הזחל”ם שלנו חטף נ.ט. / אריה לצטר
אחת החוויות הקשות שעברתי (אם לא העוצמתית ביותר, כן, הכי עוצמתית) ארעה בעיצומה של מלחמת ההתשה במאי 1969.
בבוקרו של ה- 8 במאי 1969 יצא מח”ט 14 אל”מ (לימים אלוף) קלמן מגן לסיור במוצבי הגזרה הצפונית של התעלה, ציר שאנו כחיילים בסיירת שקד הכרנו לפני ולפנים. אני וחבר נוסף מפלוגתנו (עמי מזן) נקראנו להצטרף לזחל”ם של קלמן מגן ככוח אבטחה. בזחל”ם היו גם קצין הקשר החטיבתי שלמה אלעז (אלבז) ונהג המילואים סמי דוד. זחל”ם נוסף ובו קצינים נוספים ממטהו הצטרף לשיירה.
נסענו מקנטרה צפונה בשיירה של שני זחל”מים על אותו ציר דמים שגבה קורבנות רבים מקרב חיילינו. לכל אורך הציר הגנה עלינו סוללת עפר גבוהה שמנעה צליפות, ירי, תצפיות ומעקב על הכוחות הנעים על הציר, מהצד המצרי. לעיתים החסימה הוויזואלית לא הספיקה, בגלל האבק הרב שהיתמר בזמן הנסיעה, וכן היות שבחסות אותה סוללה התגנבו המצרים, לא אחת, ארבו לצוותים שפתחו את הציר והסבו לכוחותינו אבדות כבדות.
מוצב “טמפו” היה המוצב הצפוני ביותר שמוקם כחמישה ק”מ דרומית לעיר פורט סעיד. מתחם “טמפו” היה בנוי משלושה מוצבים בצורת משולש כדי להבטיח הגנה מקסימלית. ממזרחו היו הביצות של רומני, ממערב לו – התעלה, וניתן להגיע אליו רק דרך הציר היחיד שמדרום. אותה סוללת עפר שנמשכה מקנטרה הסתיימה כ- 150 מטרים דרומית ל”טמפו”, כלומר, האזור הזה היה חשוף לחלוטין לעיני המצרים וממש בקו האש. קראנו ל-“חור” שבסוללת העפר – “הפרצה של טמפו”. לאור הסיכון מפני פגיעה בירי ישיר מהצד המצרי, החבירה למוצב, שכללה אספקה שוטפת ויציאת לוחמים לחופשה נעשתה בלילות.
רק בדיעבד למדנו, שקלמן מגן החליט לפרוץ את המצור על “טמפו” לאור היום. מה היו השיקולים לכך לא ידעתי כחייל. התמקמנו עם הזחל”מים כמאתיים מטרים לפני הפרצה כדי שהכלי הכבד יתפוס תנופה ויעבור את הפרצה במהירות. האווירה הייתה מתוחה, וההרגשה הייתה שאנו הולכים או נוסעים להיות במטווח ברווזים. בגלל “השקשוק” (אין גיבורים, כולם מפחדים, ורק צריך לדעת להתגבר ולתפקד גם במצבי לחץ כאלה) עם העלייה לזחל”ם התמקמתי במושב שליד הנהג, שנראה לי כמקום בטוח ונמוך מקו האש, אך קלמן הורה לי מיד לשבת מאחוריו ואמר: “אם יפגע בנו פגז נ.ט. הוא ישחיל גם אותך וגם ואת הנהג”. מספר שעות לאחר אותו משפט, הסתבר שהוראתו הצילה את חיי. התיישבתי מאחוריו בלי להוציא מילה, בסופו של דבר הוא המפקד הבכיר.
