סיפורים ממלחמת ההתשה

החוויות עולות וצפות והמחשבות לא מרפות, כנראה הן צרבו בי חריצים ואני כאילו מתעלם מהן אבל הן שם כל הזמן, וכל דבר קטן מחזיר אותך ומזכיר לך סיטואציות שהמוח החכם שלך מנסה למחוק ולא להכביד על חייך.

עבורי מלחמת ההתשה היתה שם כל הזמן, סיירת שקד בה שרתתי פעלה באופן שוטף על שמירת גבולות מדינת ישראל, כבר במלחמת ששת הימים הגענו לעירה קנטרה שישבה בגדה המזרחית לאורך תעלת סואץ, ומיד התחלנו בסיורים לאורך התעלה כנגד חדירות של הצבא המצרי לגדה המזרחית.

החלק המשמעותי מבחינת מלחמת ההתשה מתחיל

בינואר 1969 כאשר אני חוזר לסיירת שקד כקצין צעיר

אני משובץ לפלוגה ג’ הפלוגה הצעירה, אנחנו מקימים מאהל חדש על הציר בין בלוזה לרומני, אנחנו לבד בשטח.

עיקר הפעילות בקו לאורך התעלה, ולאורך הים עד מוצב פליקן.

שטח המאהל חשוף לשמש היוקדת ולרוחות הבאות מהים, אין הפרדה בין המפקדים לחיילים, אנחנו כיחידה אחת, אני צריך לפקד על חיילים בני גילי חלקם התגייסו לפני חלקם איתי וחלקם מיד אחרי.

הפעילות שוחקת, אני יוצא יום יום, למארבים בלילה, או סיור לכיוון מוצב פליקן, או סיור מקנטרה צפונה לכיוון מוצב טמפו או סיורים דרומה עד אזור איסמעליה.

המתח עצום אני יודע שהיו כבר חדירות של מצרים שהניחו מוקשים, או מארבים, אחד הדברים הכי קשים בפעילות זו, שאתה חוזר על כל דבר שעברת אתמול, אני חייב לשדר כלפי החברים שהם יכולים להיות בטוחים שאני אדע להפעיל את כל הידע שלי כדי שכולם יחזרו בשלום לבסיס.

כבר בתחילת הסיור ביציאה מקנטרה אנחנו מבצעים ירי לכיוון צמרות העצים בצד המערבי של התעלה כדי למנוע מצלפים או קת”קים להפעיל את הארטילריה כנגדנו, הנסיעה איטית כדי לא לעשות אבק ולסמן למצרים היכן אתה, ולמעשה עלי לתכנן את הנסיעה בדילוגים לא קבועים ומסודרים.

תצפית

יום אחד אני מקבל משימה לבצע תצפית באמצע הביצות לכיוון פורט סעיד ופורט פואד, אני לוקח את אריה לצטר ומוטי כהן, אנחנו לוקחים משקפת 20*120 מכשיר קשר, רשת הסוואה, מרגמה 52 מ”מ קופסאות (חמישיות של מזון) לשבוע.

עולים להליקופטר שמוריד אותנו באמצע הביצות, אנחנו לבד בשטח, אנחנו פורשים את רשת ההסוואה שתשמש אותנו בימים הבאים לביתנו, אף אחד לא יודע שאנחנו שם, אין לי הכרות אישית עם אריה ומוטי, אני גם לא זוכר שאנחנו מפתחים שיחות כל אחד ספון בתוך עצמו, ויחד עם זאת אני מרגיש שאנחנו מחוברים בחיבור שקשה להסביר, חיבור מיוחד במינו. והנה עבר שבוע, מגיע הליקופטר ואנחנו חוזרים לפלוגה, מזל שהמצרים לא ידעו שאנחנו שם, ולא גילו אותנו אחרת המצב היה יכול להיות לא נעים.

מוצב טמפו

שוב חוזרת שיגרת הסיורים לאורך התעלה, יום אחד אני מקבל פקודה, קח צוות חיילים, אתם צריכים להכנס למוצב טמפו, הצנחנים נתקעו וחסר במוצב כוח אדם.

אני מתארגן, ואנחנו נכנסים למוצב, הכל צפוף, המעברים צרים, אני עורך סיור הכרות במוצב, היכן ממוקמות התצפיות, נקודות תורפה, מעברים ושליטה, המוצב יושב בתוך ביצה (מי תהום גבוהים), המוצב חוטף עשרות פגזים כל הזמן, עם כל פגז אתה מרגיש שאתה נע כמו על אוניה, מטלטל מצד לצד, כל ציוד שנשאר בחוץ ללא מחסה מושמד מיד.

אני נמצא בעמדת הפיקוד וכמעט לא מצליח לישון, עובר שבוע והצנחנים מגיעים אנחנו מתארגנים ליציאה, הזחל”מ שהביא את הצנחנים לא נדלק, כל הניסיונות לא צולחים, השחר עומד לעלות אין זמן להתמהמה אין מקום במוצב ואנחנו חייבים לצאת, אני לוקח החלטה, יוצאים ברגל עד המוצב הבא, הבעיה הגדולה, עלינו להזדרז כדי לעבור את הפרצה בסוללה (כ-150 מטר) שלא הצליחו לסגור, המצרים היו מפעילים שם כל הזמן נשק נק”ל ופגזי נ.ט, אנחנו מגיעים לפרצה, בצד הדרך אני רואה תעלה קטנה, אני מורה לחברה לרוץ בתעלה תוך כדי כיפוף ומשחרר אותם במרווחים אחד אחד כאשר אני עובר אחרון, כל זה נעשה תוך כדי ירי של המצרים, לשמחתי אף אחד לא נפגע.

