצר גילה סאלח את האנשים. הוא ירה, ואחד מהם נפל. עמוס הגיע אל השני עם אקדח שלוף. המסתנן כיוון אליו את נשקו אך עמוס דחף אותו, הפיל את נשקו, הציב עליו את רגלו, ולקח אותו בשבי.

זמן-מה אח”כ יצאו שני קומנדקרים לסיור. באזור חלוצה התגלו עקבות של גמלים, שצעדו לגבול המצרי. התפתח מרדף ולאחר זמן נתגלו ערבים על גמלים. סאלח ירה, ופגע באוכף שהחל לבעור. רוכבי הגמלים ניסו לברוח ואנשי הצוות פתחו במרדף רגלי. לאחר זמן-מה גילה סאלח שני ערבים. הוא שבה אותם והובילם לעבר הקומנדקר. בדרך נשמעו יריות מכיוונו של עמוס. הוא רץ לעברו, ומצאו עומד זקוף, אקדחו שלוף, ומולו, בידיים מורמות, שמונה מבריחים. בקריצה סיפר לו עמוס כי אקדחו ריק מכדורים.

במהלך החיפוש עליהם טען אחד המבריחים, כי היו לו שבע-עשרה מטילי זהב, שנלקחו על-ידי חייל שהביאו לנקודת הריכוז. עמוס הורה לאנשיו להתפשט. שבעה מטילים התגלו, אצל רפי העיראקי ואצל ג’מיל הדרוזי.

הם נשלחו לכלא וחזרו ליחידה.

בסוף 1958 מונה שאול יעיש, למפקד “שקד”. עמוס נפגע ונשלח לחופשה. המינוי עורר סערת רוחות.

הגששים לא אהבו אותו והחליטו למרוד ולהתעלם מעקבות. הקצינים היהודיים דיווחו לאלוף הפיקוד על המצב וביקשו להחזיר את עמוס. הוא פנה לרמטכ”ל וזה הורה להחזיר את עמוס ולהעביר את יעיש לתפקיד אחר, למרות שהיה קצין מעולה.

הכניעה לגששים לא הייתה אות למינוי עמוס למפקד. ליחידה הגיע דב סטרליץ (קלעי), קצין קפדן שמונה כדי להכניס סדר. היחידה מנתה רק שישה גששים בדווים ודרוזים וכמה צנחנים וותיקים וכן חיילים חסרי-משמעת שאיש לא ידע מה לעשות אתם.

זמן-מה אחרי “קדש” הוחלט להלביש את חיילי “שקד” במדים. החיילים נפרדו בצער מהבגדים האזרחיים שהוסיפו נופך של חשיבות ליחידה. היחסים ביחידה הושתתו על אמון הדדי ובלי התייחסות לדרגות. ולדברי לוחמי התקופה: הם חיו ככנופיית פרטיזנים. הם נהגו כמטורפים בכבישי הדרום, לבושים במדים משונים. יום אחד נסע צוות בקומנדקר, כשבחלקו האחורי קשורה גדר התיל המגולגלת שנועדה לטשטוש דרכי העפר.

גדר התיל העיפה אבנים שפגעו ברכבו של סגן-אלוף. הקצין התלונן על האירוע, ומפקד הסיור הועמד לדין על חשיפת מתקן סודי-ביותר. גם השימוש בנשק היה חופשי. כך, לדוגמה, כאשר התווכחו בלילה, מי יכבה את האורות בצריף המגורים, נורה צרור מעוזי שפוצץ את המנורות.

תוך זמן קצר הבין דב כי עליו להתייעל בתחום המבצעי. עמוס מונה שוב לסגן. דב התייחס אליו בכבוד והוא קיבל את מרותו. “שקד” ביצעה באותם ימים ארבעה סיורי יום לאורך הגבול המערבי ולאורך הגבול הדרומי. לאחר זמן התברר, כי המסתננים נוהגים לחדור בלילות, שבהם סיפק הירח די אור. לכן, הוחלט להפסיק את הסיורים הקבועים, ולהרבות בסיורי לילה. תחילה הם נעו ברגל לפני הרכב, שנסע בלי אורות.

אחר-כך הציע סאלח לנוע בתוך הוואדיות. פנסי נחיתה של מטוסים הותקנו על הרכב, והאירו את הדרך. קירות של הוואדיות הסתירו את אורות הפנסים מהמסתננים.

בעקבות ריח הפלפל * עמוס מאבד את ידו

אחד המהפכים החשובים היה עם צירופם של מטוסי פייפר חמושים במקלעים שהוזעקו לשטח עם גילוי עקבות. כשהמטוס הגיע לאזור נזרק רימון-עשן, לזיהוי, והטייס חג במעגלים. לימים הוקם מנחת ליד בסיס היחידה במשמר-הנגב, בנוסף למנחת בשדה תימן, מצפון לבאר-שבע. אנשי היחידה הצטרפו לטיסות ובכמה מקרים ירו במסתננים תוך פתיחת דלתות המטוס. באותה תקופה הובאו גם כלבים אך הגששים חששו שהם יגזלו את מקור פרנסתם ונטרלו אותם על-ידי פיזור פלפל שחור.

באפריל 1959 הודיעו אנשי המודיעין שנשדד עדר גמלים של בדווי שפעל עם צה”ל. דב שלח צוות בפיקודו של ניסן שירן. הם יצאו למרדף ובשטח אימונים של צה”ל ראו מרחוק שלוש דמויות. הם התקרבו במהירות, התפתח קרב קצר, ובסיומו נמצאו בשטח שתי גוויות וסימנים, שהעידו כי השלישי נפצע, וברח.

שירן סיכם עם הבדווי כי הוא וחבריו יציבו מארבים. למחרת הם המשיכו במרדף וגילו סימנים, שמישהו העמיס את הפצוע על גמל. אנשי המודיעין דיווחו שהפצוע שחמק היה, כנראה, אבו בנדק, האחראי לטבח במעלה-העקרבים.

בספטמבר 1959 דווח ל”שקד” על העדרו של קצין הצנחנים יאיר פלד ששהה עם חייליו באימון בנגב. צוות סיור יצא לשטח והגשש איתר את גופתו של יאיר. התברר שרוצחיו הסתתרו במערה, ירו בו מאחור, וברחו לעבר הגבול המצרי. לאחר זמן נודע כי אחד מהם היה אבו בנדק, ששוב חמק.

באותה תקופה תפסו סיורי “שקד” כמה קצינים מהחטיבה הפלשתינאית, שחנתה ברצועת עזה, שחדרו לישראל במסגרת משימת סיום של קורס קומנדו. סיור אחר תפס שני מבריחים. הגשש פארס הלך בעקבות ריח עשן המדורה שהדליקו ובעקבות ריח הפלפל השחור, שהוברח באוכפי הגמלים. בסיורים נוספים נתפסו מבריחים וכן חשיש, נשק ותחמושת.

בנובמבר 1959 תפס צוות בפיקוד דב שלושה סיירים מצריים בכפר חמאמה הנטוש ואתם כלי- נשק, משקפות ורישומים. ההצלחה העלתה את יוקרתו של דב, שהוכיח כי אפשר להצליח גם בלי ירקוני ובלי סאלח.

זמן-מה אחר-כך יצא צוות בפיקוד עמוס לסייר מצפון לאשקלון. בדרך לגזרה הם צדו צבי ולאחר מכן גילו עקבות של שלושה אנשים. עמוס לא דיווח על הגילוי, ולא ביקש תגבורת, כמקובל. הוא הגיע לאזור הביצה וירד לסריקה רגלית. סאלח גילה כמה גבעולים רמוסים ושרק לעמוס. הם גילו שביל צר בביצה וטיפות מים ,שירדו מקני הסוף.

סיפר סאלח: “נכנסו לסוף וידענו שהם מטרים מאתנו. עמוס היה קצת לחוץ. לפתע נפתחה אש. היינו במים עד הברכיים. יריתי מחסנית, זרקתי רימון. שני מצרים שכבו מול עמוס, ואחד בצד. לא ידעתי מאין באים הכדורים, והסתלקתי מערבה. אז שמעתי שעמוס צועק ‘נפצעתי’. חזרתי אליו ויריתי עוד מחסנית.

עמוס שכב על הבטן וידו הימנית הייתה תלויה על הגידים. שמעתי את קזצו צועק, שגם נסים נפצע”.

דב הוזעק לשטח עם כוח תגבור ובסיוע מסוק הרגו חייל מצרי ופצעו חייל נוסף. עמוס ונסים אושפזו בבית-חולים. ידו הימנית של עמוס נקטעה והורכבה לו יד תותבת.

ב”שקד” אוכלים נחשים ולטאות ועמוס ממשיך להסתער

דב הצליח לשכנע כמה קציני צנחנים, ובהם אליעזר רם ושייקה ארז, להצטרף ליחידה. יחד אתם הגיעו עשרה צנחנים ותיקים. נאמר להם, שיפעלו בתחום הסיור, הגישוש והמודיעין ביחידה שמעטים שורדים בה.

באוגוסט 1960 הצליח דב לשכנע את צה”ל לגייס כתת טירונים ישירות מבסיס הקליטה והמיון.

המגויסים נשלחו לטירונות נח”ל ובסיומו חזרו לבסיס במשמר-הנגב, והצטרפו לקורס הסיור הראשון, שממנו צמח קורס תלת-חודשי לאימון הלוחם. סמל גרשון וילן מונה למפקד הקורס שכלל לימודי חבלה, שיטות סיור, אימוני ירי וניווטי יום לילה.

בשנים הללו נוצר ההווי המיוחד של היחידה, שהתרכז רובו סביב “איסוף” ציוד ומזון. למסגרת זו נכנס גם נוהל ה”מחבת” – הכנת המזון בשטח. אנשי הסיור מצאו מחסה מהשמש בצל אחד העצים הבודדים.

מכלי המזון הורדו מהקומנדקר, שמיכות נפרסו על האדמה, והטירונים הביאו זרדים. הם הדליקו מדורה, הניחו עליה פס ברזל מחורר ששימש לחילוץ רכב שקוע ועליו הונח המחבת, ובו מרגרינה ובצל. אחר-כך התווכחו מה להכניס קודם – בשר, או עגבניות? בסוף הוכנסו כמה ביצים, והתבשיל היה מוכן. במקביל, חומם קומקום מפויח של תה בדווי חריף עם נענע. הם טבלו את הלחם בתבשיל, ואכלו ישר מהמחבת.

המתיחות היו חלק בלתי-נפרד מהווי “שקד”. כשהגיעו ליחידה חיילים חדשים הם התקבלו על-ידי רופא מדומה שהעבירם בדיקות רפואיות מוזרות. המומחה לדבר היה פיני שפריצמן. הוא הורה לחובש מגולני, שהצטרף עם חבריו לאחד הסיורים, להתפשט עירום, ולצעוד על קרש דק, כדי “לבדוק” את שיווי משקלו.

הוא בדק את לבו בצינור גדול ובדק את אשכיו, כדי לוודא שאין לו שבר. במהלך כל הבדיקה נשמעו צחקוקים בחוץ, אבל החובש, שהיה המום, לא שמע דבר.

זמן-מה לאחר חזרתו של עמוס מתגלות עקבות של ארבעה אנשים בתל שרוחן, כעשרים וחמישה ק”מ צפון-מערבית לבאר-שבע. מפקד הצוות היה סג”מ עמי בריסקי, ואתו הגשש אחמד מוחסיין. עמוס, קטוע יד אחת, הוזעק לשטח ופתח במרדף. בסביבות קיבוץ חצרים הם הבחינו בערימת שיחים. אחמד התקרב וגילה כמה אנשים שהסתתרו בגומחה מתחת לשיחים. הוא התרחק קצת, וירה צרור ארוך.

המצרים השיבו אש. אחמד השליך שני רימונים ועמוס הסתער תוך שהוא יורה באקדח. במהלך ההסתערות נעצר האקדח והוא לקח עוזי מאחד החיילים, וביקש שידרוך אותו עבורו. הוא המשיך להסתער, רוקן מחסנית לתוך הגומחה והשליך רימון. בסיום הקרב התגלו גופות של שלושה אנשי מודיעין מצריים שנהרגו ומפקדם שנפצע קשה. פעולתו של עמוס זיכתה אותו בצל”ש שני וביד תותבת נוספת, שהותקן בה מזלג מיוחד, שאפשר לדרוך נשק.

ע מ ו ס י ר ק ו נ י

עבד אל-מג’יד ח’אדר מפקד “שקד”

מפקד בדווי לשקד * נעלי צנחנים וכומתה שחורה

בשנת 1961 עזב דב סטרליץ ועמוס מונה למפקד “שקד”. היו שערערו וטענו שעמוס נכה. אלוף הפיקוד הגיב: “אם משה דיין היה יכול לתפקד כרמטכ”ל בלי עין, יכול להיות מפקד סיירת עם יד תותבת”.

מעטים ידעו שמפקד “שקד” היה ערבי מוסלמי. אפילו חיילי היחידה לא תמיד ידעו את האמת, וחשבו שהוא יהודי ממוצא מזרחי. עמוס הקפיד לגייס קיבוצניקים ובדווים רק מצפון הארץ – כיוון שלא רצה שפקודיו יסתבכו בגלל נאמנות שבטית, או קיבוצית. בין הגששים שגייס היה הבדווי עלי חוסין אל-היב.

סיפר עלי: “אבי המנוח לימד אותי. אני זוכר את הגישוש הראשון אתו.. אבי ירה בארנבת ברובה-ציד, ופצע אותה. היא נמלטה, והוא הורה לי ללכת בעקבותיה. איתרתי את סימני דם שהשאירה בשטח ומצאתיה בתוך שיח. בהמשך למדתי יותר. עוד לפני שהתגייסתי ידעתי לזהות, האם העקבות של אדם שהלך ביום, או בלילה, של גבר, של אישה, של זקן, של צעיר או של צולע”.

בתקופת פיקודו של עמוס היו כבר סיורים מוגדרים. המסלול הצפון-מערבי התחיל בצפון רצועת עזה, נמשך לאורך נחל זיקים ולאורך חולות רצועת החוף, ופנה לאשקלון; המסלול המערבי עבר במקביל לרצועת עזה, עד המקום, שבו נמצא קיבוץ כרם-שלום; מסלול דרומית קרובה נמתח לאורך הגבול עד אזור קציעות, ניצנה וביר-מאלאגה. מסלול דרומית רחוקה התקיים אחת לכמה שבועות. הצוות חצה את השטח שבין ניצנה למכתש רמון, עבר את בקעת סיירים, והגיע לקרבת אילת.

במשך הזמן התברר לעמוס, שרוב החדירות הרציניות של סיירי המודיעין המצרים, מבוצעות בסוף השבוע והוא הנהיג כוננות מיוחדת בימים האלה. תשומת-לב מיוחדת הוקדשה לאזור בית-גוברין, “המערב הפרוע” בפי כל. שם נתפס מחמוד אל-חיג’אזי המחבל הראשון שהזדהה כאיש “אל-פתח”.