על פי התרגולת והנוהל, המוצב ירה מספר פצצות מרגמה 81 מ”מ לכיוון הגדה המערבית של התעלה מתוך כוונה, או מתוך תקווה להוריד למצרים את הראש כדי שלא יירו לכיווננו. ואז הנהג ממש “עמד” ולחץ בכל כוחו על דוושת הגז והזחל”מים (היינו בשיירה של שני כלים) שעטו לכיוון המוצב. בקושי הספקנו להראות פנינו בתוך אותה פרצה, וברד של כדורים קיבל את פנינו ודפק על דופן הזחל”ם ממש כמו גשם וברד, וכך וליווה אותנו עד שנבלענו בהרגשת הקלה רבה במוצב, כיוון ששום כדור לא חדר את המתכת של הזחל”ם.
תמיד התגלה גם הומור שחור על ידי החיילים
לאחר המתנה של כשעתיים במוצב (ביקור המח”ט וישיבות עם סגל המוצב / מתחם), עלינו שוב על הכלים עם אותו נוהל של ריכוך ולנסות להוריד את הראשים (תרתי משמע) של המצרים בעזרת מרגמה 81.
אני במוצב “טמפו”, דקות ספורות לפני חזרתנו דרומה לכיוון קנטרה
הנהג, סמי דוד הי”ד שרת כמילואימניק. שמו נודע לי רק לאחר תקופה ארוכה. הוא נראה לי צעיר מאד והתפלאתי שהוא במילואים ולא בסדיר וזאת לפי מראהו הנערי. סמי היה מלא חששות ולא היסס לומר למח”ט שהוא פוחד (כמו ידע לקראת מה הוא נוסע), אך קלמן מגן בצורה אבהית טפח על שכמו, עודד אותו והצליח להרגיעו מעט. לימים, נודע לי שזה היה השרות הראשון שלו במילואים. יצאנו לדרך מיד עם יציאת הפגז הראשון לכיוון הגדה המערבית. התחלנו לנסוע עם המון חששות ותפילות בלב. בגלל מגבלות המתחם, קשה היה לפתח מהירות גבוהה לקראת היציאה לכיוון הפרצה, ושוב חזר אותו “סרט” כמו בכניסה ומטחי כדורים כמו גשם זלעפות ניתכו על דופן הזחל”ם וליוו אותנו. ספסלי הישיבה בצדי הזחל”ם גבוהים למדי, וכולנו היינו מכופפים כדי לא לבלוט מקו הרכב.
לאחר מרחק נסיעה קצר נשמע פתאום קול פיצוץ אדיר ורעש מחריש אוזניים. הזחל”ם התמלא בעשן, הכלי שהיה נטול שליטה, סטה מהדרך והרגשנו שאנו עולים בשיפוע ביחס לדרך, כמו נשפכים לאחור אם לא הייתי מחזיק היטב בכל מתכת אפשרית. למזלנו הצליח הזחל”ם להגיע עד קצה הסוללה, וממש בקצה הדרומי של הפרצה נעצר. עוד מספר מטרים מועט יכולנו לעבור ולהיות מוסתרים לחלוטין מעיני המצרים. הזחל”ם היה נטוי בשיפוע די משמעותי, חלקו חשוף וחלקו בצד הבטוח של הסוללה. הרכב עלה על הסוללה בגלל חוסר שליטה עליו. היינו חמישה בזחל”ם: הנהג נפגע ישירות מפגז ה- נ. ט. ולפחות לא סבל יותר. וכמו שחזה המח”ט, לא הייתי שורד אם הוא לא היה משגיח ומקפיד על מיקום הישיבה הבטוח שלי, היות שהטיל חדר דרך הדלת הימנית ובמושב הזה ליד הדלת רציתי כל כך לשבת. הטיל פגע בנהג, עבר אותו ויצא דרך הדלת השמאלית. מעוצמת הפגיעה נפתחה דלת הנהג ואותו נהג מילואים צעיר, סמי דוד שכל כל פחד מנסיעה זו, היה רכון כלפי מטה מרוטש וללא רוח חיים. המחשבה הראשונית שלי הייתה: זה לא אמיתי, מחזות כאלה נראו בסרטי מלחמה. אך לא! זו הייתה המציאות האמיתית והמרה. בשחזור עצמי לאחור, לא זכור לי ששמעתי איזשהו קול או צעקת כאב ברגע הפגיעה.