איתור דרך לחציית הביצה

אני מקבל משימה לא שגרתית, עליך לקחת צוות להכנס בלילה למוצב השני מקנטרה, ועם שחר לחצות את הביצה מזרחה, כדי לבדוק את עומק הביצה והאם ניתן לעבור.

צריך לפרוץ דרך נוספת כדי להגיע אל המוצבים.

אף אחד לא מכין אותי למה שאנחנו הולכים לעבור, הביצה זו למעשה מי תהום גבוהים, השכבה העליונה שהתיבשה קשה קצת עקב החום, המים שמרכיבים אותה מלוחים, אנחנו נכנסים למוצב ומחכים לשחר, כדי שיהיה ניתן לראות לאן ללכת, אנחנו הולכים דרומה כחמש מאות מטר מתחילים לחצות את הביצה מערבה, לא תארתי לעצמי מה הולך להיות, מהר מאוד אני רואה שאנחנו תקועים, ללא יכולת להתקדם, שני הלוחמים שנושאים את מכשיר הקשר ומיכל המים לא מסוגלים ללכת, אנחנו מורידים את מכשיר הקשר ומיכל המים מהגב של החברים, קושרים את המנשא לחבל, וגוררים אותם על הקרקע, הרגליים שוקעות בבוץ, שכבת הבוץ הקשה קורעת את העור, המלח מתחיל לשרוף בפצעים שנוצרו, אין לנו זמן לחשוב על כך, אנחנו למעשה נעים בשטח פתוח חשופים ובמידה ונתגלה יוכלו המצרים לצלוף עלינו ללא כל בעיה, מצבנו לא יהיה כל כך טוב, אינני זוכר את אורך השטח עלינו למהר אין זמן לחשוב על הרגלים.

וכך עברתי את הסיוט הזה פעם נוספת מהמוצב השני ופעמיים נוספות מהמוצב השלישי, ובהתאם לדיווחים שלי כנראה בסוף החליטו היכן לפרוץ את דרך הפלסטיק.

סיורי הלילה

אני חוזר לשגרת הסיורים, והמארבים, המצב בפתיחת הציר לטמפו הולך ומחריף, מחליטים לבצע את פתיחת הציר הכנסת לוחמים למוצבים, דברי דואר ומזון בלילה, המצב בפלוגה קשה, פורצת תחלואת צהבת קשה ומרבית מהחיילים חולים כולל קרני המ”פ, מביאים את יהודה וידן לשמש כמ”פ, אני נשאר כקצין כמעט לבד וכל המשימות נופלות עלי, אין לנו נהגי זחל”מ מורשים ומביאים נהגי מילואים, הם אינם לוחמים קרביים, התנועה מתבצעת בחושך מוחלט, המדפים מקדימה סגורים, לנהג יש חרך קטן לראות, האורות, אורות חתול, מצד אחד של הדרך הסוללה ומהצד השני הביצה, הדרך מאוד צרה חושך הריכוז מקסימלי, אני יושב על דופן הזחל”מ מעל הנהג כדי לכוון אותו במידה ויסטה מהדרך, מדי פעם הזחל”מ מטפס על הסוללה (כמעט התהפכנו), ועלי לכוונו שלא יעלה שנית או ירד לצד השני לביצה ונשקע, אני לא מדבר עם הנהג כדי לשמור על שקט, אלה מכוון את הנהג בנגיעות על הכתפיים, עלי לבחון את הדרך קדימה שלא נתקל במארב מצרי, העיניים בוערות, עלינו להיות מוכנים לכל אירוע שיכול להתרחש, עלינו לנוע בדילוגים מצד אחד אבל מספיק מהר כדי שנספיק להגיע עד לטמפו ולחזור לפני עלות השחר, אני מרגיש סחוט, עם היציאה מהציר אני נושם לרווחה, הסיוט עבר בשלום כולנו חזרנו בשלום, תחושת האחריות על החיילים מלווה אותי בכל פעילות שאני מבצע, המתח יורד, חוזרים למאהל, כבר יום, כל מי שלא יצא לסיור נמצא בפעילות כזו או אחרת, אני מגיע לאוהל, נשכב לתפוס שינה, זה לא כל כך פשוט, החום כבר נותן את אותותיו אתה נמצא באוהל כמו בכיבשן, הזבובים מפריעים, החברה נותנים את קולם, כך שהשינה חטופה.

אין קצינים נוספים ועלי להתחיל בהכנות בצהרים להתכונן לסיור הבא.

באוקטובר אני יוצא לחופשה אחרי כחודשיים שלא הייתי בבית.

בחזרה אני עובר ביחידה במשמר הנגב.

אני יושב עם פואד ומספר לו מה קורה בפלוגה, אנחנו מסכמים שאני מסיים את הפעילות בפלוגה ועולה להדריך כסמ”פ באימון לוחם את מחזור אוגוסט 1969.

השרות בסיירת שקד, צרב בי את ערכי החברות ללא פשרות, העזרה לחברים,

לאחרונה החלטתי לבנות אתר דיגיטלי, כדי לשמר את סיירת שקד, המורשת של היחידה ולוחמיה, להנציח את זכרם של 128 נופלי סיירת שקד, שנפלו במהלך שרותם בסיירת או שנפלו ביחידות אחרות.