תחת פיקודו של עמוס תפקדה “שקד” כיחידת עלית של פיקוד דרום. עמוס לא הקפיד על משמעת שגרתית כגון מסדרי-בוקר, וכאשר היה עליו לשפוט, הוא ישב במכנסיים קצרים. סיפר עמוס: “למעשה, הייתה משמעת ברזל. הנשק היה מבריק ומצוחצח, וציוד הלחימה נשמר מצוין. היו גם עונשים חינוכיים. ביום שבת אחד תפסתי את יואב וספי, שנהג במהירות מופרזת. פקדתי עליו לרדת מהרכב. הוא הצדיע, וחזר ברגל”.

עמוס טעה. לא תמיד ידעו החיילים את ההבדל שבין משמעת שגרתית ובין משמעת מבצעית והרוח ההרפתקנית גבתה גם קורבנות מיותרים.”ארגון” מזון ו”סחיבת” ציוד היה חלק בלתי-נפרד מההווי. מדי פעם הביאו הצוותים מתנות: שלטי פרסומת גדולים, רמקולים, שולחן פינג-פונג ואפילו חסקה. כמו-כן נבנתה מכלאה, שבה רוכזו כבשים משוטטות, או שנגבו כמס מכל עדר שחדר.

“שקד” זכתה באותן שנים להצלחות רבות, וגבול רצועת עזה נסגר כמעט הרמטית. המסתננים ניסו להערים על הגששים. הם כיסו את נעליהם בעורות כבשים, חצו את הגבול בצעידה לאחור, ולפעמים רכבו זה על כתפי זה. כך למשל, באוקטובר 1958, בוואדי ליד אופקים, הם גילו עקבות, שהמסתננים ניסו לטשטש, ואף נעזרו בקרשים לדלג מעבר לדרכי הטשטוש. נדב וצוותו הצליחו למצוא את אחד המסתננים.

הוא שכב מתחת למים בביצה, ונשם דרך גבעול סוף.

פעילותם המוצלחת הביאה לכך שעמוס החליט לפעול שיכירו ב”שקד” כיחידה מיוחדת. לבקשתו, אושרו ליחידה מדים ייחודיים – מדי צנחנים, נעלי צנחנים אדומות וכומתה שחורה שהבדילה אותם מצנחנים רגילים.

טר”ש או צל”ש ליהודה * סאלח מקדים ברבע שעה

באחד הסיורים, גילה הגשש עקבות חדירה בנחל שקמה. יהודה מלמד דיווח לבסיס, והמשיך במרדף – מבלי להמתין לתגבורת. כשקראו לו במכשיר הקשר הוא טען שאינו שומע היטב. הוא ערך את אנשיו במארב

ולאחר כמה שעות התגלו דמויות. שלושה מסתננים נהרגו במטח יריות, ואחד ברח. יהודה נקרא אל אלוף הפיקוד, שאמר לו, שאילו נכשל, היה עומד לדין על הפרת פקודה. היות שהצליח, זכה במכתב הערכה.

אחת ממטרות הסיורים הייתה לאתר ערבים ישראליים, שסייעו לאנשי המודיעין המצרי. לוחמי “שקד” לכדו כעשרה מהם. לרוב, הם זוהו לפי הכסף הרב שהיה בכיסיהם ומפני שהיו בשטח, שנאסר על ערבים לשהות בו בימי הממשל הצבאי.

בוקר אחד אסף צוות של “שקד” למכוניתם טרמפיסט. הוא סיפר בעברית רהוטה כי הוא נוסע לכפרו בגליל. הסיירים קשרו את עיניו, והודיעו לו כי הוא מרגל והם נותנים לו לומר את בקשתו האחרונה לפני הוצאתו להורג. האיש נשבר והודה.

בסיור אחר, גילה הגשש יוסוף, שכונה “בלגרד”, ליד קיבוץ תל-רעים, עקבות של שלושה אנשים. סאלח, שהצטרף כנהג, בחן את העקבות והודיע בביטחון עצמי רב לשאול שלו, מפקד הסיור, שהוא יכול לשלוח מברק, שבו ייכתב שבשעה 1930 ייהרגו שלושה מסתננים. הם נסעו אחרי העקבות, ויוסוף מצא סיגריות “פליירס” יקרות, שסימלו, שהם רודפים אחרי מסתננים חשובים. אחרי שמונה ק”מ הם מצאו מעיל ונעליים בכוך בוואדי. לאחר כמה ק”מ התגלו שלושה מסתננים, שסאלח חיסלם לבדו. הוא חזר לשאול, וביקש כי

ישנה את שעת הדיווח כיוון שהקדים ברבע שעה.

גוויות במכתש ומרדף בשדה חיטה

בתחילת שנת 1961 רצחו בדווים את הנהג אמנון ליפשיץ בכביש הערבה. לאחר זמן-מה הגיע מידע, כי שבעה מסתננים נראו בנחל קינן. שני מסוקים הוזנקו לשטח, והנחיתו שתי חוליות חסימה של “שקד”. הכוח של ינאי, שישב במסוק, הבחין בשלושה מהרוצחים, שרצו מזרחה. דני ברעוז פתח באש ממקלעון הצד, ופגע בשניים מהם. השלישי נעלם בוואדי. הם דילגו עם המסוק לחסימה נוספת, גחון המסוק נפגע באש, והבורח חמק. החוליות האחרות, בפיקוד עמוס ושייקה ארז, איתרו ארבעה בדווים, והרגום.

בסיור מאוחר יותר, שבו שותפו גם אנשי סיירת הצנחנים, התגלו עקבות, שהובילו למצוק של המכתש הקטן. אנשי “שקד” החליטו לעצור ל”מחבת” טרם תחילת המרדף, ולאגור כוח. הצנחנים לגלגו עליהם.

סאלח אל-היב התרגז וטען כי הוא מסוגל לרוץ לבדו, יחף, אחרי העקבות. סאלח רץ כמה ק”מ, כשהסיור בעקבותיו, וגילה את המסתננים החמושים על המדרגה היורדת משפת המכתש. שייקה קרא להם לעצור, והם נעלמו. כשהגיע עמוס, הוא ניגש לקצה המצוק והצביע על שורת אבנים, שחלקן היו הפוכות. הוא קבע כי משם קפצו המסתננים, והעריך שהם נמצאים על מדרגת סלע נמוכה יותר. הוא הציב רתק, והורה לסאלח ולשני חיילים להשתלשל בחבל לתהום. מטרים ספורים מתחת למדרגת הסלע התגלו שלושת המסתננים, שעמדו זה על זה בכוך צר. שניים מהם נהרגו מיד. השלישי ניסה לברוח, וחיילי הרתק פגעו בו, ופצעו אותו קשה. החובש ירד אליו לאורך החבל אך לא עלה בידו להצילו.

ביוני 1961 רדף צוות של “שקד” אחרי ארבעה מסתננים והגיע לשדה חיטה של קיבוץ זיקים. עמוס טען שהם בשדה, ובורחים על ארבע. שני קומנדקרים נכנסו לשדה. חברי הקיבוץ רצו לעברם בחמת-זעם, כיוון שהם רמסו את החיטה. עמוס הסביר להם במה המדובר והם הציעו לקצור את החיטה סביב המחבוא המשוער. אחד הלוחמים עלה לקומביין. השאר נעו לצדו על קומנדקרים. תוך זמן קצר התגלו המסתננים החמושים. אחד מהם, ניסה לברוח, ונורה. חבריו נכנעו.

באחד המרדפים בשנת 1963 גילה צוות בפיקודו של יהודה מלמד עקבות באזור פאלוג’ה. יהודה דיווח על ממצאיו, וקציני הפיקוד העריכו שזו חוליית מודיעין, שבאה לצפות על מתקנים צבאיים. יהודה קיבל הוראה חד-משמעית, לא להיכנס לסבך, שלתוכו הובילו העקבות. הוטל עליו לאתר את החוליה רק לכשתצא מהסבך. הוא פרס מארב, אך המסתננים חמקו.

בסיור נוסף זיהה סאלח ליד קיבוץ ארז את עקבות האנשים שחדרו בפאלוג’ה. העקבות הובילו שוב לשטח הסבוך. מפקד הסיור העביר דיווח קצר: “פאלוג’ה בפנים”. תוך זמן קצר הגיעה תגבורת. סאלח הוביל את הסיור. הוא הגיע לשדה חרוש. העקבות הובילו לחורבה בראש גבעה מסולעת. צוות הסיור הציב חיפוי של מקלען, והמשיך להתקדם. לפתע יצא אדם מהחורבה, וסאלח ירה בו.

שני חבריו נכנעו מיד. הם ספרו כי נשלחו לצפות על מטוסים בשדה-תעופה ליד צומת פאלוג’ה. הם לא ידעו, שהשדה הבריטי הישן יצא מזמן מכלל שימוש.

סאלח אל-היב קיבל מכתב הערכה מאלוף פיקוד הדרום על תפקודו במרדף.

“שקד” הופכת לפלוגה מוגברת ועמוס נפצע שוב

בתחילת שנת 1963 הוקמה סיירת 525 שאבטחה את האזור הדרומי ואת הכביש לאילת. בסוף שנת 1964 הוחלט לאחד את 525 עם “שקד”, שהפכה לפלוגה מוגברת. עמוס למד את אזור הפעילות 525 והפעיל סיור קבוע, שיצא ממשמר-הנגב לשבוע סיורים בערבה עד אילת.

בחג השבועות של שנת 1964 נתפס ערבי ישראלי שמסר את יום המפגש ואת שעת המפגש עם סוכני המודיעין המצרי שהוא פעל עמם. ביום הקובע הוצב שם מארב. משה מאיר, שפיקד על צוות אחד, גילה דמויות ופתח באש. עמוס, שהיה במארב נוסף, ראה את הדמויות וחשש שיימלטו. הוא צעק להסתער, רץ קדימה, ונפגע מצרור . יהודה וידן, שהסתער אתו, נפגע גם הוא. הוא נפל ליד מצרי פצוע, וירה בו.

שניים אחרים נורו על-ידי צוות המארב. לאחר שלושה חדשי אשפוז שב עמוס ליחידה. עם זאת, הוא ביקש כי ימצאו לו מחליף, כי העריך, שהפגיעה החדשה ברגלו לא תאפשר לו להמשיך ולהוביל את חייליו במרדפים.

“שקד” מקבלת את יחידת “עטלף”

בשנת 1964 יוצרה ה”משאבה” – מתקן סודי ביותר שכלל שני מקלעים, שהוצבו על חצובה, והופעלו על-ידי תא פוטו-אלקטרי. מול המתקן הוצב פנס תת-אדום, וכל מי שחצה את הקרן הפעיל את הנשק.

באותה שנה צורפה גם ה”קשת” – מכ”ם צרפתי קטן, שגילה תנועות יבשתיות ברדיוס של כאלף ומאתיים מטר. מכשיר חדש נוסף היה ה”חרצית” – זרקור תת-אדום עם משקפת מקבילה, שאפשרה תצפית לילית לטווח של כשמונה מאות מטר. עם הזמן הוכנסו למשקפת כוונות, והיא הורכבה על מקלע, שהוצב בקו ירי אחד עם ה”חרצית”. אחר-כך הורכבו המקלעים והזרקור על קומנדקר, וקיבלו את השם “דגן”.

הבעיה הקשה ביותר הייתה שהמשאבות ירו גם בבעלי-חיים שחצו את הקרן, מזג-אוויר קשה גרם להפעלת המקלעים, והקשת גילתה ציפורים. התקלות גרמו להפעלת-שווא של כוחות רבים. עם הזמן פותחה “הגדר הקופצת” – עמודי מתכת עגולים שמולאו בחומר-נפץ. הם הוצבו במרחק של שלושים מטר זה מזה, וחוטים נמתחו ביניהם, כאילו הייתה זו גדר פשוטה. חיתוך החוט, או הזזתו, גם לפיצוץ שני העמודים.

בתחילת 1966 הוקמה יחידת “עטלף”, שהפעילה דגנים וקשתות ובסוף אותה שנה שולבה ב”שקד”. שילוב המכשור האלקטרוני גרם לשינוי נוסף ב”שקד”. היחידה מנתה כעת כמאה וחמישים איש והפכה למעשה לגדוד סיור. השילוב יצר מיזוג מוזר: חיילים מעולים, שנראו ככנופיה, פעלו עם אינטליגנטים, שעסקו באלקטרוניקה.

מ ל ח מ ת ש ש ת ה י מ י ם

פרק רביעי: “שקד” במלחמת ששת הימים

פואד היהודי ועמוס הבדווי * ביקורת תחתונים לכנופייה

עמוס המשיך לפקד על היחידה והביא רס”ר משמעת – אוריאל קדוש. סיפר קדוש: “מצאתי חיילים חובשי כאפיות המדליקים מדורות בחדרים. במו-עיניי ראיתי את עמוס יורה ביונים מחלון חדרו”. השינוי המהותי באופי היחידה חל כשבא אליה פואד (בנימין) בן-אליעזר. הסמג”ד החדש. כעת היה לגדוד מפקד בדווי, עמוס, וסגן מפקד יהודי, פואד. היו שסברו, כי פואד הוא הבדווי, ועמוס – היהודי.

פואד הגיע ל”שקד” בנובמבר 1966 לאחר שסיים את בית-הספר לפיקוד-ומטה. לבוש במדי א’ הוא התייצב במשרדו של עמוס. תוך כדי שיחה ביניהם, נכנסו לחדר שני חיילים בתחתונים. אחד מהם שאל את עמוס לאיזה סיור יוצאים: “דחילקום, יא ג’מעא, אתם לא רואים, שאני יושב עם מישהו מהצבא?”. מכאן, שיש צבא, ויש “שקד”. תוך כדי השיחה נשמעו יריות מצריף סמוך ועמוס הסביר לפואד כי “מבצעים ניסוי כלים מחלונות החדרים”.

למחרת הגעתו הכריז פואד על נוהל חדש – התעמלות-בוקר. הוא פרסם פקודות-קבע ובמסדרים בדק אם החיילים החליפו תחתונים. הוא ארגן את מערך המילואים, ובנה את קורס אימון הלוחם. מסיימי הקורס זכו לסמל חדש: כנפיים היוצאות מבסיס שעוצב כמפת ארץ-ישראל. עם הסמל נקבעה סיסמה: “רק אלה היודעים להגן על חירותם – זכאים לה”.

אימון הלוחם נמשך כשלושה חודשים וכלל סיורים וניווט, גישוש, חבלה, גילוי מוקשים, פיצוץ מבנים, התקפות על יעד מבוצר ופשיטות תוך כדי ירי באש חיה. כן בוצעו מארבים וסיורים מבצעיים. המשמעת בקורס הייתה קפדנית ומי שלא עמד בדרישות נשלח ל”קדר” לילה שכלל סחיבת קורה ענקית, גרירת עוקב-מים במעלה גבעה ועוד. חיילים ששתו מים בשטח, למרות איסור, קיבלו עונש מקורי: לחפור בלילה בור ענק, ולקבור בו עוקב- מים.