הזחל”ם הפגוע צולם על ידי חברי יאיר רוזנקרנץ, מאחורי הזחל”ם מציץ מודי סגל שהיה קצין ביחידה ונפל מאוחר יותר.
קלמן מגן נפגע באופן קשה ולא יכול היה להוציא הגה מפיו. גם קצין הקשר החטיבתי שלמה אלבז (עברת את שמו לאלעז מאוחר יותר) נפצע באורח קשה. שניהם לא הוציאו הגה מפיהם על כאביהם. שנינו מהסיירת, עמי ואני, היינו היחידים שלא נפגענו באותו זחל”ם מוות. קפצנו מהכלי, הוצאנו את שניהם החוצה לצד הכלי. ידו של קצין הקשר נראתה כמו אומצת בשר מדממת בגלל הפגיעה שחטף. הוא ישב עם ידו שעונה מעל לדלת שחטפה את החדירה של הפגז ונראה שעוצמתו שרפה את ידו ופגעה גם בחלקים אחרים של גופו. התמקמנו על הסוללה מעט למטה. הוא ביקש שאחזיק את ידו כדי שלא תיפול על החול. באותו רגע זה נראה לי כמשהו מזוויע להחזיק חתיכת בשר אדומה בידי, והנחתי את קובע הפלדה שלי על החול כדי שהוא יניח את ידו עליה. היד האדומה מדם נשמטה על הקרקע.
מרוב אדרנלין עם העצירה של הזחל”ם, קפצתי ממנו למטה בלי הנשק האישי שלי. מיד לאחר שהורדנו את שני הפצועים, אמרתי לעצמי שבשום אופן איני מתפנה ללא הנשק. על הזחל”ם, שהיה בחלקו גלוי לכיוון המצרי, נורתה אש ללא הפסקה. בכל זאת קפצתי ולקחתי את רובה האפ. אנ. שהיה ברשותי. בינתיים, הזחל”ם השני הצליח לעבור בשלום את הפרצה והמשיך בנסיעה דרומה, ולאחר שהבחין שנפגענו, חזר בנסיעה לאחור. העלינו את קלמן מגן ואת קצין הקשר החטיבתי לזחל”ם, והם פתחו בדהרה לכיוון המוצב (4 – ב’) שנמצא כ- 8 ק”מ דרומית לנו. (“לחצנית”- בזמן מלחמת יום הכיפורים). בלילה פונו הפצועים עם מסוק לטיפול רפואי בארץ.
שנינו, עמי מזן ואנוכי, החיילים מסיירת שקד, נשארנו לבד בשטח. צפונית לנו המעוז ממנו יצאנו. אך למרות המרחק הקצר אליו, הסיכונים לחזור דרך אותה פרצה חשופה לא עלו בכלל על בדל מחשבותינו. באופן אינסטינקטיבי התחלנו לרוץ גם כן לכיוון דרום. המצרים משום-מה תארו לעצמם שיש חיילים ששרדו מהפגיעה, וכנראה הם עושים דרכם רגלית לכיוון דרום והיו מאד “מנומסים” וליוו אותנו כברת דרך לא מבוטלת עם טפטופים רבים של פצצות מרגמה. עם כל קול יציאה של פצצת מרגמה נצמדנו לצדי הסוללה וכשזיהינו נפילה, ידענו שמאותו פגז אין מה לדאוג והמשכנו לרוץ. כך עשינו זאת כברת דרך בלתי מבוטלת, ולאחר מרחק מסוים הגיח מולנו הזחל”ם שפינה את הפצועים ואסף אותנו למוצב הדרומי. המוצב הזה היה מאויש על ידי חברים מפלוגה אחרת של יחידתי. חברי הטוב ובן מחזורי, יאיר רוזנקרנץ שהיה במוצב זה (המוצב כונה בשם 4 – ב, וגם בשם מוצב אברהם) צילם את הזחל”ם הפגוע לאחר שנגרר לשם בלילה, וכך נותרה לי מזכרת מאותו אירוע קשה. בזמן הזה פונתה גם גופתו של הנהג.
