סגן

צור ארנון

בן אהובה ואליעזר
torch180x250
נפל ביום י"ב בכסלו תש"ל (22.11.1969)
בן 21 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי שער גולן-מסדה
האירוע: פתיחת ציר לטמפו
200px Badge of the Israel Defense Forces.new .svg

סיפור חייו

 

"ונשארו רק ציוריו" כתב: רובי שי חברו של ארנון מקבוץ דליה
“ונשארו רק ציוריו…” כתב: רובי שי (מחבריו של ארנון – קיבוץ דליה) מחשבות/זיכרונות רצים במוחי… “…ונשארו רק ציוריו” . “מה היה אילו…” , רק ציוריו נשארו ? , ואתם הקרובים ,הנוצרים את זכרו ,המעלים כל פעם מחדש את היופי שהשאיר כמורשת ליופיו האישי והחיצוני שלו. אדם בלכתו משאיר אחריו “סימנים” ,ארנון השאיר בי מורשת שלמה… ארנון חוזר אלי כמדריך ב”שמוצ” . ארנון חוזר אלי כשחקן כדורסל במשחקים עוד לפני שהתגייסנו. ארנון חוזר אלי עם כומתה ירוקה בתוך חבורת מדריכים שרק התגייסה לבקו”ם. ארנון חוזר אלי עם חיוכו הכובש ושמחת החיים ברגעים של מאמץ ,קושי והצורך לעודד … הוא חוזר אלי עם הרישומים הקטנים והמקסימים של תחילת השירות , הניווטים במרחבים הפתוחים ,מאהלי הבדואים ועצי השיטה . ארנון חוזר אלי כחייל עקשן וקפדן בעל יכולות שרובנו לא ניחנו בהן, מדרגה מעלינו… ארנון חוזר אלי בקורס מכים בתוך חבורה שכבר התנסתה בקרב. ארנון חוזר אלי סוער בנפשו עם נפילת חבר. הוא חוזר אלי ואהבתו פורצת ממנו. ארנון חוזר אלי עם יוסי היימן. ארנון חוזר אלי בביתו שכה אהב ,כשהוא מראה לי את אוסף ציוריו – יצירתו , כשבחופשת שבת אני בא אליו עם רוני. ארנון חוזר אלי במסדר סיום קורס הקצינים , בטוח , גאה . ארנון חוזר אלי בבית החולים ,מכוסה סדין לבן ואומר לי מתוך כאביו “פטל ,רק פטל…” ארנון חוזר אלי כשאני בוכה בדשא בית החולים. ארנון נישא על כתפי בבית הקברות. ארנון הוא הבכי של עלומי. ארנון הוא התובנה של אחרי שנים רבות כי הלכנו בעיניים עצומות לכל אשר צווינו! ארנון הוא אחד מצווי החיים שלי. הרשימה ארוכה,ארוכה ,מקפלת בתוכה את שארנון בשבילי ,עומסת בתרמיל חיי מחשבות ,זיכרונות , ציווי…. …ונשארו רק ציוריו” הם רק קצהו הכואב של “מה היה אילו …” ארנון בשבילי אדם מקסים שכל רגע במחיצתו הוא תמצית של חיים וזכייה גדולה. מצאתי את עצמי יושב מול ההזמנה ומסרב לקבל – ” ונותרו רק ציוריו…”. אני בודק את עצמי אחרי 40 שנה בלי ארנון ומגלה עוד ועוד דברים שמשמעותם הם מעבר לזיכרון