פואד: “פחדתי שנחמיץ את המלחמה”

במאי 1967 רכז נשיא מצרים את צבאו לאורך הגבול וסגר את מצרי טירן לשיט ישראלי. בישראל הוכרז גיוס ונעשה מאמץ מדיני למנוע מלחמה. עמוס מסר את סמכויותיו לפואד וביקשו להוביל את הגדוד, לאזור ההיערכות ההגנתי שלו בגבול המצרי. פואד חשש שהוראת הפריסה ההגנתית, ופיצול הגדוד לשניים, פירושה, ש”שקד” תחמיץ את המלחמה. הוא פנה לאלוף הפיקוד והתחנן לשלב את אנשיו. בשישה ביוני פרצו שלוש אוגדות לסיני. לוחמי הפלוגה של אלי מלמד ניווטו את חיילי חטיבת הנח”ל למתחם אום-כתף באזור אבו עגילה, ואחרי כיבושו השתתפו במרדף אחר כוח שריון מצרי. לרשות מלמד עמדו חמישים לוחמים, והוא פרס אותם במארב, עם כמה טנקים, בקרבת כביש קסיימה, אום- כתף. הכוח המצרי נכנס למלכודת והושמד. מלמד ואנשיו נכנסו בינות לכלי-הרכב השרופים, בג’יפים ובזחל”מים, וירו לכל עבר. אש תותחים נורתה לעברם והם נטשו את הזחל”ם והסתתרו בנקיק סלע, עד שמטוסי חיל האוויר חיסלו את סוללת התותחים. הם המשיכו בדרכם לתוך סיני, וחנו להתארגנות באזור תמד.

הכוח העיקרי של “שקד” נכנס לפעולה רק בשבעה ביוני. טנקי חטיבה 8 הובלו על-ידי צוותי סיור של “שקד”. הם נעו בעקבות המצרים, וזינבו בהם. צוותים אלה מנו רק חלק קטן מלוחמי “שקד”. השאר, כמאה לוחמים, ישבו באפס-מעשה. בין קציני המילואים, שהצטרפו לכוח העיקרי של “שקד”, היה גם סגן אמציה חן (פאצי). ביום השלישי למלחמה שלח אותו פואד, יחד עם בועז פיקלני, לפסגת הר באזור כונתילה, לצפות על מוצב מצרי. הם נסעו בקומנדקר ובג’יפ ועליו תותח ללא-רתע (תול”ר) ונעו לעבר קבוצת חיילים. פאצי סבר שאלה חיילי מילואים של צה”ל. האש שנפתחה לעברם למדה כי אלה מצרים ופאצי ואנשיו נסוגו מהשטח. פאצי הציע לאגוף את המצרים ולהסתער עליהם מהצד, אך פואד הורה להם לשוב. לימים נודע, כי באותו שטח היו כאלף חיילים מצרים. שתי הפלוגות של “שקד” התאחדו באזור נח’ל כשאתם כמה שבויים. הם סרקו את העיירה, ונפגשו עם רס”ר קדוש, שהגיע עם דרגי התחזוקה.

בשמונה ביוני יצא צוות של מילואי “שקד”, שישבו בטלים בבסיס במשמר-הנגב, בפיקוד שמחה אל-היב, לגבול רצועת עזה, לפרק מוקשים, ולתפוס חיילים מצרים שברחו לישראל. הם עלו על עקבות של כחמישים איש. העקבות התפצלו ושמחה הזעיק תגבורת. בוואדי, בקרבת קיבוץ רוחמה, נפתחה לעברם אש ממערה, שפצעה את איציק מסטבוים. רפי כץ, החובש, רץ אליו, ונפגע מצרור בכתפו. הוא חבש את איציק אך צרור נוסף הרג את שניהם. שמחה ואנשיו הסתערו, וחיסלו אחד-עשר חיילים מצריים. קומנדקר, הסתער לעבר המערה, ולוחמיו הרגו עוד שלושה מצרים, פצעו תשעה, ולקחו תשעה שבויים. לאחר המלחמה העניק

הרמטכ”ל יצחק רבין לרפי כץ ציון לשבח אחרי מותו.

טיהור פדאיונים * תסכול בסיום המלחמה

תקופת השהייה של גדוד “שקד” בנח’ל הייתה מתסכלת. כוחות צה”ל המשיכו ללחום, והם ישבו בטל. עם סיום המלחמה התברר שגדוד פדאיון וגדוד קומנדו פלשתינאי, שברחו מרצועת עזה, הסתתרו בדיונות באזור רפיח, וירו לעבר כלי-רכב ישראליים. משימת טיהור השטח הוטלה על “שקד”. לרשות פואד הועמדו כמה מטוסי פייפר. עמוס הצטרף למשימה, וסייר עם כמה קצינים במטוסי הסיור. המטוסים ניסו לאתר את הכוח המצרי וריססו באש מקלעים אזורים שהתאימו למסתור. לאחר זמן-מה אותרו קבוצות של חיילים מצריים, שנעו ברגל לעבר תעלת סואץ, חלקם עם נשק ואחרים, לבושי פיג’אמות או תחתונים, ובלתי-חמושים. כן נתגלו קבוצות של מצרים, שהסתתרו במחפורות, שכוסו בכפות תמרים. ההודעה על איתורם הועברה למפקדת הגדוד, וכוח הוזנק במסוקים. המפקדים והחיילים לא לקחו סיכונים מיותרים: לעבר כל ערמת כפות תמרים נורתה אש כבדה, ונזרקו רימוני- יד. בגמר

המשימה דווח על כמאתיים וחמישים אנשי פדאיון ואנשי קומנדו פלשתינאי, שנהרגו בשלושה ימים. סיפר פואד: “הרגשתי, שקשה לאנשי לבצע את המשימה. אמרתי להם לא לירות במי שאינו מתנגד ואינו יורה. כשהודיעו לי, שחוליה בורחת, לא שלחתי אנשים לרדוף אחריה. מי מהם שהגיע לחוף הים ניצל.”

עם סיום המלחמה נשלחה פלוגה מ”שקד” לגזרת קנטרה. כמה צוותים נשלחו לעזה, לערבה ולבקעת הירדן. אחד הסיורים בגזרת עזה, שנע על שפת הים, נתקל בערבי, שנמלט והשאיר את חמורו, שנשא ארבעה מוקשים. הגשש הציע לעקוב אחר החמור שוודאי עושה את דרכו לאורווה. החמור הגיע לבקתה והתברר כי בעל הבקתה הוא ספק הנשק לחברי פתח ברצועה. חקירתו הובילה לתפיסת עשרים וחמישה מחבלים נוספים.

צוות אחר נשלח לבסיס או”ם נטוש ברפיח כדי להביא משם ציוד למועדון היחידה. בכבישי האזור הוצבו מחסומים של המשטרה הצבאית, שמנעו הובלת שלל. יריב וצוותו למדו את מפת הדרכים וחדרו בלילה, דרך שדה-מוקשים. הם שבו עם שני פסנתרים וכורסאות מקטיפה מוזהבת. תוך זמן קצר הוקמה פלוגה של “שקד” בעזה, וביני תלמי מונה למפקדה. הוא הפעיל שגרת סיורים ומארבים, כדי לאתר מחבלים ועסק גם בפיזור הפגנות. ביולי 1967 עזבה “שקד” את הרצועה, ועברה לתעלת סואץ ולערבה.

עמוס עוזב – סוף תקופה * אבו בנדק – המעגל נסגר

לוחמי “שקד” יצאו מתוסכלים ממלחמת ששת הימים. הם ציפו לפעולות קומנדו נועזות, ומצאו עצמם בתפקידים משניים, לדעתם. סיפר אלוף גביש: “היו לי שלוש אוגדות, ובתכנית לא היה מקום להפעלה מיוחדת של גדוד חי”ר כמו ‘שקד’ “. זמן-מה לאחר המלחמה הוענקה לעמוס דרגת סא”ל והוא עזב את “שקד”. עמוס שמח, ככולם, על הניצחון הגדול, אבל חשש מאופוריה. הוא טען שהיהודים אינם מבינים את המזרח התיכון, ומנסים להיות אדונים בשטח במקום להשתלב בו. אלוף שייקה גביש כתב לו: “עמוס ידידי, היית לנו נושא המלחמה בהסתננות, ואני יודע באיזו מידה היו שיטות פעולתך, אורח לחימתך ורמת הביצוע של יחידתך – דוגמה ודרך לצה”ל כולו. אתה, באופן אישי, נתת את מיטב בריאותך הנפשית והגופנית למען מדינת ישראל. הקרבת מעבר לכל המשוער כדי להגן על גבולותינו ועל ביטחון יישובינו. מעטים יודעים מעלליך, אך צה”ל ומדינת ישראל לא ישכחו את אשר עשית למענם, ורבים רבים חיים בזכותך.”

בפרידה מחייליו אמר עמוס: “הלכתי בראשם של הבחורים הטובים ביותר בנוער היהודי. נהניתי לראותם גדלים על-ידי, והשתדלתי להיות ישר והגון כלפיהם. ראיתי את עצמי כאיש קשר בין הערבים ליהודים, ואמרתי להם: בחורים, אתם צריכים ללמוד ערבית. הגבול הזה לא יישאר לנצח.” עמוס מונה למושל מרכז סיני, ותקופת שירותו שם הביאה אותו לסגור את החשבון עם אבו בנדק. בנובמבר 1968 נפגע אמבולנס של צה”ל, ורופא נהרג. התפתח מרדף בעקבות מניחי המוקשים וכמה מהם נתפסו. בחקירתם התברר, שבין אלה שחמקו נמצא אבו בנדק. הנמלטים אותרו במערה ועמוס קרא ברמקול: “אבו בנדק, צא! כבר עשרים שנה אני רודף אחריך”. אבו בנדק לא יצא, ונורה.

הילדים משחקים בתופסת ועמוס נאבק על חייו

בראיון שהעניק עמוס לאחר שחרורו מצה”ל הוא אמר: “די במלחמות, חבל על כל הצעירים שנופלים, חבל על הנוער, העמים צריכים להתפשר, ולהבין שהרג אינו פותר בעיות.”

הוא מונה כאחראי לאכלוס הבדווים במשרד השיכון ונקרע בתוכו כשראה כיצד מתייחסים אל בני עמו. הוא אמר: “היום, כשאני רואה מה שעושים לבדווים, איני יכול להסתכל לאנשים האלה בעיניים … תמיד השתדלתי להיות המקשר בין ערבים ליהודים. אצל היהודים השתדלתי לייצג את הערבים, ואצל הערבים – את היהודים. וזה לא היה קל.”

אגדות רבות נרקמו סביב עמוס והוא התייחס אליהן בחיוך. טענו הוא מסוגל לזהות מי ירק בתחתיתה של אבן גם מאה שנה אחרי היריקה, וכי הוא מסוגל ללכת אחרי העקבות, להגיע למצבה, ולשאול את המת: “מדוע ירקת על האבן, יה נבל?” כשנשאל אחרי שנים, איך זה שהוא – רועה בדווי – הגיע לדרגת סא”ל, ענה: “הלכתי ברגל”.

רן אדליסט, מקציני היחידה, לימים עיתונאי, כתב: “חאד’ר-ירקוני הוא אחד הקורבנות החגיגיים, שהועלו על מזבח הסכסוך הישראלי-ערבי. לנוכח היחס לילדיו בצה”ל שואל ודאי ירקוני את עצמו, האם הקורבן היה כדאי … לא התרוצצנו במדבר רק כדי לשחרר אנרגיה, אלא גם כדי לשמור על המדבר מפני כל אותם זרים, החודרים בלילות, כדי לעולל לנו דברים איומים. אז הרגנו אותם, כדי להציל את המדינה.

אבל כל הזמן הייתה לנו הרגשה, שעמוס יודע הרבה יותר טוב מאתנו למה הם באים, ולמה אנחנו הורגים אותם … אצל עמוס למדנו ששון קרב, ושהפחד הצוהל הנלווה אליו, אינו חיה עצמאית. למדנו ששום כוונה, או אידיאל, אינם מוסרות חזקות דיים, כדי לעצור חיה זו. אצל עמוס למדנו להכיר את קרום הקהות, שמפקדים נחגרו בו כשקרו אירועי סברה ושתילה בשנת 1982 אבל איכשהו, תמיד, היה נדמה לנו, שאנחנו הילדים משחקים בתופסת, ועמוס נלחם על חייו.”

מ ל ח מ ת ה ה ת ש ה

פרק חמישי – מלחמת ההתשה – מסיור לפשיטה

מלחמה מסוג חדש * שקד תוקפת כוחות מצריים

זמן-מה לאחר סיום המלחמה החלו המצרים לפעול נגד צה”ל בגזרת תעלת סואץ. פעילות שהפכה עם הזמן למלחמת ההתשה. באחד ביולי 1967 נתגלה כוח מצרי שחצה את התעלה. מפקדת הגזרה הורתה לסלקם. התפתח קרב, חייל מצרי נהרג והיתר ברחו לאזור הביצות. מחלקה של “שקד” הוזעקה לתגבור ופנתה את הנפגעים לקנטרה .

כמה ימים לאחר מכן סייר צוות של “שקד” בפיקוד ביני תלמי באותה גזרה. הגשש מוחסיין גילה מוקשים נגד רכב וסירות נעו בין הגדות. שלושה טנקים וזחל”מים הגיעו כתגבורת. הם תקפו את המצרים והניסו אותם. אחר-כך הם התקדמו צפונה, וקבעו את מקומו של “טמפו” – המוצב הצפוני – בקילומטר העשירי מדרום לפורט פואד.

בתקרית נוספת ניטש ג’יפ של סיירת שריון על שפת התעלה. כוח של “שקד” נשלח לחלצו. את שלב ההתקרבות האחרון לג’יפ עשו שמונה מלוחמי “שקד” בזחילה. הם העמיסו את הציוד על אלונקות, ושבו לקנטרה.

תוך זמן קצר, הפכה “שקד” לחוד החנית של צה”ל בגזרה. לוחמי “שקד” איישו תצפיות לאורך תעלת סואץ ופתחו את צירי הסיור מדי בוקר. הסיור היומי נע לאורך התעלה והמצרים ירו בו. אחרי כמה סיורים זנחו הלוחמים את הג’יפים והקומנדקרים, ועברו לזחל”מים כשהם נעזרים בטנקים לחיפוי. “שקד” הפעילה גם ג’יפי תול”ר. יריב גרשוני, מפקד המחלקה, היה עולה על סוללת העפר ויורה לעבר כלי-רכב מצריים. לאחר זמן-מה פגעו המצרים בג’יפ, ויריב ונהגו נפצעו. הלוחמים התארגנו באוהלים קטנים, בקרבת עמדות תצפית. הם ישבו בהם, בתחתונים ואפילו עירומים, וצפו לעבר הגדה המצרית. פעם ביום הגיע אליהם סיור, שהביא אוכל ומים. הם חפרו מחילות בחול, כיסו אותן במצנחים, וחטפו הפגזות.