משם חזרנו למאהל היחידה שהיה ממוקם ברומני. מפקד היחידה שלנו פואד, בנימין בן-אליעזר, ערך לנו תחקיר וגם מאד כעס שהפקרנו את המ.א.ג. ולא הבאנו אותו אתנו. ממש לא היה בראש שלנו לחזור לזחל”ם המטווח כדי להסתכן על ידי הוצאת המ.א.ג. הכבד, במיוחד כשידענו שאף לא אחד יחמוד אותו. עוד לפני צאתנו מהמוצב, קבלתי מספר מכתבים מחיילים שביקשו לשלחם לארץ. זמן רב חשבתי שאחד הדברים שמנע את פציעתי, היו כנראה המכתבים שהיו תחובים בכיס חולצתי ועלי, כשליח, הוטל מלמעלה לקדם אותם לכיוון הארץ כדי שיגיעו למחוז חפצם.
לימים, אחד מחברי הטובים, אפרים לורינץ ששירת בקבע כאלוף משנה, והכיר את הסיפור הזה ממני, מונה למפקד מחוז מרכז והחליף את המפקד הפורש שהיה להפתעתי הרבה שלמה אלעז, אותו קצין קשר שנפצע קשה באותה תקרית, ונראה שהתאושש מפציעתו. אני הוזמנתי לאירוע הפרידה ממנו, כדי לספר באותה מסיבת פרישה על אותה תקרית. אלעז, שהכרתיו כקצין בדרגת סרן, עלה בסולם הדרגות והיה לאלוף משנה עם פרישתו באותה מסיבה. באותו אירוע נוכחתי עד כמה קשה הוא נפצע היות שצלע מאד ובקושי הלך. מובן שהוא לא זיהה אותי וחשב שאני הרופא שטיפל בו.
שנים רבות חשבתי אם לחפש את בני משפחתו של סמי דוד הי”ד, למרות שלא היה לי שום קשר אליו. הוא נספח בכלל כמילואימניק לחטיבת השריון ואנו אנשי החי”ר רק הצטרפנו ככוח מאבטח. הדבר הזה הציק לי מאד כל השנים. בכל זאת, אחרי זמן רב מאד מצאתי את שמו ושמות בני משפחתו. התקשרתי אליהם ושמעתי שהיה בן-הזקונים וגם הוריו נפטרו מזמן. חשבתי שאולי ירצו בני משפחתו לדעת על רגעיו האחרונים, כי לדעתי לא היה מי שיספר להם וגם לתת להם תמונה של הזחל”ם אם ירצו. הם לא חזרו אלי והשארתי את ההחלטה בידיהם.
מספר ימים לאחר אותה תקרית הצטרפתי לזחל”ם של הרמטכ”ל חיים בר-לב שהגיע לבחון את מקום התקרית עם שר הביטחון דאז משה דיין. הפעם הגענו לשם בלילה ולא נלקח שום סיכון הם עברו את הפרצה ברגל לכיוון מוצב “טמפו”. החלפתי אתו מספר מילים כאשר עלה להשקיף עם המשקפת לכיוון הפרצה אך לא הזכרתי לו שאני הייתי באותו כלי שנפגע. יצא לי להיות במחיצת אחדים ממפקדי הצבא הבכירים מספר פעמים.
זמן קצר אחרי אותה תקרית הוחלט על מבצע לאיטום הפרצה הזו, ובמבצע הנדסי מורכב, הפרצה נסתמה בעזרת מכלים שנלקחו מקרונות רכבת שהיו על המסילה על ציר אל עריש – קנטרה עוד מזמן מלחמת ששת הימים, והם דופנו עם החול שהיה באזור בשפע. סכנת הגישה למעוז טמפו טופלה.