האישי. לא ספדתי לארנון, ארנון חי אצלי במובן של סימבוליקה ודרך חיים של אופי ואישיות, דעתן, בטוח, יצירתי, רגיש, קשוב לזולת ועוד… ועוד…. מושגים שמשרתים אותי בכל התנהלות חיי הבוגרים ואצל ארנון כפי שהכרתי אותו, – הם מולדים. גם אחרי מותו כך אני רואה אותו ולוקח איתי את דמותו, כל עוד כתפי ישאו את ראשי הצלול… רובי שי
לזכרו של ארנון - כתב: עזרא סיגלי היה עם ארנון בסיור ליד התעלה
לזכרו של ארנון כתב עזרא סיגלי (קיבוץ מצובה) – היה עם ארנון בסיור ליד התעלה הזיכרונות נכתבו 30 שנה לאחר התקרית. צפון מערב סיני, עשרות ק”מ רבועים של חול וחול וביצות טובעניות המאופיינות בתופעת ה”פאטה מורגנה”, מראה של אגמים נהדרים ששוליהם ירוקים מצמחייה ירוקה ורעננה, אנו עוברים שם מידי יום ביומו, קומץ של בחורים צעירים חדורי מוטיבציה לשמור על המולדת, לשמור על הגבולות החדשים שאך זה נקנו במחיר כל כך יקר. היינו כל כך שקועים אחד בשני, מחזקים איש שאת רעהו, עד שהיינו כל כך בטוחים כי לנו זה לא יכול לקרות, אנחנו חסינים, חזקים, טובים. החיים ב”דקלייה” הקסומה ליד בלוזה הפכו לשגרה: “סיור הבוקר” יוצא,  “סיור הלילה” חוזר, יושבים עם החברה מעלים חוויות ומספרים סיפורים, הולכים לישון מעט, ארבע בבוקר קמים, אנחנו יוצאים לסיור הצפוני “ציר טמפו” 48 ק”מ ארורים לאורך קוו התעלה,  על דרך עפר מאובקת שכולה מהמורות, מצידה האחד סוללת עפר המפרידה בין “קו המים” (התעלה), ומצידה האחר חול טובעני או ביצות מלח. בתחילת הציר עוברים בצומת של העיר “קנטרה”  הריקה  מאדם מאז המלחמה. לתזכורת היכן אנו נמצאים, הצומת מטווחת  בדייקנות יתרה, וכל העובר בה זוכה במטחים של ארטילריה, פעם מימין ופעם משמאל וקצת לפנים וכמעט בשרשרת, עוברים בשעטה בין הפגזים ואז מתחילה דרך הייסורים המחברת בין 4 מוצבים אומללים הקבועים על הדרך, עד בואך לקצה הדרך למוצב “טמפו” – הצפוני מכולם שצופה על העיר פורט סעיד, השער הצפוני לתעלה מהים  התיכון. כמובן שלאורך כל הדרך המצרים מלווים אותנו בפגזים, לא קשה לדעת היכן אנו נמצאים, ענן האבק מסגיר אותנו לאורך כל הדרך, אנו חייבים לעבור ראשונים את הציר כל בוקר , לפתוח אותו ממוקשים שהמצרים טמנו בו בלילה. וכך גם היה התסריט באותו הבוקר, העירו אותנו, זיוודנו את הרכבים והכנו אותם למשימות היום, לפני היציאה עם עלות השחר עמד מולנו ארנון צור הקצין הצעיר החדש שזה אך