בין קנטרה ל”טמפו” * “שקד” נגד המוקשים

הגזרה הבעייתית ביותר בקו הייתה הדרך בין קנטרה ל”טמפו” שהייתה חשופה לאש מצרית. כמות הנפגעים גדלה מיום ליום, וניסיונות של אנשי חיל ההנדסה לחסום את שדה הראייה נכשלו. לוחמי שקד ביצעו סיורים יומיים ל”טמפו”. בכל סיור השתתפו שני זחל”מים, ובכל אחד מהם שישה לוחמים. הקטע הצפוני של מסלול הסיור, שבו אירעה תקרית זו, היה המסוכן ביותר. המצרים ידעו, שרק שני מטרים מפרידים בין הסוללה לביצות. מפקדי הסיורים שינו את זמני הסיור ואת קצב נסיעתם, כדי להטעות את המצרים. השיטה לא מנעה מהמצרים לבצע מארבים, שבאחד מהם הופתע כוח הסיור, ובמטח אש נהרגו גיל בושביץ

וחיים-דב שיפריס.

כמה מהלומות כואבות של צה”ל בעומק מצרים הביאו כמה חדשי רגיעה שאפשרו הקמת קו הגנה מבוצר שזכה לשם “קו בר-לב”. במארס 1969 פתחו המצרים שוב בהפגזות ותגובת צה”ל הייתה קשה. באפריל 1969 עלו טנק ושני זחל”מים על מוקשים וטנק שנשלח לחלצם שקע בחולות. שני זחל”מים של “שקד”, בפיקוד סגן יהודה אולמן, נשלחו למצוא את הטנק. בדרך הם פגשו שני צוותים אחרים, ששבו ממארבים. הם נעצרו לכמה דקות, התלוצצו על חיילי השריון ששקעו, והמשיכו בדרכם. כעבור דקה נשמע קול פיצוץ עז והתברר כי הזחל”ם של יהודה עלה על מוקש, ושהוא ושני לוחמים נפצעו. זחלמי המארבים שבו לאחור ואנשיהם טיפלו בפצועים, שאחד מהם איבד את רגלו.

בגזרת “טמפו” נבנו שלושה מעוזים קטנים, שהצפוני נקרא “קיבוץ”. לאחר הפגזות קשות הוחלט לשלוח ל”קיבוץ” את פלוגה א’. עם הגעתם נחתה הפגזה ארטילרית קשה. פגז פגע בעמדה, וארבעה לוחמים נפצעו, ובהם לייזר קנדלשטיין. מסוק פינוי לא הצליח להגיע למעוז, ולייזר פונה ברכב. הוא שכב על ברכיו של פואד אך נפטר במהלך הפינוי. יומיים אחר כך החליט יואב להגיב בתוקפנות. לוחמי הפלוגה יצאו מהבונקר המוגן וירו אש כבדה לעבר המוצב המצרי שמולם. ביצורי המצרים לא היו טובים, ולאחר כמה תקיפות כאלו פחתו הצליפות.

באחד הסיורים נכנסו הלוחמים על שני הזחל”מים לחצר מעוז “טמפו”. עם כניסתם תקפו אותם מטוסים מצריים. הם תפסו מחסה בבונקר. כשהמטוסים עזבו, הם יצאו החוצה ונדהמו לגלות בחצר רק זחל”ם אחד. לאחר חיפוש קצר התברר, שאחת הפצצות העיפה את הזחל”ם אל מעבר לסוללה, והוא שכב על צדו על שפת התעלה, בשטח שאי אפשר לגשת אליו.

הסיורים והמארבים גובים קורבנות.

בחצי השני של שנת 1969 ביצעו המצרים, ויחידות מיוחדות של צה”ל, פשיטות זה לשטחו של זה. אמנם, המצרים ספגו אבידות כבדות, אך הדבר לא מנע מהם להמשיך במלחמה, בתקווה כי יצליחו להתיש את צה”ל.

בשישה בנובמבר בבוקר פיקד ארנון צור על סיור בדרך ל”טמפו”. ארנון היה קצין מצטיין שמאחורי מסך נוקשותו הסתתר צייר מחונן ואיש שירה. הגשש הבדווי איברהים שיבלי צעד עם ארנון לפני הזחל”ם. הוא גילה מוקשים והזחל”מים עצרו. ארנון כרע על ברכיו וצפה סביבו. תוך שניות הוא נפגע קשה בירכו מפצצת RPG. הוא השליך לעבר המארב שני רימונים, וירה מספר צרורות. עזרא סגלי רץ אליו כדי לחובשו ונפצע גם הוא.

אברהים הסתער לעבר חייל מצרי, רוקן שתי מחסניות, ונפצע בידו וברגליו. הוא זחל אל הזחל”ם, טען מחסנית, והמתין לבאות. לאחר זמן-מה הגיעה תגבורת טנקים, שהניסה את המצרים. ארנון עבר סדרת ניתוחים קשים, אך נפטר מפצעיו.

אחרי הקרב הוענקו צל”שים לעזרא סגלי, ליונתן גולן ולאיברהים שיבלי.

בדצמבר 1969 נשלח המ”פ עמוס טרטמן לאזור החווה הסינית, להציב ארבעה-עשר מארבים. בשעת מיקום המארבים הצפוניים ביותר, דיווחו כל שאר המארבים על קבוצות של אנשים שנעות לעברם. המארב הדרומי פתח ראשון באש. המצרים השיבו אש כבדה. החובש בצלאל שמחוני נהרג, ושני לוחמים נפצעו קל. לוחמי “שקד” סרקו את השטח, ומצאו שלושה-עשר מצרים הרוגים.

נס השבט הבדווי

בדצמבר 1969 נשלח כוח של “שקד” לסיור מודיעיני כדי לברר אם טנקים וכלי-רכב מצריים יכולים לנוע בציר החולי לכיוון המוצבים הישראליים, שעל שפת הים התיכון. הציר החולי היה קשה מאוד. פואד ואנשיו הגיעו עד מאה מטר מגשר פירדאן, ונעצרו. לפתע הופיע חייל מצרי, שמתח תיל ממעיד על הציר וכעשרים חיילים מצריים נערכו למארב. פואד דיווח על המתרחש, וקיבל הוראה לנתק מגע. הלוחמים זחלו לאחור ואחרי עשרים דקות חברו עם סירות-גומי, שנחתו על שפת הים. מטרת הסיור הושגה. התברר שטנקים אינם מסוגלים לנוע על רצועת החול הצרה בין הים לביצות.

מוצב “פליקן” היה הנקודה המערבית ביותר של צה”ל על שפת הים התיכון. המוצב שימש בעיקר לתצפית והגישה אליו הייתה בדרך חולית צרה. באחד הלילות נתגלו כחמישים דמויות. גולן, קצין “שקד”, הניח כי אלה אנשי קומנדו מצריים והזניק את אנשיו לעמדות. שניות לפני הוראת הירי נשמעו צרחות. סאלח אל-היב, שהיה במוצב קרוב הורה להרים פגז תאורה שחשפה כחמישים נשים וכארבעים ילדים, אנשי שבט בדווי, שניסה להימלט מסיני למצרים. סאלח ביקש מגולן להשקות את הבדווים בתה, לתת להם אוכל, ובבוקר הם הוחזרו לסיני.יומיים אח”כ חיסל הצוות של גולן שני מצרים שהתקרבו למארב. שלושה אחרים ברחו לעבר הביצות. גולן יצא מיד למרדף על ג’יפ סיור, וחיסל אותם באש מקלע.

לאחר זמן-מה עבר מטה הגדוד לרומני ומשם לדקליה בבלוזה. הם הקימו מועדון באוהל גדול. הריהוט כלל כורסאות וספות, שהושגו בשיטות הרגילות של “שקד”. סיורי “שקד” המשיכו לצאת כל בוקר כדי לטהר את צירי התנועה ממוקשים וממארבים. לוחמים שלא יצאו לסיור יום, יצאו למארבי לילה. לפני כל מארב ירו ואיפסו מקלעים. מקלות מטאטא שימשו מטרות, ועד שלא נפלו לא יצא הכוח לשטח.

“אסותא” ו”רוצץ” בערבה * הקמת כוח “שפיפון”

זמן- קצר אחרי המלחמה החלו לוחמי “שקד” לפעול גם נגד המחבלים בגזרת הערבה. פואד ארגן את מבצע “חפש והשמד” שנועד ליצור שטחי חיץ בתוך ירדן, נקיים ממחבלים. במארס 1969 בוצעו מבצעי “תופת” ו”אסותא” באזור כראמה ובאזור דרום ים המלח. קודם לכן הוחלט להקים כוח משימה מיוחד של “שקד”. נבחרו שישה-עשר לוחמים, הכוח זכה לשם “שפיפון” והוא הוכרז “סודי ביותר. לוחמי “שפיפון” השתתפו במבצע “אסותה”. הם חגו באזור במסוקים, איתרו מחבלים, נחתו בקרבתם וחיסלו אותם.

באפריל 1968 פשט כוח של “שקד” בפיקוד פואד על בסיס מחבלים בהרי אדום. הכוח כלל שלושים- ושנים לוחמים שהוטסו בארבעה מסוקים. שני צוותים בפיקוד פאצי גילו עקבות, אך לא מצאו את המחבלים. בסוף החודש בוצע מבצע “רועץ 2”. לוחמי “שקד” שבו לואדי, מצאו בו ציוד רב, אך המחבלים חמקו שוב. כוח “שפיפון” ביצע גם פעולת מיקוש בכביש הערבה הירדני, בתגובה על מיקוש בצד הישראלי. שישה-עשר לוחמים חדרו לירדן בארבעה ג’יפים. הם נתקלו בזקיף של משטרת ביר מדכור. הירדנים ירו פצצות תאורה, ופצחו באש. פאצי השיב באש לעבר בניין המשטרה ונסוג מהשטח. הוא התארגן שוב, חזר לכביש הירדני, והטמין את המוקשים. למחרת נקלט שדר ירדני ולפיו כמה חיילים נהרגו מהירי. אחרי כמה ימים נהרגו עוד כמה, אחרי שעלו על מוקשים. “שפיפון” פורקה לאחר זמן ואנשיה שבו ל”שקד”.

לוחמי “שקד” פעלו בתוך ירדן כבתוך שלהם. הם זיהו מחבלים מהאוויר וחיסלו אותם באש מקלעים. הם נחתו עם המסוקים על כביש הערבה הירדני, עצרו כלי-רכב וחיפשו בהם מחבלים. במקרה אחר הם נחתו ליד בסיס מחבלים, הרגו חמישה מהם, שבו שניים ותפסו ציוד רב. בפעולה נוספת הם רדפו אחר מחבלים שחיבלו בבארות המים של היאחזות נח”ל צופר. הם גילו את המחבלים בעזרת המסוק וקראו להם ברמקול להיכנע. שישה מהם נכנעו ושישה אחרים, שניסו להימלט, חוסלו. הירדנים לא הפריעו לפעולת המסוקים כל עוד עסקו בחיסול מחבלים. עם זאת, טיסות תיירות לפטרה הכעיסום. הם הציבו מקלע כבד, וכשפואד לקח את העיתונאי רון בן-ישי לסייר באזור, הם פתחו באש. פואד נפצע קל ברגלו ורון נפגע בישבנו.

לוחמי “שקד” פעלו גם בלב הנגב, לאחר שמחבלים הגיעו גם לשם. באחד המקרים הובילו העקבות למכתש הקטן. צוות בפיקוד אלי מלמד עקב אחריהם בסיוע מסוק. הם גילו את המחבלים, שנחו ליד גמלים עמוסים. כמה מהם נכנעו ואחרים פתחו באש. התברר שהייתה זו חוליה בדרכה לירושלים, לבצע פיגועים, וכי על הגמלים היו מאה וחמישים ק”ג חומר נפץ. במקרה אחר, הם חיסלו חוליית מחבלים במכתש רמון, שתכננה להפעיל קטיושה לעבר מצפה רמון. מחבל שנשבה טען כי אחד מחבריו, שנהרג, הוא אבו בנדק, שהשתתף בטבח מעלה העקרבים. טענתו אינה תואמת את סיפורו של ירקוני, שחיסל את אותו בנדק בסיני, אך לעניין זה אין חשיבות מרובה, כל עוד בא האיש על עונשו.

פרק שישי: מלחמת ההתשה – מגדוד בט”ש לגדוד קומנדו

הצנחן דני וולף: “רק לפעולות מיוחדות”

פואד הפך את כנופיית הפרטיזנים לגדוד מאורגן, שכלל פלוגות לוחמות, מפעילי מכשירים אלקטרוניים ומפקדה. בימיו השתנה היחס ל”שקד”, ועל לוחמי הגדוד הוטלו גם משימות חדירה מעבר לקווי האויב. סיפר פואד: “קיבלתי יחידה קטנה, שהיה לה מנהיג נערץ. היה לי קשה להתברג לתוכה. היחידה הקטנה נהפכה לגדוד, שחלש על מרחבים גדולים. זו היחידה, שפתחה את הצירים, ושבעצם נתנה ‘אור ירוק’ לכל מי שנע באזור התעלה.”בתחילת 1970 הוא סיים תפקידו והוחלף על-ידי דני רהב (וולף) מחטיבת הצנחנים. נראה, כי שרון רצה מפקד שיפעיל את היחידה גם למבצעים יזומים, כפי שעשו יחידות הצנחנים. באותה שעה היו ל”שקד” ארבע פלוגות מבצעיות, בכל אחת מהן כחמישים לוחמים ושמונה קצינים. הפלוגות

חנו בבלוזה, בטסה ובמיתלה. פלוגה נוספת הייתה בקורס לאימון הלוחם בערד.

טירוני “שקד” התאמנו תחילה בבסיס טירוני הצנחנים ואח”כ בבסיס היחידה במשמר הנגב ובבסיס ליד העיירה חאן יונס. האימונים התבססו גם על “טרטורים” ובמסגרת זו המציאו המ”כים את “תרגיל הגמלים”: טירון נשא את חברו על כתפיו, וצעד עמו. היו גם גמלים כפולים ופירמידות של שלושה אנשים. טרטורים פסיכולוגיים לא חסרו: טירון שטעה אולץ לפעות ככבשה ,וחבריו פעו אחריו במקהלה. הם נשלחו לבצע “ניווט חמורים” – להיצמד לחמור – כולל שילובו במסדר, כשהוא נקי, מסורק ושיניו מצוחצחות. טירונים נדרשו

לקבור עוקבי מים. הם נקשרו זה לזה בצוואר, אש חיה נורתה ליד רגליהם ועוד ועוד. עם זאת, ההכרזה בסיום הקורס על הפיכתם ללוחמים העלתה אותם לרקיע השביעי.