אריה לצטר על קו מסילת הברזל אל עריש – קנטרה.
היה ברור שלא אשמע את הרכבת מגיעה. הרלסים פורקו לבנית הבונקרים במוצבים
היום לפי תאריך למניינם, תאריך זה חקוק אצלנו לעד – 26 באוקטובר 1968.
בדיוק היום – יום שבת 26 באוקטובר 1968 היינו עדיין מחלקה אורגנית בתוך סיירת שקד, (כשבדיוק לפני כחודש סיימנו את אימון הלוחם המפרך שבסופו קבלנו את כנפי היחידה).
יומיים קודם, הגענו לבסיס טילים מול פורט תאופיק, להחליף חברים ליחידה ששהו שם בפעילות מבצעית כחודשיים בלי לצאת לחופשה. לגבי המחזור שלנו – פברואר 68 היה זה יום גורלי. כתבה זו לזכרם של חברינו שנפלו באותו יום שחור: גיל בושביץ הי”ד וחיים שיפריס הי”ד שנפלו באותו יום, שנקרא בעגה שלנו “השבת השחורה”, בה הופגז כל אזור התעלה מצפון לדרום במכת הפתעה מוחלטת.
עוד משפטון: אנחנו היינו “תלמידי השמיניות” (היום הם נקראים תלמידי יב’) כאשר את מבחני הבגרות עשינו בתקופת מלחמת ששת הימים. ואיך לעזאזל קיטרנו “שהפסדנו” מלחמה בגלל הלימודים. שרויים היינו בצער עמוק על כך. ואיך אני “נרפאתי” מהחשיבה האומללה הזו באותה שבת שחורה, והבנתי, ובטוחני שכולנו המקטרים הבינו: מלחמה זה דבר רע! רע מאוד!!!
לקח המון המון זמן, אך לפחות זכיתי להפגש עם בני משפחותיהם של גיל ושל חיים הי”ד:
האחיניות של חיים – שרית ומיטל, וממש לאחרונה עם יאיר בושביץ, אחיו של גיל, ששמע בפעם הראשונה! אחרי כיובל שנים פרטים על נפילת אחיו האהוב, וכן דברתי עם חנה אחותו. לפגישות אלה הגענו, יאיר רוזנקרנץ חברי הטוב ואני עם סיפורים על חברינו שנפלו, שכל כך חשובים היו להם ולכל בן משפחה ששכל את אחיו או האדם הכי קרוב לו.
(מבין את הצמא לכל פיסת מידע מניסיוני האישי, ניסיון שקבלתי כחמש שנים אחר כך).
התקרית בה נפלו חברינו גיל בושביץ וחיים שיפריס
פעילות המארבים האינטנסיבית, לילה אחר לילה הפכה אותנו ללוחמים אמיתיים, כך שלקראת סוכות נקראנו כמחלקה אורגנית להחליף את אחת הפלוגות שעסקה בפעילות ביטחונית שוטפת בתעלה. החברים האלה ספרו לנו שחודש וחצי לא יצאו לחופשה, ונראה שגם לא ראו את ביתם. הייתה זו “חתיכת” נסיעה שלא הסתיימה. עברנו דרך קנטרה, עיר ואם במצריים שממוקמת (עד היום..) ליד תעלת סואץ. הגענו ל-“בסיס טילים” (של המצרים עד מלחמת ששת הימים) שהיה מול פורט תאופיק והעיר סואץ. נכנסנו לשגרת עבודה לילית, כאשר כל ערב לאחר תדריך שמנו פעמינו לאורך כביש התעלה מול קווי המצרים למארבי-לילה.
את טבילת האש הראשונה שלי עברנו במחנה שכונה בשם “בסיס טילים”.