הגיע אלינו, ששמו הלך לפניו כי גמר מצטיין מעל כולם את קורס הקצינים, והזהיר אותנו לגלות יתר ערנות בשל כמה תקריות ואירועים קודמים בימים שלפני, ואז יצאנו… כמה ק”מ לפני בואך קנטרה עצרנו ודרכנו את הנשקים, לבשנו שכפ”צים, ואז התקדמנו לתוך הצומת המטווחת, עברנו…. ירדנו לדרך העפר, התקדמנו כ 6 ק”מ נוספים עד לעיקול הכפול בדרך שנקרא ה “ז” שם מידי יום ביומו, טמנו המצרים בלילה מוקשים. ארנון והגשש ירדו מהרכב לאחר גילוי עקבות ברורים וטריים, הלכו לפנים, ואז נפתחה אש התופת… לא היה לנו סיכוי שם מראש, הם הפתיעו אותנו, הם פתחו באש ראשונים… הם היו בטווח קצר, הם היו לפנינו, ממולנו ומאחורינו הם היו מעלינו כאשר הסוללה מספקת להם מכסה, הם היום שלושים, ואנחנו רק חמישה, אנחנו בשטח נחות, גלויי ופתוח, כולם נפגעו במטח הראשון, אני היחידי שנשארתי שלם. הכל מסביב מתפוצץ, שריקות של כדורים ורסיסים, יבבות נוראיות של רקטת r.p.g ופיצוץ של רימונים, בעודי יורה אני נפגע בראש ומזיל דם, קופץ מהרכב המתפוצץ, ומצטרף לארבעת חברי אשר מנסים לתפוס מחסה מועט ודל, הם מוטלים באין אונים כולם פצועים וזבי דם למכביר, הראשון הוא ארנון שכולו שסוע וקרוע עם חלקים חסרים, שלוחש לי תעזור לאחרים, גם אם רציתי לא יכולתי לעזור… האמת הייתה שניגשתי לאחרים… המשכנו להיפגע עוד ועוד מכדורים ורסיסים זה נמשך כנצח נצחים, תופת רותחת ללא סיכויים, ואז התחזקו קולות המצרים, הם התחילו בורחים, מהמוצב הקרוב טנקים באים, האדמה רעדה, אך שקט היה מסביב נפסקו עלינו המטחים, וכולנו פצועים אך חיים… ואז הפינוי, ניתוחים ובתי חולים, אני בחדר עם ארנון והכל כל כך כואב…. כואב…. כואב…. מגיעות המשפחות החברות, וכעבור כמה ימים מנסים להתאושש, בתחילה אנו רק מביטים אחד בשני ממיטה למיטה, והעיניים אומרות הכל, ארנון  נלקח שוב ושוב לניתוחים לאחות קרעים, עוד כמה ימים עוברים אנחנו מתחילים לדבר כאחים, על העבר ובעיקר על העתיד, רוקמים חלומות שלאחר בית החולים… ואז…ארנון נגמר. אני נשאתי בחיים וארנון בתוכי עד היום… 30 שנים עברו, קשה להאמין, ארנון נשאר כל  הזמן הזה כל כך צעיר, כל כך חזק כל כך תמיר. עזרא סיגלי
לזכרו - דברים שכתב פואד בן אליעזר - מפקד סיירת שקד