מבצע “סרג’נט” – “שקד” פועלת מעבר לתעלה

פברואר 1970 היה חודש סוער. לוחמי קומנדו מצריים חדרו לשטח הישראלי כמעט ללא הפרעה ואף חטפו חיילים. באווירה זו עלה בידי אריק שרון, אלוף פיקוד דרום, לשכנע את המטכ”ל לפעול נגד עמדות המצרים לאורך גדת התעלה. מבצע “סרג’נט” הוטל על לוחמי “שקד” ולוחמי יחידה 707 של חיל הים ותוכנן להתבצע בשתי נקודות חצייה מצפון לקנטרה, במרכז מערך מצרי מבוצר, מוקף בתעלות מים ובסבך סוף. על הלוחמים הוטל להשמיד

עמדות, ולהרוג חיילים מצריים רבים ככל האפשר. רהב בחר שלושים ושניים לוחמים, והחל לבצע סדרת אימונים מזורזת.

ב- 13 במארס הוקם חפ”ק מול נקודת החצייה וב-15:00 הגיעו לאזורי הצליחה שני כוחות שכל אחד מנה 16 לוחמי “שקד”, שישה לוחמי 707 וחוליה מגדוד ההנדסה הימית.

מקלעים ובזוקות. בחצות חצו לוחמי יחידה 707 את התעלה בצלילה ועלו על הגדה המצרית. הם העבירו חבל בין שתי הגדות עליו עברו לוחמי “שקד”. סרן יואב גולן וסגן דני אנקר פיקדו על שתי חוליות של “שקד”. החצייה נמשכה כשעה והם נערכו לתנועה לעבר עמדות המצרים. לפתע נפתחה אש מעמדה מצרית שפגעה בשישה משמונה אנשי החוליה, ובהם המ”פ וסגנו. סמל משה באג’יו הסתער על העמדה וחיסל את כל אנשיה. לוחמי 707, שאבטחו את נקודת החצייה, רצו לנקודת ההיתקלות, ירו לעבר עמדות המצרים, ופינו את הנפגעים לעבר גדת התעלה לשם הוזעקו סירות החילוץ. בנקודת הצליחה הדרומית נותרו שני לוחמי “שקד” וארבעה לוחמי 707 שהמתינו לכוח של דני אנקר. אנקר לא נתקל במצרים ושב על עקבותיו,

כדי לסייע לכוח הצפוני. הוא הסתער על בונקר מצרי ונפצע קל ברגלו. שלושה מצרים נהרגו ונלקח מקלע גוריונוב. הם פוצצו את הבונקר ושבו לגדה הישראלית.

כוח נוסף, בפיקוד פאצי ומוסה אברהמי, פעל צפונה יותר. הם עברו על-גבי החבל שמתחו לוחמי 707, הגיעו לקצה הסוללה ועלו על דרך העפר. לאחר זמן-מה נשמעה צעקה “מין הדא”. הלוחמים הסתערו לעבר העמדה והרגו את החיילים המצריים שאיישו אותה. הכוח שב לנקודת הפינוי כשאתו נשק שלל. לוחמי חוליית אברהמי, שנעה דרומה, הסתערו גם הם לעבר עמדה והרגו כמה חיילים מצרים. הם סיימו משימתם, חצו את התעלה ועזבו את השטח תחת הפגזה מצרית.

במבצע נהרגו שני לוחמים: דן אפשטיין ויוסף בירנבאום, ושישה נפצעו. בקרב המצרים נספרו שמונה הרוגים.

הצלחה לאמצעים האלקטרוניים ומבצעים בירדן

באותה תקופה המשיכו לוחמי “שקד” להפעיל מארבים, שבהם שולבו האמצעים האלקטרוניים. בחמישה בינואר 1970 גילו מפעילי ה”קשת” דמויות שחדרו דרך התעלה. סגן שלומי גרונר נע בשקט לקראתם וזיהה בעזרת זרקור תת-אדום תשעה חיילי קומנדו מצריים. הוא איפשר להם להתקרב למרחק של כחמישים מטר מה”דגנים” והורה לפתוח באש. הכוח המצרי הושמד בתוך דקות. ההצלחה השפיעה על מפקדים שהתנגדו לשיטות הפעולה של “שקד” ולמחרת ביקר אותם משה דיין, שר הביטחון. מארבים נפרסו מדי לילה וחוליות קומנדו נוספות חוסלו באותה דרך. ביוני 1970 עלה אחד ה”דגנים” על מוקש, זאב מילוא ויעקב קונשטוק נהרגו.

לוחמי “שקד” פעלו גם בדרום ים המלח בסיורים ובמארבים. הם נתקלו במחבלים, והתנגשו עם חיילים ירדנים. ב- 14 1970 40 לוחמי “שקד”, בפיקוד יואב גולן, לפעולה נוספת בגזרת בלילה יצאו בינואר ים המלח. הפעולה בוצעה בעקבות ירי של טילי קטיושה על מפעלי ים המלח. הכוח הרג 11 מחבלים וכלי-נשק ובהם מרגמה נתפסו.

12 לוחמים בפיקוד ישראל פרידמן השתתפו במבצע נוסף. הם נשלחו לבדוק בית מבודד, שהתעורר חשד, כי יש בו תצפית ירדנית. בדרכם הם גילו פלוגת הנדסה ירדנית שנעה בכלי-רכב וברגל. לוחמי “שקד” ידעו שלא היה להם סיכוי מול כוח כה גדול ושבו לישראל.

בסיור נוסף בפיקוד פרידמן הושמדה עמדת מקלע של המחבלים ובסיור אחר, בפיקוד גרונר, בוואדי חצא, נהרגו שני מחבלים ושניים מלוחמי “שקד” נפצעו.

ב-20 במארס 1970, חצו ארבעים מלוחמי “שקד”, בפיקוד פאצי, את קו הגבול. הם פרסו מארבים והרגו כמה מחבלים. בדרכם חזרה נורתה אש לעברם מבית שניצב בשדה עגבניות. פאצי שלח מחלקה בפיקוד מודי סגל ויעקב סדובניק ובקרב קצר חוסלו שישה מחבלים.

בסיכום המארבים והקרב נספרו 14 ירדנים ומחבלים סעודיים ועיראקיים שנהרגו. מקרב לוחמי “שקד” לא נפגע איש.

באוגוסט 1970 החליט אלוף שרון להשתלט על אזור צאפי. המבצע הוטל על פלוגה ב’, בפיקוד שלומי גרונר. הם חדרו לשטח והשתלטו על מבנה, כשהצבא הירדני אינו מתערב בנעשה. הבית שימש מפקדה, וממנו יצאו לסיורים ולמארבים בשטח. עם הזמן נסלל כביש גישה מישראל והמקום הפך לבסיס ישראלי קבוע. לאחר זמן הוחלט לפנות את האזור. הפינוי נעשה בהסכמה עם הירדנים, אך לווה באש. בעקבות זאת שבו בלילה לוחמי “שקד” לאזור. הם פגעו ברכב של צבא ירדן, והרגו קצין, קשר ונהג.

מבצע “ויקטוריה” * נלמד את המצרים לקח

בשלושים במאי 1970 הרג מארב מצרי 14 צנחנים ופצע שישה. שניים נוספים נשבו. בעקבות זאת הוחלט על מבצע “ויקטוריה”. היעד שנבחר, בק”מ ה- 32 מדרום לפורט-סעיד, כלל שורה של מוצבים ועמדות של המצרים. לביצוע נבחרו 134 מלוחמי “שקד” ו- 20 לוחמים מ- 707 שנועדו לתפוס ראש גשר. כן צורפו מפעילי סירות מחיל ההנדסה, פלוגת שריון כרתק צמוד, שתי סוללות ארטילריה ומטוסים.

ב- 10 ביוני התמקם הכוח בנקודת החצייה ומטוסי חיל האוויר וטנקים הפציצו והפגיזו יעדים בגזרה. בשעה 21:00 התמקם הכוח של יחידה 707 בחוף המצרי והשתלט באש על גזרה של כ- 205 מטרים. בסיום ההשתלטות הועברו לוחמי “שקד” בעשרים סירות-גומי.

דני רהב שלח את פלוגה ד’ דרומה. כוח בפיקוד טרטמן נע על דרך האו”ם, וכוח בפיקוד אבנר וייס עבר את תעלת המים המתוקים על קרש, והגיע למסילת הברזל. שני הכוחות, שנועדו לחסום הגעת תגבורות מצריות, התמקמו בעמדותיהם כמתוכנן.

פלוגה ג’ בפיקוד אברהמי, נעה צפונה. אש נפתחה לעברם מעמדות חבויות וכמה לוחמים נפצעו ובהם המ”פ. לוחמי פלוגה א’ עברו את תעלת המים המתוקים על-גבי מזרונים וכמה אלונקות שהונחו על איי הבוץ. הם עלו על מסילת הברזל והמשיכו צפונה. הסמג”ד פאצי נשלח להחליף את אברהמי הפצוע. לעבר כל הכוחות נפתחה אש כבדה וסמל משה בג’יו,

שהצטיין במבצע “סרג’נט” נהרג. שפיגל, סגן מפקד הפלוגה, איגף את הבונקר המצרי, השליך רימוני-יד ושיתק את האש. לוחמי “שקד” המשיכו להתקדם ולהסתער על עמדות המצרים. לוחמי החסימה נתקלו בחמישה מצרים והרגו אותם מטווח קרוב. כמה דקות אח”כ הגיעו עוד שישה חיילים מצריים וגם הם חוסלו.

על דני רהב הופעל לחץ כבד מהחפ”ק האוגדתי, והוא נדרש להפסיק את המבצע, לנוכח הנפגעים הרבים. הוא סבר כי עליו להמשיך וקיבל את אישורו של שרון. זמן-מה אח”כ שבה פלוגה א’ לאחר שסיימה משימתה. שיפמן טען כי יכול היה להמשיך עד פורט-סעיד מבלי שאיש יעצרו. פלוגה ג’ המשיכה לנוע בשטח כדי לחפש נפגעים. פלוגה ד’ טיהרה 1800 מטרים על דרך האו”ם ושבה לנקודת החצייה. לוחמי 707, שהתמקמו בקצוות הגזרה, סייעו גם הם בריכוז הפצועים וחיפשו נעדרים. בשלוש לפנות בוקר פונה החוף המצרי. הם ספרו כשלושים מצרים הרוגים אך העריכו שיש נוספים בעמדות שהתמוטטו. “שקד” איבדה ארבעה לוחמים ו- 13 נוספים נפצעו. כן נהרג מפעיל סירה מחיל ההנדסה.

לוחמי “שקד” נלחמו היטב, הרמטכ”ל ברלב, שלא שש לאשר את הפעולה, קבע כעת כי לנוכח כמות הנפגעים, אין בכוונתו לאשר מבצעים נוספים בסגנון זה. המבצע הוסיף יוקרה רבה ל”שקד”. מבצע “ויקטוריה” היה גם המודל לחציית התעלה במלחמת יום הכיפורים ובעקבותיו הוכנה ה”חצר” שממנה יצאו הכוחות שצלחו את התעלה.

סיום מלחמת ההתשה

“ציפור שיר”, בגזרת ירדן, היה המבצע האחרון של “שקד” בהתשה. המבצע נועד להשגת מידע מודיעיני על צירי תנועה. כוח הסיור כלל לוחמים מ”שקד”, קציני שריון הנדסה חי”ר ואנשי מודיעין. הכוח, בפיקוד סגן אריה כץ (מישמש), חדר לירדן במסוק, שהנחיתם בשיפולי ההר. הם עלו על הציר שנועד לבדיקה והגיעו לקטע מפותל. לפתע נפתחה אש ואנשי חוליית המאסף השיבו אש לעבר מקורות הירי. לאחר זמן- מה נראו שתי דמויות מתקרבות. הכוח פתח שוב באש אך התברר כי היו אלה סגן כץ, שנהרג, והקשר, שנפצע קשה. רהב, ששהה בחו”ל באותה תקופה, אמר כי תמיד התנגד לשילוב כוחות מיחידות נוספות שכן זהו מתכון לאסון.

בשנת 1993 רואיינו כמה מלוחמי אותה תקופה. פואד אמר: “לא היו שאלות על צדקת הדרך.לא הייתה הרגשה של קרבן שווא. מלחמת ההתשה הייתה המשך של מלחמת ששת הימים, כך המשכנו לשמור על קיומנו במדינת ישראל. שלומי גרונר אמר: “סך הכל התפללנו לעבור מלחמה זו בשלום. חלק הצליחו בזה; ולצערי, חלק גדול מדי לא זכה”.

ל ו ח מ ת ג ר י ל ה ב ע ז ה

פרק שביעי: לוחמת גרילה ברצועת עזה

אין סוף לצרות בעזה * הטרור חייב להיפסק

כשהסתיימה מלחמת ההתשה נשלח גדוד “שקד”, שמנה כעת שמונה פלוגות, לנופש בעכו. אחר-כך עברו רוב הלוחמים לרצועת עזה. ברצועה התגוררו אז כשלוש מאות וארבעים אלף תושבים ופליטים והיו בה כמה ארגוני טרור. המחבלים נהנו מחופש פעולה כמעט מלא, נעו בסמטאות כשהם נושאים את נשקם בגלוי, ותקפו כלי- רכב, אזרחים וחיילים.

בשנים 1968/9 בוצעו ברצועה כאלף פיגועים שגרמו למותם של 24 ישראליים ולפציעת 156.

המחבלים רצחו גם ערבים ,שנחשדו בשיתוף פעולה עם ישראל, או שהיו חברים בארגונים מתחרים.

פלוגה ב’ של “שקד” הגיעה לרצועה מהמיתלה. לא היה קו חזית, והחיילים לא ידעו מי אויב ומי לא. כוח הצנחנים שקדם להם בשטח, הוקף כמה פעמים בתושבים נזעמים, הצנחנים ירו לתוך ההמון, וגרמו למותם של אזרחים תמימים. קציני “שקד” סבורים כי אחת המטרות של הבאתם לרצועה הייתה למנוע הישנות מקרים כאלה על-ידי שימוש בשיטות מקוריות. חודשים אחדים שהו לוחמי הפלוגה בתוך פרדסים, בלי חשמל ובלי מים חמים. גנרטור ש”אומץ” מיחידת שריון שיפר את המצב. הם התארגנו במאחזים קטנים ומהם יצאו לסיורים רכובים. למפקד הסיור היה ספרון עם שמות מחבלים ועם תצלומיהם. כשראו חשוד – דרשו ממנו להזדהות. בכל לילה הוכרז עוצר, וכשנראה אדם בחוץ, ירו בו ללא אזהרה. כך נהרגו גם חפים מפשע. חוליות הסיור הרגליות נכנסו יום-יום לג’בליה אך הישגיהם היו מעטים. לפעמים זיהו חשודים, וילדי הפליטים הקיפו אותם כחומה חיה ומנעו מהם להפעיל את נשקם.