בשבת אחה”צ 26.10.1968 היינו בעיצומו של התדריך הקבוע לקראת יציאה למארבים שהיו אמורים להתבצע כרגיל, לאורך הציר של התעלה מאזור “המזח” לכיוון צפון. התדריך שלנו נעשה במקביל לתדריך של מחלקה מסיירת חרוב שהיו ישובים כמונו עם המ”מ שלהם כמה עשרות מטרים צפונה מאתנו. פתאום שמענו קול נפץ והועלתה סברה שמישהו שיחק וזרק רימון או חזיז באזור ביתן הש”ג. ומיד לאחר מכן נשמעו צעקות שמקור הקולות הן קולות של הפגזה.
בסיס הטילים חטף פגיעות ישירות והפגזים הראשונים נחתו בדיוק במקום ישיבתם של אנשי סיירת חרוב וגרמו למותם של שני המפקדים שלהם הסמל והמ”מ. הקוריוז מבחינתי היה שמספר חברים ואני בתוכם נצלנו את ההזדמנות לרוץ למטבח השומם (כולם רצו לתפוס מחסות) כדי לסחוב שקיות שוקו שהיו אז מצרך מבוקש, וניתן לנו בקמצנות יתרה. ממש לא היינו מודעים לגודל הסכנה. בסופו של דבר רצנו לתפוש מחסה באחד הבונקרים הסמוכים. לבונקר שלתוכו נכנסתי, הובא פצוע שהיה הראשון שראיתי בחיי (החייל נפגע קשות, ו”חוטים” לבנים יצאו מהיד שנגדעה). רק אז התחלתי להבין מה ההשלכות של מלחמה.
עוד באותו לילה לאחר שפסקה אותה הפגזה, יצא פטרול של חבריי, בני מחזורי (פברואר 1968 ), לבדוק אם המצרים ניצלו את ההפגזה וחדרו לשטחנו לאורך ציר התעלה. היינו מסודרים בשיירה של קומנדקרים. הוחלט ששני הרכבים הראשונים יצאו לסיור, כדי לבחון אם הייתה חדירה כלשהי בחסות ההפגזה. את המכה הראשונה כחיילים צעירים חטפנו שם, כאשר הסיור שהיה מורכב משני הרכבים עלה על מארב של כוח מצרי שאכן כצפוי חצה את התעלה בחסות אותה הפגזה.
היות שאני לא נכחתי באותה תקרית, אני מעלה על הכתב את ששמענו על התקרית בה היה כוח שלנו מעורב וספג אבדות כואבות מקרב אנשינו:
הקומנדקר הראשון חטף נ.ט. בגחון ואנשיו לא נפגעו. אותו רכב הצליח לנוע עוד כמה מאות מטרים ולעצור מעבר לגבעה ומעבר לקו האש וקשר העין עם הקומנדקר השני. הקומנדקר השני חטף נ.ט. ושנים מחברינו שעברו אתנו את כל מסלול האימון המפרך נפלו שם: חיים שיפריס וגיל בושביץ שיזכרו לעד. המ”כ שמשי שקד (מנדל), אריה שנקר ואיתן שמעי נפצעו. דוד זילברווסר חברנו, היה היחיד שלא נפגע. כולם הועמסו על סיפון של טנק שבא לחלצם ומרוב מהומת אלוהים שהייתה שם בשעות הלילה החשוכות, התנגשו שני טנקים ומעוצמת ההתנגשות, צריח של אחד טנקים הועף ממקומו וכתוצאה מכך נכנס גם דוד זילברווסר למניין הפצועים.