לזכרו דברים שכתב פואד בן אליעזר – מפקד סיירת שקד על סגן ארנון צור ז”ל – לוחם בסיירת – בן קיבוץ שער הגולן מלחמת ההתשה – 1969 סגן צור ארנון ז”ל נפצע ב–6 לנוב’ 1969 כתוצאה מהתקלות שהיתה לו עם כוח מצרי גדול, שחצה את התעלה בקטע הצפוני של תעלת סואץ, צפונית לקנטרה, הוא יצא כשהוא מוכן ומזומן להפגש פנים אל פנים עם האויב. ארנון היה אדם מיוחד במינו, אדם שמיומו הראשון ביחידה, לא רק הבין את משמעות התנדבותו אלינו, אלא גם היה מוכן לה. מיומו הראשון הוא עשה ונתן את כל יכולתו, בדרכי הכשרתו מצאנו בו צבר, בן ההתיישבות העובדת, שאת המילה “שליחות” לא היה צריך להסביר לו, אלא הוא ראה את עצמו כחלוץ לה, מהר הכרנוהו כאדם נמרץ, מלא אחריות ויזמה, חייל בעל כושר בלתי רגיל. את קורס המ”כים הוא סיים בהצטיינות ומיד אחר זאת שלחתיו בלי שום נסיון להדריך מחזור טירונים, עליו סמכתי, היה ברור לי שסגולותיו ויכולתו ונסיונו כלוחם יעמדו לו בהדרכה. לא שגיתי: הוא היה הטוב במחנכים ובמפקדים שהדריכו, כך שהיה טבעי לשלחו מידית לקורס קצינים וכך עשיתי. הוא יצא לקורס קצינים וגמר אותו כחניך מצטיין, חזר אלי כשבפיו בקשה אחת ויחידה – רק לא להדרכה, שלח אותי לתעלה, שלח אותי לקו, בקרתיו אחרי תקופה של מספר ימים, אחרי שירד לקו התעלה ומצאתיו מאושר, נדמה לי שכאן היתה לו זו התקופה המאושרת בחייו, כאן ידע ארנון שהוא עלול להתמודד עם האתגרים הגדולים ביותר, המצפים לקצין כמוהו. ארנון ידע שהוא הולך להתקל, יצא לסיור, כשהרימון בידו השמאלית והקלצ’ניקוב בידו הימנית, הוא ידע שהוא יתקל, ידע והרגיש, אך יצא בראש מורם, תדרך את אנשיו, בדק אותם ויצא, הוא ידע, שהנה עוד מעט עם ישראל עומד להתיצב מול אלה המתנכלים לחיינו, הוא בטח באנשיו ובעצמו, הוא ידע שיוכל להם. הוא גילה את המוקשים, הוא ראה מידית את המצרים, תפש עמדה סמוכה, זרק שלושה רימונים, ירה צרור, וצעק לזחל”מים שאחריו “זהירות מוקשים לא להתקדם”, הוא החליף עמדה משגבר רכוז האש עליו, וכאן ניסה להסתובב ולירות באויב, אך רגלו לא נענתה לו ונפל, ממקומו זה שכב בשקט, והמשיך לספוג את אש האויב, שפצעה אותו עוד מספר פעמים עד גמר התקרית, עת פינוהו, וגם כאן כשפצעיו האנושים היו מצליחים להשכיב אחרים מזמן למנוחות עולמים, נשאר הצור שבארנון חי, עירני ומחייך, מורה לפנותו אחרון, “לחבוש קודם את השאר ואחר-כך אותי”, כך הורה. ארנון אהב את החיים, אך ידע מה מחירם, הוא ידע שאין חיים ללא מחיר, הוא ידע מה משמעות הנאמר לא פעם אצלינו “בגופנו נחסום את תותחי האויב” והוא היה מוכן לזה.