יחידת “זיקית” * מסתערבים מגיחים מהים

לוחמי “שקד” ניסו לתפוס את המחבלים בשיטות מגוונות והחליטו לפעול גם בהסתערבות. הם ניסו להגיע במונית, כשהם מחופשים, לבית קפה שבו היו מחבלים. עד מהרה התברר להם שהסתערבות הנה עניין למקצוענים. ילדי המחנה זיהו אותם, וצעקו “יאהוד! יאהוד!”.

בסוף שנת 1970 הוקמה “זיקית” – יחידת מסתערבים שהורכבה מלוחמי “שקד”. הם החלו לפעול במוניות ערביות ופעלו במסווה.

לאחר גירוש המחבלים מירדן ב”ספטמבר השחור”, שבמהלכו עברו לישראל כמאה מהם, צורפו כמה מהם ל”זיקית” כמשתפי-פעולה. כך זכתה היחידה לתגבור של אנשים שדיברו בניב עזתי מדויק.

באפריל 1971 התארגן מבצע בגזרת בית להיא, ליד שפת הים, שאליו התקשו כוחות צה”ל להגיע. אפילו מסתערבים התקשו לחדור לכפר, שמרבית אוכלוסייתו היו דייגים קשוחים וחשדניים. לכן, הוחלט לביים חדירה של סירת מחבלים, שתגיע מלבנון, ותביא אמצעי לחימה, כספים והוראות למפקדת הפת”ח. הרעיון עלה לאחר תפיסת מפקד בפת”ח, שנשלח בסירה מלבנון. איש לא ידע שהוא נתפס, והוחלט לשחזר את הגעתו, כדי להקים קשר עם המחבלים שהמתינו לו, וללוכדם. בלילה חורפי עלו כמה דמויות על סירת דייג בנמל אשדוד. הלוחמים צוידו בכלי-נשק שהוחרמו ממחבלים, בכסף לבנוני ובמסמכים מזויפים, ובהם

הוראות למפקדה המקומית להישמע להוראות מפקד הסירה, שהוצג כמפקד בכיר בפת”ח בלבנון. מפקד המבצע היה מאיר דגן ואתו היו מאיר בוטניק ואביגדור אזולאי מ”שקד”, גשש בדווי – אסיר שנכלא בעקבות רצח של נקמת-דם ,ושוחרר לאחר שהסכים לשתף פעולה – ומחבל לשעבר, שהיה פעיל בפת”ח בירדן. הם נחתו בחצות על שפת-הים בבית להיא. כוח צה”ל “גילה” את הסירה וביים מרדף, שבסופו “חמקו” ה”מחבלים” ונבלעו בפרדסים. בלילה הם הקימו קשר עם תושבי הכפר. קבלת הפנים הייתה אוהדת, הם צוידו במזון ולאחר זמן-מה נקבע מקום מפגש עם חוליית המחבלים המקומית, ובה שלושה מבוקשים.

המפגש התנהל כמתוכנן, וכל המחבלים חוסלו. למחרת פורסם בעיתון ישראלי, כי שני מחבלים נהרגו בקרב יריות בין פלגי מחבלים יריבים. המחבלים האמינו בגרסה זו. בעקבות המבצע נעצרו יותר משישים מחבלים וסייענים, נתפס נשק רב, והתגלו שני בונקרים.

מבצע נוסף בוצע באוטובוסים שהובילו פועלים לעבודה בישראל. צוות מסתערבים בפיקוד מוטי זילברבוים, הצטרף לנסיעות. באחת מהן ניסו מחבלים לתקוף את האוטובוס. המסתערבים הסתערו וחיסלו שלושה מחבלים. פלוגה מ”שקד”, שסגרה את האזור, תפסה עוד שני מבוקשים ,שניסו לברוח.

לילה לילה יצאו חוליות מסתערבים, בתחפושות של דייגים ושל נשים, כדי לתפוס מבוקשים. אחת הפעולות הייתה במוניות מרצדס ולוחמי “זיקית” הזדהו כמחבלים שברחו מרפיח כתוצאה מלחץ צה”ל. המקומיים קישרו בינם לבין מחבלים מקומיים ואלה חוסלו.

במקרה אחר שכנעו המסתערבים כמה מחבלים לצאת יחד לפעולת חבלה בישראל. כך, מצאו את עצמם חיילי צה”ל, כמחבלים “רשמיים”, ליד מחסום ארז. כשעברו לשטח ישראל, חשדו המחבלים שמשהו לא בסדר, ומעבר הגבול היה קל מדי. הם שלפו ראשונים, אך חוסלו במטח קצר.

בכל פעולות יחידת “זיקית” לא נפגע אף אחד מחייליה. השגי היחידה היו רבים. הלחץ על המחבלים היה גדול, הם לא ידעו מי אתם ומי נגדם, ופעמים פתחו באש על חבריהם .

המפנה – הלוחמים מתנפלים

המפנה הגדול ברצועה אירע בינואר 1971 לאחר שרימון-יד הושלך למכוניתה של משפחת ארויו וגרם להריגת שני ילדים ולפציעת ההורים. שר הביטחון דיין הורה לאריק שרון לחסל את הטרור בכל האמצעים. אז החלה המערכה לשבירת הטרור, שנמשכה כשנה. בשלב הזה הייתה לשב”כ רשימה של כמאתיים מחבלים מבוקשים, ובשטח היו מאות מחבלים נוספים. שרון ריכז את קציני היחידות, ותדרכם לקראת הפעילות בעזה, שאותה כינה: “לוחמת-גרילה נגד טרור”. הרעיון המרכזי היה ללחוץ בלי-הפסק על המחבלים בכל מקום ובכל שעה. שרון חילק את אזור הרצועה למשבצות, ולכל אחת מהן מונה אחראי לביטחון השוטף, שלמד הכל על גזרתו. בשלב הראשון הוזרמו כוחות צבא סדירים לרחובות הערים ולמחנות הפליטים. “שקד” קיבלה אחריות על צפון הרצועה ועל מרכזה. הסיורים התכופים בתוך המחנות גרמו לבריחת המבוקשים אל השטחים הפתוחים. במקביל, גודר ה”קו הירוק” והוצבו אמצעים אלקטרוניים. כן נסללו כבישי ביטחון, שאפשרו גישה נוחה לאזורים נידחים ברצועה ובמחנות הפליטים נפרצו דרכים למעבר כלי-רכב. כשגבר הלחץ של צה”ל, עברו המחבלים למחבואים

תת-קרקעיים ולמחסה בקירות כפולים.

לאחר זמן-מה החליטו מפקדי “שקד” על שינוי בדפוסי הפעולה: כוח בגודל של פלוגה נכנס במפתיע לרובע במחנה פליטים, והקיף קטע ממנו. חוליות לוחמים חדרו במהירות לסמטאות. המחבלים שניסו לברוח, פגשו חייל בכל סמטה, וזוהו בקלות. השיטה לא היתה פשוטה, וחייבה תיאום בין כוחות רבים, שלעתים נעו באותה סמטה זה מול זה. ירי במצב כזה סיכן את הלוחמים, והפתרון היה מיומנות בקליעה למטרה וקשר טוב. השיטה כונתה “התנפלות”, או “סיר לחץ”.

כבר בהתנפלות הראשונה בג’בליה נהרגו חמישה מחבלים. בהתנפלות נוספת נהרגו שלושה מחבלים והפיקוד אימץ את השיטה. לעיתים פעלו גם בשיטת הפתיון: שני לוחמים נעו בסמטאות כדי למשוך אש מחבלים. כאשר אלה ניסו לתקוף, הוזעק כוח כוננות, שהמתין בשטח. הלוחמים הסתערו על הבתים, שנראה כי מחבלים פעלו מהם. הם צוידו בסולמות אלומיניום, וכך יכלו לחדור לבתים מהגגות.

באחת ההתנפלויות במחנה ג’בליה הגיעו לוחמי “שקד” לבית מחבל, שהיה אחראי על חלוקת משכורות. הקומנדקרים הקיפו את היעד, החוליות קפצו מהם, והתפרסו בסמטאות. לפתע נשמע פיצוץ של רימוני-יד שהושלכו על-ידי מחבלים שברחו לסמטאות. הם ניסו להשליך רימונים גם על חוליות החסימה, ונהרגו. באחת הסמטאות נראה מחבל רץ כשידיו מורמות, כאילו ביקש להיכנע. תוך כדי ריצה הוא השליך רימון-יד שהוסתר בכף ידו ונורה מייד. ליד גופתו נמצאה רשימת מקבלי המשכורות.

יום אחד דווח על שישה מחבלים, שהסתתרו בבונקר במחנה אל-בוריג’. האזור נסרק בהתנפלות, והבונקר לא נמצא. דיווח ממודיע ערבי, על אדם שנשא חומרי בניין ליד אחד הבתים, שינה את המצב. פאצי פיקד על הכוח שפשט על הבית שנתגלה בו קיר נוסף ללא פתחים. פאצי וגורן עלו על הגג והחלו להבקיע חור בעזרת גרזן. לפתע נשמע קול מתוך הבניין. שלושה רימוני-יד הושלכו פנימה ומטעני נפץ נוספים הרסו את הבית כליל. בחיפוש התגלו שש גוויות של מחבלים.

“טיפוסים כמוני לא מתים מבוגרים” – נפילתו של אבינועם

בשבעה-עשר בדצמבר 1971 דווח על שלושה בונקרים במחנה פליטים .כוח גדול של “שקד” נכנס למחנה. בארבע בבוקר נכנסה חוליה לבית חשוד. לפתע נורו יריות מהחצר ואיציק הנגבי נפצע. המחבלים ירו ממבנה, שהוסתר בין עצי תות. הם הסתערו לעבר המבנה ובחילופי האש נהרג אבינועם גל. שני המחבלים חוסלו על-ידי חבריו. בבונקר אחר באותו מחנה נהרגו עוד שלושה מחבלים. גל היה הלוחם היחיד של “שקד”, שנהרג בעזה בקרב. ארבעה חודשים לפני נפילתו הוא כתב לחברתו: “מדי יום ביומו נתקלים כאן בקונפליקטים בין הערכים שחונכנו על-פיהם. בין ההיסטוריה, שבה אנחנו, המחתרת, לוחמים נגד שלטון זר, ופתאום עולם הערכים מתהפך. ואנחנו המשטרה. אנחנו תופסים טרוריסטים, אנחנו מעוניינים במשתפי-פעולה, אנחנו מכים, עלינו צוחקת אוכלוסייה. זה מתח עצום. אם הצבא לא יעשה הסברה רצינית לשידוד מערכות הערכים, צפויות תקלות בנושא” גל התייחס להתמודדות עם אתגרים וכבר בגיל 15 כתב ביומנו: “טיפוסים כמוני לא מתים מבוגרים,

השמחים לאתגרים, הששים להתמודדויות בגורל, במסקנות הנובעות מפחד, ההולכים בראש, החוזים – אלה נכונו להם חיים קצרים”. יעלה, חברתו של גל, התגייסה ל”שקד”. לימים נישאה לאהרון שקד, שהיה בצוות יחד עם גל.

צבא סדיר נוחל ניצחון על מחתרת, שנעזרה בתושבים

שלוש פלוגות של “שקד” פעלו ברצועת עזה יותר משנה וחצי. באמצע שנת 1972 שקטה גזרת הרצועה. האינתיפדה, הפכה הרצועה לאזור השקט ביותר בשטחים. לפי דיווחי צה”ל נהרגו באותה תקופה 122 מחבלים, ומאות נלכדו. בשנים הבאות, עד לתחילת

שלומי גרונר, שלחם כמ”פ בעזה, סבור שהלחימה בעזה היתה היחידה בעולם, שבה נחל צבא סדיר ניצחון על מחתרת, שנעזרה בתושבים מקומיים. לדעתו, מערכה זו הוכיחה שניתן להתגבר, לפחות זמנית, על טרור, במגבלות המוטלות על צבא של מדינה דמוקרטית.

הרצועה שקטה, ולוחמי “שקד” נשלחו למשימות חדשות. חלקם נשלחו לקו התעלה, ואחרים לראס מלעב שמדרום לראס סודר שבמפרץ סואץ. מאוחר יותר הם פעלו גם בגזרת מעבר גידי, לארוב לאנשי מודיעין מצרים. כוח אחר נשלח להר דב שבגבול הצפון ואחרים נשלחו לאזור ים המלח ושפך נחל הארנון. משימה ייחודית זומנה ללוחמי “שקד” בשדה התעופה בן-גוריון בעקבות מעשה הטבח של קוזו אוקמוטו וחבריו במאי 1972 26 איש, תוגברה השמירה בשדה-התעופה.. בעקבות הפעולה, שגרמה למותם של לוחמי “שקד” חומשו באקדחים, והתאמנו בהשתלטות על מטוס. צוות אחד אבטח את הנוסעים במסוף הנוסעים,וצוותים אחרים אבטחו את המטוסים.

פעילות המחבלים לא נפסקה. הם העבירו את גזרת הפעולה ללבנון ולמבצעים בחו”ל. בתגובה ביצע צה”ל כמה מבצעים אך “שקד” לא שולבה בהם. לוחמיה שולבו בפעילות הגנתית, כפי שהיה בעבר.

מ ל ח מ ת י ו ם ה כ י פ ו ר י ם

פרק שמיני: מלחמת יום הכיפורים

מטוסים מצריים תוקפים בהפתעה

בסוף שנת 1972 עזב דני רהב את הגדוד, ובמקומו מונה סגנו, אמציה חן (פאצי). פאצי סיים תפקידו באוגוסט 1973 והצטרף כחניך לבית-הספר לפיקוד-ומטה. סא”ל משה ספקטור, מחטיבת גולני, קיבל את הפיקוד. בשני באוקטובר 1973 קיבל ספקטור הוראה להעביר שתי פלוגות לאזור טסה בסיני. אבי רונצקי, מפקד פלוגה ה’, סופח לגדוד טנקים שנפרס בכמה תעוזים. פלוגה ה’ נתבקשה לסייר ולהציב מארבים. אבי לא הבין כיצד למרות מה שהוא וחבריו ראו, דברים שהעידו על מלחמה בטוחה, לא היתה היערכות לקדם את פני הרעה.

בשבת, שישה באוקטובר, בשעה 11:00 התקבלה הודעה כי צפויה מתקפת-פתע מצרית בשש בערב וכי יש להיערך בהתאם. גדוד “שקד” שולב בשתי תכניות למקרה של מלחמה: תכנית “צפניה” – צליחת התעלה וירידה עד איסמעיליה; ותכנית “חתול מדבר” – חדירה לשטח המצרי ממוצב בודפסט.

בשעה 14:00 פתחו צבאות מצרים וסוריה במתקפה. מאות מטוסים מצריים תקפו, וכאלפיים קני ארטילריה פתחו באש. אלפי חיילים מצריים חצו את התעלה ותפסו מאחזים בצד הישראלי. תקיפת המטוסים הפתיעה את כולם ותוך דקות אבדה “שקד” את עזרא בושרי ואליהו שטרית. באותו זמן תקפו מטוסים גם את מעוז “מרתף”, שם שהו לוחמי פלוגה א’. הם הסתתרו והופגזו מאוחר יותר גם באש תותחים.