בבוקר למחרת הגיע שר הביטחון שתום העין, משה דיין למחנה ואני נודבתי להצטרף לזחל”מ שלו לראות את השטח לבחון את דרך נסיגת המארב המצרי חזרה לצד השני של התעלה. כשהגענו לאזור ההיתקלות, ראינו עקבות בצורת שני פסים חרושים בחול (כמו קוליס של רכב) שהובילו לכיוון מערב, לתעלה. אחרי כמה עשרות מטרים שני הפסים הפכו לפס רחב שהוביל לאורך עשרות מטרים, נראה היה שאותו חייל כבר קרס ולכן ניסו לגרור אותו בכל מחיר. אחרי מספר מטרים נוספים הבחנו בחייל מצרי שנראה כמו סודני ענק שכוב על בטנו מת עם הפנים על החול. נראה שחיילי המארב המצרי רצו להחזירו לאדמתם וגררו אותו ובשלב מסוים והשאירו את חברם לבסוף בשטחנו בזמן מנוסתם/נסיגתם. נפיל כזה שאולי גם התחיל להתנפח טרם ראיתי, ושמחתי לפגוש אותו במצב מאוזן שכזה ולא במצב מאונך. עוד באותו יום הופגזו בתי הזיקוק של המצרים בפורט תאופיק והם בערו במשך יומיים רצופים והעשן הכבד היתמר והתפשט בכל האזור.
צירוף מקרים מעניין:
כאשר פרסמתי מאמר זה, הגיב לי חייל (אז) שהסתבר שתפס גם הוא מחסה באותו בונקר,אהרון כהן מסיירת חרוב. יצרנו קשר ראשוני ומקווה לשמוע ממנו על הרגעים עד הכניסה לבונקר – של מחלקתו. כהרגלי, העוד מספר דקות גם אתקשר לבני המשפחות כדי לומר להם: לא שכחתי את חבריי ולעולם לא אשכח.
לא יאמן, התקשר אלי, לאחר פרסום הפוסט, מ”פ הטנקים וספר שהפוסט החזיר אותו ממש לאותו אירוע. חבל שאינו כותב. יורם פז שכב כ 7 שעות מתחת לטובה של הטנק שעפה ונפלה עליו עד לחילוצו. באותו זמן החלה הפגזה יזומה של המצרים על האזור. ממש לא נעים, בלשון המעטה לחוות דבר כזה. לדבריו של יורם, לקח כשעתיים עד לחילוץ הפצועים שעפו מסיפון הטנק.
רשמים מיום אחד במלחמת ההתשה וסיפור נפילתו של סגן אליעזר קנדלשטיין הי”ד 1.5.1969
היינו בעיצומה של מלחמת ההתשה, לקראת סוף חודש אפריל 1969, כאשר יואב לוי קבל את הפיקוד על פלוגה א’, בה שרתי, מביני תלמי המ”פ הותיק. פלוגתי נקראה להחליף פלוגה מגדוד 50, (בפיקודו סרן צל), במוצב 4-א בגזרה הצפונית של תעלת סואץ, דרומית למוצב “טמפו”. מוצב 4-א שנקרא גם מוצב אברהם, ובמלחמת יום הכיפורים נקרא “לחצנית”. המוצב היה ממוקם כשמונה ק”מ דרומית למוצב “טמפו” שהשקיף מצפונו לו על העיר פורט סעיד.
התוכנית המקורית שלנו הייתה לחצות את הביצות ברגל, ואת הציוד להעמיס על גמלים. איך שהגמלים הריחו את הביצות, הם סרבו להתקדם והתחילו להשתולל, לכן נדחתה החבירה למוצב רק למחרת, ונאלצנו לעשות את כל הדרך רגלית עם כל הציוד עלינו תוך התבוססות בבוץ וברפש של מי הביצה ולהגיע ממש לפנות בוקר למוצב. הגעתנו למוצב נתנה את האות לפינוי החיילים של גדוד 50. עלייתם על הזחל”מים נעשתה תוך כדי תנועה בקפיצה כדי להסתיר את כוונותנו מהמצרים על החלפת הכוחות. כל זאת נעשה בלי שהספקנו להחליף אתם מילה, וללא חפיפה כלשהי.
יואב לוי, כמ”פ חדש בגזרה, רצה מאד להפגין את כוחו והשראתו על הסביבה והחליט להראות למצרים מי אנחנו. הוא חילק אותנו לשני כוחות, כוח צפוני “ארטילריה”: 3 מרגמות 52 מ”מ, וכל רגם צויד עם זביל חנ”ם. כוח דרומי: 3 מא”גים, ולכל מ.א.ג היה ארגז פעולה.