 

פריט #1
פריט #2
פריט #3

 

לזכרו דברים שכתב פואד בן אליעזר – מפקד סיירת שקד על סגן ארנון צור ז”ל – לוחם בסיירת – בן קיבוץ שער הגולן מלחמת ההתשה – 1969 סגן צור ארנון ז”ל נפצע ב–6 לנוב’ 1969 כתוצאה מהתקלות שהיתה לו עם כוח מצרי גדול, שחצה את התעלה בקטע הצפוני של תעלת סואץ, צפונית לקנטרה, הוא יצא כשהוא מוכן ומזומן להפגש פנים אל פנים עם האויב. ארנון היה אדם מיוחד במינו, אדם שמיומו הראשון ביחידה, לא רק הבין את משמעות התנדבותו אלינו, אלא גם היה מוכן לה. מיומו הראשון הוא עשה ונתן את כל יכולתו, בדרכי הכשרתו מצאנו בו צבר, בן ההתיישבות העובדת, שאת המילה “שליחות” לא היה צריך להסביר לו, אלא הוא ראה את עצמו כחלוץ לה, מהר הכרנוהו כאדם נמרץ, מלא אחריות ויזמה, חייל בעל כושר בלתי רגיל. את קורס המ”כים הוא סיים בהצטיינות ומיד אחר זאת שלחתיו בלי שום נסיון להדריך מחזור טירונים, עליו סמכתי, היה ברור לי שסגולותיו ויכולתו ונסיונו כלוחם יעמדו לו בהדרכה. לא שגיתי: הוא היה הטוב במחנכים ובמפקדים שהדריכו, כך שהיה טבעי לשלחו מידית לקורס קצינים וכך עשיתי. הוא יצא לקורס קצינים וגמר אותו כחניך מצטיין, חזר אלי כשבפיו בקשה אחת ויחידה – רק לא להדרכה, שלח אותי לתעלה, שלח אותי לקו, בקרתיו אחרי תקופה של מספר ימים, אחרי שירד לקו התעלה ומצאתיו מאושר, נדמה לי שכאן היתה לו זו התקופה המאושרת בחייו, כאן ידע ארנון שהוא עלול להתמודד עם האתגרים הגדולים ביותר, המצפים לקצין כמוהו. ארנון ידע שהוא הולך להתקל, יצא לסיור, כשהרימון בידו השמאלית והקלצ’ניקוב בידו הימנית, הוא ידע שהוא יתקל, ידע והרגיש, אך יצא בראש מורם, תדרך את אנשיו, בדק אותם ויצא, הוא ידע, שהנה עוד מעט עם ישראל עומד להתיצב מול אלה המתנכלים לחיינו, הוא בטח באנשיו ובעצמו, הוא ידע שיוכל להם. הוא גילה את המוקשים, הוא ראה מידית את המצרים, תפש עמדה סמוכה, זרק שלושה רימונים, ירה צרור, וצעק לזחל”מים שאחריו “זהירות מוקשים לא להתקדם”, הוא החליף עמדה משגבר רכוז האש עליו, וכאן ניסה להסתובב ולירות באויב, אך רגלו לא נענתה לו ונפל, ממקומו זה שכב בשקט, והמשיך לספוג את אש האויב, שפצעה אותו עוד מספר פעמים עד גמר התקרית, עת פינוהו, וגם כאן כשפצעיו האנושים היו מצליחים להשכיב אחרים מזמן למנוחות עולמים, נשאר הצור שבארנון חי, עירני ומחייך, מורה לפנותו אחרון, “לחבוש קודם את השאר ואחר-כך אותי”, כך הורה. ארנון אהב את החיים, אך ידע מה מחירם, הוא ידע שאין חיים ללא מחיר, הוא ידע מה משמעות הנאמר לא פעם אצלינו “בגופנו נחסום את תותחי האויב” והוא היה מוכן לזה.

בן אליעזר ואהובה. נולד ביום כ”א בתשרי תש”ט 24.10.1948)) בשער הגולן, בעיצומה של מלחמת השחרור. הוא למד בבקעת כנרות שבעמק-הירדן ובעודו נער התהלך בשבילי המוסד החינוכי ועל כתפיו הצעירות נשא את עול ההדרכה של קן “השומר הצעיר” בטבריה. היה לו כישרון לציור (בעזבונו נותרו הרבה ציורי שמן ורישומים) ובלבו להט של אמן יוצר, אך יחד עם זאת ניחן בתבונה של אדם רב נסיון ובעל תושיה.

ארנון גויס לצה”ל באוגוסט 1967 והתנדב לשרת בסיירת “שקד”. הוא הצטיין בקורס מ”כים ובקורס קצינים והתבלט כמפקד לדוגמא וכלוחם אמיץ. בחיי יום-יום וברגעי חירום של פעולה הצטיין במסירות נפש ורעות למופת. את תפקידיו היה ממלא בשלימות ובתושיה. בסוף חודש מרחשון תש”ל נפצע ארנון בהיתקלות במארב גדול של חיילים מצריים באזור תעלת סואץ. הוא צפה מראש את ההיתקלות הזאת והלך לקראתה בראש מורם וגאה ובאומץ לב. ביום י”ב בכסלו תש”ל 22.11.1969)), כעבור שבועיים בערך, מת סגן ארנון מפצעיו והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בשער-הגולן.