לאחר תקיפת המטוסים נשלחה פלוגה ה’ להגן על ראס סודר. לוחמי פלוגה ד’ נועדו לצלוח את התעלה בסירות-גומי שנשלחו עבורם על-גבי זחל”מים. המשימה בוטלה – צה”ל עסק בהצלת אנשי המעוזים, ולא היה מוכן למבצעים התקפיים. החטיבה שהחזיקה את המעוזים התפוררה. רבים מאנשיה נהרגו, נפצעו או נפלו בשבי. כשני שלישים מכוח חטיבות השריון שהיו באזור הושמדו וצה”ל מצא עצמו במצב, שעליו לא חלם איש.

“שקד” בראס סודר * מארב ברומני

מיד עם הגעתה של פלוגה ה’ לראס סודר נתגלו 12 מסוקים מצריים. שמונה מהם הופלו באש מטוסי פנטום. לוחמי “שקד” רדפו אחר לוחמי קומנדו שנחלצו מהם. בסריקות נהרגו מצרים רבים, ולוחם “שקד” נפצע.

ספקטור, שתוגבר בכוח צנחנים, שלח חוליות נ”ט לארוב לכוח שריון מצרי, שחששו כי יגיע מצפון. המצרים לא הגיעו ולוחמי “שקד” נשלחו דרומה ואיתרו שם חוליות קומנדו.

לוחמי פלוגה א’ עזבו את התעוז והגיעו לבלוזה. כעת הוטל עליהם לחלץ את לוחמי מעוז “אורקל” (“טמפו”). הם יצאו בארבעה זחל”מים ובדרך הבחינו בשישה מסוקים. הם דיווחו עליהם בקשר ונשלחו לאתר את לוחמי הקומנדו, שהונחתו מהם. אנשי הקומנדו המצריים התמקמו במארבים בציר שבין ישראל לצפון סיני ופגעו בחוד חטיבת טנקים. כוח הזחל”מים של “שקד”, בפיקוד ירון ספרא, הגיע למקום המארב.

בשטח נמצאו זחל”מים בוערים, מכלית דלק פגועה, שני טנקים משותקים וטנק תקין. לוחמי “שקד” אגפו בריצה את המארב. הכוח של רפי סעיד תקף משמאל, וזה של בן-יהודה מימין. ההסתערות היתה מהירה, ובוצעה בחיפוי טנק. על הגבעה היו כשמונים חיילים מצרים, שכמעט לא נלחמו. עם זאת, כמה מלוחמי “שקד” נפצעו.

הם שבו לבלוזה ונשלחו שוב לחלץ את לוחמי מעוז “אורקל”. הרעשה ארטילרית אלצה אותם לסגת. לפנות בוקר דווח כי עשרה טנקים אמפיביים חדרו לשטח הישראלי. כוח שריון, ואתו לוחמי “שקד” יצא לקראתם וחיסלם לא הרחק משפת-הים.

בשישה ובשבעה באוקטובר ניסו טנקים וזחל”מים, ובהם גם לוחמי “שקד” לחבור עם הכוחות הנצורים ב”בודפסט”. הם נתקלו במארבים שכללו מאות אנשי קומנדו, שצויידו במרגמות ובטילים, שגרמו לאבדות כבדות ולהפקרת שני זחלמ”ים בשטח.

בתשעה באוקטובר יצא כוח נוסף שכלל את לוחמי פלוגה א’ של “שקד”, טנקים, מרגמות מתנייעות, מחלקת זחל”מים, ומחלקות נח”ל והנדסה. שלושה ק”מ מהמעוז ירדו הלוחמים מהזחל”מים וצעדו לאורך שפת הים. מטח פגזי מרגמה וטילים ואש צפופה מנשק קל פגעה בטנק ופצעה כמה לוחמים. הם הסתתרו מאחורי תלוליות חול וביקשו סיוע אווירי. המפקדים הסתערו לעבר עמדות המצרים ומרביתם נפגעו. הכוח כולו נלכד, הסיוע לא הגיע, ולוחמי “שקד” ניהלו קרב צליפות. לאחר חמש שעות הגיעה הפקודה לסגת. הם חילצו את גופותיהם של סגן עודד נסים ושל סגן יהודה בן-יעקב, ששכבו בקרבת עמדות המצרים. לוחמי הפלוגה העמיסו את גוויות ההרוגים ואת הפצועים על זחל”מים, והתפנו מהשטח. באותו לילה נטשו המצרים את המארב והקשר למוצב “בודפסט” חודש.

טנקים פגועים על רכס “חמוטל” ותופת בצומת “טרטור”.

בשבעה באוקטובר התמקמה בטסה מפקדת אוגדת שרון. לוחמי פלוגה א’ אבטחו את מפקדת האוגדה, חניון טנקים, ואת תאג”ד הגזרה וצוותי סיור צדו קציני תצפית מצריים.

בשמונה ובתשעה באוקטובר תקפו כוחות שריון את המתחם המצרי ב”חמוטל”, ונהדפו. על הגבעה נשארו שישה טנקים פגועים ובהם כמה הרוגים. למחרת יצאו פלוגות א’ ו-ד’ לחלצם. הם הצליחו להגיע אל הטנקים הנטושים אך לא מצאו בהם איש.

אותה עת התארגן אלוף שרון לצליחת התעלה. “שקד” נועדה להשתתף בצליחה כגדוד חי”ר על זחל”מים ולא כיחידת סיור, שמבצעת את שלב הצליחה הראשון. שרון ספח את “שקד” לחטיבת השריון של אמנון רשף, שתשתלט על אזור הצליחה, ותגן עליו. על “שקד” הוטל לנוע על ציר “עכביש”, לסייע לכבוש את אזור מעוז “מצמד” שמצפון לאגם המר הגדול ולסרוק את ציר “לקסיקון” צפונה. אחר-כך היה עליהם לנוע אל התעלה בשני כוחות.

“שקד” תוגברה בפלוגת צוערים מבית-הספר לקצינים, במחלקת מרגמות ובשתי פלוגות צנחנים. כן הצטרפה פלוגה ג’, שהוזעקה מסדרת אימונים, ואבטחה עד אותה שעה את שדה-התעופה ברפידים. אנשיה סיירו בציר “עכביש” ובשטח שבינו לבין כביש טסה-איסמעיליה. בליל 15 באוקטובר החלה ההתקדמות על ציר “עכביש” שנמתח בין גבעות חול, ושהיה עמוס במאות כלי- רכב. פלוגה ד’ בפיקוד ספקטור, נעה עם שלושה טנקים. פלוגה ג’, זחל”מי המרגמות ושני טנקים, בפיקודו יובל, נעו על ציר “טרטור”.

בצומת טרטור-לקסיקון הם נתקלו במארב מצרי ואחד הטנקים נפגע ועלה באש. יובל ניסה לעקוף את המארב. פגז פגע בזחל”ם ויובל ואנשיו נטשו. זחל”ם המרגמות של צבר ארם נפגע מפגז זרחן. שני לוחמים נהרגו, וצבר נפצע ברגלו.

לפני חצות הגיע כוח המג”ד לצומת נחלה-לקסיקון. הם נתקלו במארב והזחל”ם שנסע בראש נפגע והתפוצץ. המ”פ אלי שגיא ושמונה לוחמים נהרגו.

סיפר אבנר אבדר (“סנטנה”): “הייתי עם אלי שגיא. לפני שיצאנו ביקש ממני שגיא לעבור לזחל”ם אחר, כדי שיצחק סופר יעלה במקומי. רציתי להישאר עם חבריי. ירדתי בלב כבד. לפתע נפגע הזחל”ם. הרגשתי מחנק, והלשון התנפחה לי כשנזכרתי כי סופר עלה במקומי … סביבנו היו עשרות כלי מלחמה שרופים וגוויות רבות, זה היה גיא הריגה … למחרת בנינו גלעד מאבנים ומחלקי מתכת מרוסקים ובסיום המלחמה הקמנו גלעד קבוע.”

בליל הצליחה נהרגו עשרה מלוחמי “שקד” וארבעה לוחמים מהכוח שסופח אליהם. כשלושים לוחמים נפצעו, וכמחצית מהזחל”מים יצאו מכלל שימוש.

לאחר חצות חצתה חטיבת צנחנים את תעלת סואץ ואתה טנקים שהועברו על דוברות.

כוח פאצי

עם פרוץ המלחמה התייצבו קצינים ולוחמים שנקבצו מקורסים ומרחבי העולם. כך הגיעו דני רהב, אמציה חן (פאצי) ואחרים. הם התייצבו בשבעה באוקטובר ונשלחו לסייע בהכוונת כוחות לנקודות הריכוז. חבורת הקצינים “אימצו” כמה ג’יפים ושני נגמ”שים שמפקדיהם לא מצאו יחידה להצטרף אליה. את המקלע האחרון, שחסר להם “אימצו” מהנגמ”ש של שרון. משימותיהם הראשונות היו איתור קציני תצפית מצרים והם חיסלו ארבעה מהם, לכדו שניים וכן טייס מצרי שנטש את מטוסו. כך הוקם יש-מאין כוח-משימה של שני ג’יפים ושני זחלמ’ים, שהפך עם הזמן ליחידת סיור למשימות מיוחדות.

ב- 13 באוקטובר הנחיתו מסוקים כוח קומנדו גדול ממערב לטסה. פאצי ואנשיו יצאו לאתרם. הם איתרו את הכוח המצרי והזעיקו תגבורת טנקים. בהסתערות נפגע הנגמ”ש המוביל. סג”מ שאול אפריק ואיתן ניר נהרגו, רפי שאול וכצל’ה נפצעו. הג’יפים והטנקים המשיכו בהסתערות. המצרים לא נכנעו. רובם חוסלו ואחרים ברחו.

לאחר הפינוי יצא פאצי בעקבות הבורחים. הם חיסלו שני קציני תצפית ועוד כשלושים אנשי קומנדו. ב- 16 באוקטובר הם נשלחו לנתב את גשר הגלילים, שגררו טנקים, לעבר התעלה. הגשר נתקע בדרך ופאצי אתר נתיב חלופי כדי להגיע לתעלה. הם שמעו ברשת הקשר על האבדות הקשות בצומת “טרטור” ועל קרב הצנחנים הנואש בחווה הסינית, המשיכו למעוז “מצמד”, שדרכו צלח צה”ל, וסייעו בחילוץ פצועים. אחר-כך העבירו שיירה בדרך החדשה שאיתרו.

הקרב במחנות אבו סולטאן והפסקת האש

גדוד “שקד” צלח את התעלה ב- 19 באוקטובר. הם נכנסו לחיץ החקלאי ונערכו לכיבוש המתחם המצרי בסרפאום (“אורחה”) יחד עם חטיבת שריון, פלוגות צנחנים, גדוד שהפעיל רכב שלל ובו טנקים אמפיביים וכוח ארטילרי. זחלמ”י פלוגה ד’ הובילו את הטור בחיפוי ארבעה טנקים. הם התפצלו לשני כוחות, בפיקוד מוטי מזרחי ועמוס רוזנטל והסתערו רגלית על המוצב. הקרב הקשה במתחם נמשך ארבע שעות וגרם למותם של עשרים מחיילי צה”ל. 16 מגדוד רכב השלל (“דב לבן”) ולוחם “שקד”, רון-בן גולן.

בסיום הקרב הורה ספקטור לאנשיו להיכנס לחניון לילה. הם הותקפו על ידי מטוסי מיג ואחד מהם הופל באש מקלע. כ- 300 מצרים נהרגו בקרב זה.

אוגדת שרון המשיכה לטהר את השטח לעבר המקום שבו חצו המצרים את התעלה. לוחמי “שקד” השתלטו על רמפות שהקימו המצרים. מצרים ששהו בגדה השנייה לא הבינו מדוע יורים אליהם מהשטח המצרי. ספקטור הוביל את הכוח במהירות, כדי לא לספוג עוד אבדות. חרף זאת, נהרג סמל אריה כץ, מירי טיל סאגר.

ב- 22 אוקטובר הוכרזה הפסקת אש. לוחמי “שקד” נעצרו בפאתי איסמעיליה ושבו שם תשעה מצרים. למחרת התכנס גדוד “שקד” בשדה התעופה המצרי פאיד. ההתרגשות היתה עצומה ואנשים נפלו זה לזרועות רעהו. הם נבחרו לשמש כוח עתודה פיקודי ובמסגרת זו השתלטו במסוקים על פסגת ג’בל עתקה, שחלש על כל הגזרה הדרומית. הפצוע היחידי היה רון גפני, שעלה על מוקש. לאחר מכן הוצב הגדוד בחווה הסינית, שם ישבו חצי שנה, סיירו, ארבו ושבו לשגרת החיים הרגילה.

הגזרה שקטה רק בינואר 1974, כשנחתם הסכם הפרדת כוחות וצה”ל פינה את הגדה המערבית של התעלה. בעקבות זאת ירד גדוד “שקד” לראס סודר. לאחר כשנה נשלח הגדוד לאימונים וקלט את נגמ”שי הזלדה החדישים.

צה”ל עסק אותה שעה בלקחי המלחמה ובין השאר היו שדרשו לפרק את הגדוד, כיוון שסברו כי פג הצורך ביחידה שעסקה רק בבט”ש.

“שקד” איבדה במלחמה זו 32 מאנשיה. הם יישמו במלחמה את כל שלמדו במהלך השנים בסיור, בתקיפה, באלתור ובדבקות במשימות.

פ י ר ו ק ו ב נ י י ה מ ח ד ש

פרק תשיעי: עצב הפירוק, זעם הפינוי וכאב המלחמה

פירוק ובנייה מחדש * מבצע סודי באום חשיבה

באפריל 1974 הוחלט לפרק את “שקד” ולצרף את אנשיה ליחידות חי”ר. פגישה של ספקטור עם מוטה גור, הרמטכ”ל החדש, עצרה את ההחלטה. עם זאת חלק מהמפקדים עברו כבר ליחידות אחרות, ורבים מהנשארים לא רצו להישאר ביחידה, שאיש אינו יודע מה מצפה לה. ביולי 1974 הוחלט לבנות את “שקד” ככוח חי”ר נייד ומשוריין, כפי שפעלה במלחמה.

ספקטור סיים את תפקידו באוקטובר 1974 והוחלף על-ידי סא”ל משה כפרי. התקופה היתה שקטה יחסית. הגדוד שהה בסיני אך הועבר לגדה המערבית כשהחלו מהומות בחברון. כפרי הוחלף באריה שיפמן, שהיה סגנו של פאצי. הכוח העיקרי של הגדוד שהה באום חשיבה שבסיני וחרב הסגירה ריחפה עדיין מעל לראשו. המוראל היה נמוך, והיה קשה לגייס טירונים.