ניתנה פקודת אש בקשר במכשיר מ.ק. 6. כל כוח ירה את התחמושת כולה, ומיד רצנו במהירות חזרה למוצב. חיכינו בתוך הבונקרים זמן מה, ומחכים לתגובה מהצד השני, הייתה לנו הרגשה שהירי מצדנו לא יעבור לסדר היום על ידי המצרים. לאחר שהיה נדמה שהכל רגוע, יצאנו לחצר המוצב והתחלנו לסדר את המוצב שהיה מבולגן לגמרי. סדרנו את המוצב והכנסנו כל דבר למקומו בתוך הבונקרים.
עם גמר הסידורים התכנסנו חמישה חבר’ה בחצר המוצב ויצרנו מעין מעגל שיחה: שמואל צוקר מהמחזור שלי ( פברואר 1968), רוני פרימן, לייזר קנדלשטיין שסיים רק לאחרונה קורס קצינים, “אבוייה” הרס”פ ואני – יאיר. עמדנו ודברנו על הא ועל דא ועל נושאים שונים. ולייזר אמר: “היום אני שנתיים בצבא”. לפתע נשמע קול נפץ אדיר, ופגז מרגמה מצרי נחת בפינת החצר ליד המטבח. קפצנו כולנו לתפוס מחסה, אני קפצתי לבונקר התחמושת שהיה הכי קרוב אלי. אחרי זה השתרר שקט, הצצתי החוצה וראיתי את לייזר שוכב על הגב. נגשתי אליו ושאלתי אותו: “לייזר מה קורה?” והוא אמר לי: “אני לא מרגיש את הרגליים”. צעקתי “חובש”, והחובשים שלנו, שמשי גרנק מקיבוץ משמר הנגב וישראל אופק מרמת יוחנן הגיעו מיד. הרמנו אותו על אלונקה וראינו שבעורפו יש דם ותקוע שם רסיס קטן. והיה ברור לנו שזה מה שגרם לשיתוקו.
פואד מפקד היחידה שבאותו זמן היה בסיור ב”טמפו”, הגיע למוצב, לאחר ששמע בקשר שיש נפגעים במוצב שלנו. שאר החיילים שהיינו ביחד במעגל ההוא: שמואל צוקר נפגע מרסיס במרפק ידו, רוני פרימן נפגע מרסיס בישבן, ואבוייה הרס”פ קבל רסיס קטן בחזה. הפצועים הועמסו על הזחל”ם של פואד, והם פונו לתאג”ד שהיה ממוקם מזרחית לקנטרה. בקשתנו, לשלוח מסוק לפנות את לייזר נענתה בשלילה וחיל האוויר סרב כדי לא להסתכן.
כאן החל מסע העינויים של לייזר. ומהתאג”ד פונה במסוק עד לרפידים והלאה במטוס דקוטה עד לחצרים ובאמבולנס לבית החולים בבאר שבע ( “סורוקה”). בדיעבד, סופר לנו שהטלטלות והזמן הארוך מרגע פציעתו ועד ההגעה לבית החולים היו בעוכריו ולצערנו הוא לא שרד ונפטר על שולחן הניתוחים. לייזר קנדלשטיין היה קצין צעיר ובקושי זכה לשמש כקצין, היות שרק בחודש אפריל 1969 סיים את קורס הקצינים.
לייזר היה מפקד מוערך, והיווה תמיד דוגמה אישית לכל חייל. לנו חיילי מחזור פברואר 1968 תמיד תשמר פינה חמה לזכרו, כמפקד מיוחד שליווה אותנו במשך כל תקופת אימון הלוחם, במסירות, באנושיות ובמקצוענות.
יהי זכרו ברוך.
זוכר ולא שוכח
יאיר רוזנקרנץ (בוגר סיירת” שקד”)
וידאו