מפקד היחידה כתב במכתב תנחומים להוריו: “ארנון יצא מוכן להיפגש פנים אל פנים עם האויב – – – בחילופי היריות היה ארנון עירני ובוטח, הורה לפנותו אחרון ולחבוש קודם את יתר הפצועים. – – – ידעתי שפצעיו אנושים אך האמנתי שהצור שבארנון יוכל להתגבר על הבלתי אפשרי – – – מיומו הראשון עשה ונתן את כל יכולתו. מצאנו בו ‘צבר’ בן ההתיישבות העובדת, שאת המלה ‘שליחות’ לא היה צורך להסביר לו. מהר הכרנוהו כאדם נמרץ, מלא אחריות ויזמה, חייל בעל כושר בלתי רגיל. היה בו משהו מיוחד, שקשה אולי להגדירו: אולי זה היה חן, אולי טוב-לב, או חביבות, ואולי כל אלה יחד חברו בו והיו לחיוך אין סופי. חבריו העריצוהו – – – חזיתי לו עתיד גדול ביחידה – – – כאשר ביקרתי אצלו אחרי תקופה של מספר ימים לרדתו לקו התעלה ומצאתיו מאושר, נדמה לי שכאן עברה עליו התקופה המאושרת בחייו. כאן ידע ארנון שהוא עלול להתמודד עם האתגרים הגדולים ביותר לקצין כמותו. הוא הפליא לעשות הכל בתקופה הקצרה שבה זכה להיות קצין. כאן התגלה ארנון המחנך, בעל שיעור הקומה, דוגמה ומופת של קצין, המוכן להתנדב לכל משימה – – – רוח חיים חדשה נכנסה בפלוגה, מנהיגות צעירה, שהתעלתה מעל ומעבר לתחום חובותיה – – – ארנון אהב את החיים, אך ידע מה מחירם וידע שאין חיים ללא תשלום מחיר – – – דמותו של ארנון תישאר הדמות של הלוחם האגדי, שעל ברכיה נחנך דורות של לוחמים”. במכתב הערכה ששלח למשפחה, כתב אלוף פיקוד הדרום: “בבוקר ביום 6 בנובמבר 1969, היה סגן ארנון מפקד סיור בגזרה הצפונית של תעלת סואץ. תוך כדי הסיור, כאשר ארנון בלווית סייר נעו ברגל קדימה לבדיקת הדרך, נתקלו לפתע במוקשים ובו באותו זמן גילו כוח אויב במארב על הסוללה. כשנתגלה המארב קפץ ארנון לשוחה, פתח באש וזרק רימונים על חיילי האויב. תוך כדי פתיחה באש הספיק אף להזהיר את אנשי הסיור, שהיו מאחוריו, שלא לעלות על מוקשים. אומץ לבו, דבקותו במשימה, עד כדי סיכון חייו, ופעולתו המהירה מנעו קורבנות נוספים וסיכלו את תכניות מארב האויב”.

חוברת בשם “ארנון” יצאה לאור ועיקרה מכתבים משלו ומבחר ציוריו; יותר מעשרים ציורי שמן ועשרים רישומים מעשה ידיו הוצגו בתערוכות זיכרון, שערכו לשמו במקומות שונים: בבית אורי ורמי נחושתן באשדות-יעקב מאוחד, בבית ישראל ווילפריד שבקיבוץ “הזורע”, בקבוצת דגניה ב’, ב”בית ציוני אמריקה” בתל-אביב ובבית “יד לבנים” בפתח-תקוה; בדו-הירחון של המועצה האזורית עמק-הירדן “כנרות”, נכללו דברים לזכרו.

וידאו

גלריה

מה אתה מחפש?

הקלידו שאלת חיפוש

החיפוש יתבצע מיד

שלום

אשמח לקבל כל דבר מתקופתכם בסיירת שקד, עזרה ורעיונות נוספים
מוזמנים להעביר

ניר כהן
050-5642288
nirc0407@gmail.com

מלאו את הטופס

ואחזור בהקדם

לתרומה

בנק לאומי
סניף - 709
ע"ש - ארכיון לוחמי סיירת שקד
מס' - 020826/66

בתודה מראש
ניר