שיפמן סיים את תפקידו אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים, והעביר את הפיקוד לזאב דרורי. הגדוד ישב במחנה באום חשיבה. תפקידו היה להגן על מתקני הבסיס המסווגים, ולאתר חדירות לאורך קו ההפרדה, שנמתח בין אל-עריש לראס מוחמד. הם שבו לסגנון פעילותם המסורתי, למדו להכיר כל פינה חבויה, ותפסו חומרי חבלה, שהמצרים ניסו להבריח. כך חזרו להיות גדוד הבט”ש של פיקוד הדרום. הפעילות כללה גם מבצע חשאי ובמסגרתו העבירו הלוחמים, במסע מפרך, נשק ותחמושת שהיה אסור להחזיק שם.

ב- 1978 גאתה המתיחות בגזרה הלבנונית, ודרורי שכנע את המטכ”ל לשלוח צפונה שתי פלוגות. הם השתלבו במשימות המבצעיות בקו, חדרו לשטח הלבנוני, הציבו מארבים, וסיירו בכפרים.

מצפון תיפתח הרעה * מסורת “שקד” על חוף נהריה

למרות אמצעי ההגנה והפעילות המבצעית, עלה בידי המחבלים לבצע פיגועים רבים בגזרת הגבול הלבנוני. לנוכח הצלחותיהם, ביצע צה”ל את מבצע ליטני והשתלט על שטח נרחב בדרום לבנון. לוחמי “שקד” שולבו במבצע. פלוגה אחת פעלה באזור שבין הר דב לגשר החצבני, ואחר-כך החזיקה מוצבים באזור תבנין. פלוגה אחרת הקימה מוצב על כביש החוף הלבנוני. כוחות אחרים אבטחו את גבול ישראל-לבנון בגזרה המרכזית.

ב- 26 במארס 1979 נחתם הסכם שלום בין ישראל למצרים. ב-22 באפריל 1979 נחתה חוליה בת באפריל ארבעה מחבלים בחוף נהריה. הם חדרו לבית, הרגו כמה אנשים ולקחו אב ובת כבני ערובה. לשטח הוזעקה מחלקת כוננות בפיקוד שלומי גרונר. המחבלים התבצרו מאחורי סלע על שפת הים. שלומי שמע את האב זועק בקול “לא לירות” ואת בכי הילדה. שלומי ידע, שהסתערות, בלתי-מבוקרת עלולה לפגוע גם בבני-הערובה, והחליט להמתין לזריחה. הוא השכיב את אנשיו על החול והורה להם לירות כדורים בודדים באוויר. מפקד עורף צפון שהגיע לשטח לא קיבל את דעתו. הוא הורה לשני נגמ”שים לנוע לעבר המחבלים. שלומי נעמד לפני הנגמ”שים, כדי שלא ינועו. מפקד העורף פתח בהסתערות ונפצע. שלומי

זחל לעבר המחבלים וגילה מחבל הרוג, מחבל פצוע ושני בני-ערובה הרוגים. שני מחבלים נשבו.

דרורי מחזיר את נס הגדוד * מנעליים אדומות לנעליים שחורות

בשנתיים שפיקד דרורי על היחידה בוצעו שבעה-עשר תרגילים גדודיים. במסגרת האימונים בנגב הוכפף הגדוד לאוגדת סיני. מפקד האוגדה רצה להפכה לגדוד חרמ”ש. מפקדת הגדוד חנתה בדרום, והפלוגות עלו צפונה לסירוגין. רמתם המקצועית עלתה, אך שוב החלו לדבר על פירוק היחידה. לאחר זמן-מה פורקה “שקד” ובמקומה הוקם גדוד חרמ”ש 519. דרורי הביא את נסי וסמלי היחידה לחדר הזיכרון של היחידה בערד, ופרש מתפקידו.

כמחליפו נבחר יובל דביר. הוא צירף לגדוד החדש את פלוגת “שקד”, שהשתתפה במבצע ליטני ואת מטה הגדוד. הלוחמים הוותיקים השתחררו ואחרים היו בין מקימי “שלדג” – יחידת הסיור של חיל האויר. חיילי גדוד החרמ”ש לא היו מתנדבים, כפי שהיו לוחמי “שקד” ולגדוד לא נקשרה הילה מיוחדת.

הגדוד היה מפוצל – בדרום ובצפון. הפלוגות שנשלחו לגבול הצפוני, יצאו מדי יום לסיורים ולפעילות יזומה. הם הקימו מוצב באזור ראס בייאדה, ובאפריל 1980 התבססו לשלושה חודשים בגזרת העיירה מארג’ עיון.

ב- 1980 החליף סא”ל יצחק גורן את דביר. גורן ידע, ש”שקד” לא תקום לתחייה במתכונתה הקודמת אך חפץ לקיים מחדש את רוח התנדבות. לאחר זמן מה שכנע גורן את הרמטכ”ל רפאל איתן להקים מחדש את “שקד”, במתכונתה הישנה. ההחלטה הביאה ליחידה מתנדבים רבים וחודש הקשר עם המשפחות השכולות.

שוב היה לצה”ל גדוד סיור, 424, הפועל עצמאית. למעבר מחסות השריון לחסות החי”ר היו צדדים רבים. אבל יום החלפת הנעליים השחורות של השריון, בנעלי צנחנים סימל את חזרת הגדוד לשורשיו. פלוגות “שקד” נשלחו לפעילות בט”ש בגבול הצפוני ובתחילת 1981 גילו כדור פורח, שבעזרתו ניסו מחבלים לחדור לישראל.

זמן-מה אחרי הקמת הגדוד נשלחה פלוגה לגזרה מוכרת – רצועת עזה. בפברואר 1980 נרצחו שני נח”לאים, שטיילו בעיר עזה. יומיים אחר-כך נתקל סיור של “שקד” במחבלים ברחוב עלי מוכתר בלב עזה. לעבר הסיור הוטל רימון-יד. בהסתערות נתפס מחבל וחקירתו הובילה לחשיפת אחרים ולתפיסת נשק רב. הם שבו לסייר גם בגבול עם מצרים ולסכל הברחות של אמצעי לחימה. אחד המארבים הרג מבריח בדווי והתברר כי נמנה עם חבורת מחבלים שפגעה במטיילים יהודיים בעזה.

הקרב על ימית – פינו יהודים בדרום

בסוף 1981 סיים גורן את תפקידו, ובמקומו הוצב סא”ל שריה עופר, המכונה “ייה הקטן”. פלוגות “שקד” פוצלו בסיני, בקו הר דב ובחרמון. הגדוד כלל פלוגת נח”ל, פלוגה של נערי רפול (פרויקט לגיוס נערים שנתוני גיוסם גבוליים), ופלוגות של לוחמים, שהתנדבו ל”שקד”. באותה תקופה עבר בסיס הקבע שלהם ממשמר-הנגב לחרובית שבפתחת רפיח.

בינואר 1980 יצא מנחם בגין לשיחות במצרים, ובעקבותיהן פונו שני שלישים משטח סיני, הוקמו שגרירויות והחל בפינוי יישובים. באפריל 1982 החלו לפנות את העיר ימית ואת יישובי פתחת רפיח. מתנגדי הסכם השלום מיקדו את מאבקם באותה גזרה וצה”ל התארגן לפינוי בכוח. לקראת הפינוי הועברו שתי פלוגות של “שקד” לגזרה. הם תוגברו בחיילות ונשלחו לפנות את היישוב חצר-אדר. תושבי המקום הבעירו צמיגים והסתגרו בבתיהם.

לוחמי “שקד” פרצו דרך החלונות והיישוב פונה. האווירה היתה כבדה, ולוותה בזעקות-שבר של המתפנים ובבכי של המפנים.

פעולות הפינוי הקשות ביותר הוטלו על לוחמי “שקד”. בימית התרכזו המתנגדים הקיצוניים ביותר, שהתבצרו בראש אנדרטה. חסידי הרב כהנא התבצרו בבונקר, ואיימו להתאבד. האנדרטה היתמרה לגובה 34 מטר ושהו עליה כ-14 איש. עופר תכנן את מבצע הפינוי, בעזרת מנופים, ובמקביל פתח במשא-ומתן עם המתבצרים. שלושה מנופים הקיפו את האנדרטה. בראש כל מנוף ישבו ארבעה לוחמים, שהפעילו סילוני-מים מזרנוקים, כיוון שהמתבצרים איימו לשרוף את עצמם, אם יתקרבו החיילים אליהם. עופר ושני מפקדי פלוגות, בני קניק וגיל אסט, ירדו מערסל לגג האנדרטה. המתבצרים הודיעו כי יסכימו

להתפנות רק לאחר שירת התקווה. הם הועברו לתא מיוחד, שנקשר למנוף, וזה הורידם ארצה. עופר וחבריו נשארו על גג האנדרטה. הם הצדיעו לדגל שהורד והצטרפו לשירת ההמנון כשדמעות זולגות על לחיי רבים מהם.

טרקטור עם פטיש פורץ-בטון הרס את קיר הבונקר שבו התבצרו אנשי הרב כהנא. לוחמי “שקד” פרצו פנימה. איש מהמתבצרים לא ירה, ולא ניסה להתאבד. הם הכו את הלוחמים בצינורות השקיה אך אלה השתלטו עליהם במהירות. הטרקטור הרס את הבונקר, וסיים בכך את הקרב על ימית.

מ”אורנים” לשלום הגליל

אותה תקופה עלתה הכוננות בצפון. המחבלים הפגיזו בקטיושות וגרמו לנטישת תושבים. בעקבות זאת תוכנן מבצע “אורנים”: מניעת הפגזות על יישובי הצפון; מניעת פעילות מחבלים; יצירת מצב שיביא לנסיגת הצבא הסורי מאזור ביירות; חיסול בעיית המחבלים בלבנון – מדינית וצבאית; הקמת ממשלה חוקית בלבנון, שתחיה בשלום עם ישראל. התכנית, שעלתה וירדה חליפות, היתה הסיבה להזנקות הרבות של הגדוד לצפון. בערך פעם בשבועיים נע הגדוד מצפון לדרום ולהיפך.

בשבת, חמישה ביוני 1982, יצא צה”ל למבצע “שלום הגליל”. גדוד “שקד” צורף לאוגדת סיני, שהיתה אחראית לכיבוש אזור הפתחלנד, ממורדות החרמון עד אזור חצבייה. הם נכנסו ללבנון דרך שער הגדר הטובה.

למחרת התארגן כוח של “שקד” לכיבוש הכפר עין חילווה. פלוגת קניק הובילה את הטור, שבראשו נעו שני טנקים. פלוגת אסט נעה מאחור. עם הכניסה לכפר נורו לעברם טילים ממארב סורי שהתמקם על רכס סמוך. הטנק המוביל ונגמ”ש תחמושת נפגעו וכמה לוחמים נפצעו. לוחמי “שקד” פרצו לתוך העיירה. קניק איתר את מקום המארב וירה במרגמה לעברו. נגמ”שים נוספים נפגעו וגדוד צנחנים נשלח לרכס, כדי לחסל את המארב הסורי. שניים מלוחמי “שקד” נהרגו בקרב זה ושמונה נפצעו. לאחר הקרב התכנסו הכוחות. טייסי מטוסי כפיר סברו כי אלה סורים, ותקפו אותם. אודי וינטר ואייל וולף נהרגו. שמונה אחרים נפצעו קשה.

הכוח החטיבתי המשיך בדרכו כשלוחמי “שקד” נעים בראש. ב- 11 ביוני נכנסו לוחמי “שקד” לכפר קוק וטיהרו אותו. בצהרים הוכרזה הפסקת-אש. הכוח עצר כעשרה ק”מ מכביש בירות-דמשק. שלושה טנקים ומחלקת המרגמות של “שקד” עלו על רכס 383 וקבעו את קו הגבול במקום. בבוקר ניסו הסורים להשתלט על הגבעה. כמה מהם נהרגו, ואחרים ברחו.

לרכס 383 היתה חשיבות אסטרטגית רבה ומפסגתו נצפו דמשק ומחנות קטנה. שר הביטחון שרון ביקר במקום והורה ל”שקד” לא לזוז מטר לאחור. הם בנו מוצב, שזכה לשם “העיניים של המדינה” ובנו שלושה מאחזים קטנים בשטח הסורי. הקדמי שבהם זכה לשם “אי השדים”. הסורים ישבו במרחק של 400 מטר מהם וניסו להשתלט על המקום – בלא הצלחה. הפעילות הסורית בגזרה הובילה למבצע “טרף” שבמסגרתו נורו טילים ופגזי תותחים לעבר עמדות הסורים. גדוד “שקד” שהה בגזרה שלושה חודשים ובסיומם מסר עופר את הפיקוד למשה מרקובסקי, סגנו של יובל בגדוד 519.

הגדוד ירד לשני חודשי אימונים בנגב, אך הוזעק מדי פעם ללבנון. הם השתתפו בפינוי הריסות בניין הממשל בצור, שפוצץ על-ידי מחבלים. סייעו בפעולות שיטור בצור, התארגנו במוצבים בבופור הקטן ואבטחו את שדה התעופה בבירות, כשהתנהלו שם שיחות שלום.

“שקד” כגדוד בחטיבת “גבעתי”

ב- 1983, בעקבות לקחי הלחימה בלבנון, הוקמה “גבעתי” – חטיבת חי”ר חדשה. גדוד “שקד” הקים את החטיבה וחלק מפלוגותיו פורקו. מאז פועל הגדוד במסגרת זו, כגדוד חי”ר, עם גדוד “צבר” ו”רותם”. שנים ממפקדי “שקד” נפצעו בקרב. עמוס ירקוני ומשה מרקובסקי, המפקד האחרון של “שקד” כגדוד בט”ש פיקודי, שנפצע בקרב עם מחבלים באוגוסט 1983, וסיים את תפקידו. שני מפקדים, בדווי ויהודי, ויובל שנים שבהן השתנה השם, ממסתננים למחבלים. בשני המקרים הלכו המפקדים בראש הכוח – רוח “שקד” לא השתנתה.

וידאו

הוידאו שלנו

1/12 סרטונים

השקד שבלב ארץ אהבתי

סיירת שקד-ההקמה. ראיון עם נדב נוימן. נדב נוימן מספר, בראיון אישי, את השתלשלות הדברים, מאז בחירתו של ארבעה מחייליו בגדוד 890 של הצנחנים וחבירתם לחמישה חיילים מגדוד 300 עם סג"מ עמוס ירקוני,עד לתפיסה הראשונה של שקד ב 15.9.1955 בפיקודו של צבי עופר, לאחר שנדב נוימן הוא זה שגילה עקבות יוצאים דופן בשדות קיבוץ ארז. לאחר גילוי העקבות נתפסו במערה שני המרגלים המצריים הראשונים שסיירת שקד תפסה.

סיירת שקד-טכניקת הטשטוש וסלילת "דרך שקד". נדב נוימן, בראיון אישי מספר איך עלה הרעיון להתקין מכשיר טשטוש, וכן מה הייתה סיבה ליצור את "דרך שקד" כחייץ בין עזה- מצרים ובין מדינת ישראל, יוזמת הטשטוש בשנת 1957, יוזמה שאומצה ע"י צה"ל