לזכרו של ארנון כתב עזרא סיגלי (קיבוץ מצובה) – היה עם ארנון בסיור ליד התעלה הזיכרונות נכתבו 30 שנה לאחר התקרית. צפון מערב סיני, עשרות ק”מ רבועים של חול וחול וביצות טובעניות המאופיינות בתופעת ה”פאטה מורגנה”, מראה של אגמים נהדרים ששוליהם ירוקים מצמחייה ירוקה ורעננה, אנו עוברים שם מידי יום ביומו, קומץ של בחורים צעירים חדורי מוטיבציה לשמור על המולדת, לשמור על הגבולות החדשים שאך זה נקנו במחיר כל כך יקר. היינו כל כך שקועים אחד בשני, מחזקים איש שאת רעהו, עד שהיינו כל כך בטוחים כי לנו זה לא יכול לקרות, אנחנו חסינים, חזקים, טובים. החיים ב”דקלייה” הקסומה ליד בלוזה הפכו לשגרה: “סיור הבוקר” יוצא,  “סיור הלילה” חוזר, יושבים עם החברה מעלים חוויות ומספרים סיפורים, הולכים לישון מעט, ארבע בבוקר קמים, אנחנו יוצאים לסיור הצפוני “ציר טמפו” 48 ק”מ ארורים לאורך קוו התעלה,  על דרך עפר מאובקת שכולה מהמורות, מצידה האחד סוללת עפר המפרידה בין “קו המים” (התעלה), ומצידה האחר חול טובעני או ביצות מלח. בתחילת הציר עוברים בצומת של העיר “קנטרה”  הריקה  מאדם מאז המלחמה. לתזכורת היכן אנו נמצאים, הצומת מטווחת  בדייקנות יתרה, וכל העובר בה זוכה במטחים של ארטילריה, פעם מימין ופעם משמאל וקצת לפנים וכמעט בשרשרת, עוברים בשעטה בין הפגזים ואז מתחילה דרך הייסורים המחברת בין 4 מוצבים אומללים הקבועים על הדרך, עד בואך לקצה הדרך למוצב “טמפו” – הצפוני מכולם שצופה על העיר פורט סעיד, השער הצפוני לתעלה מהים  התיכון. כמובן שלאורך כל הדרך המצרים מלווים אותנו בפגזים, לא קשה לדעת היכן אנו נמצאים, ענן האבק מסגיר אותנו לאורך כל הדרך, אנו חייבים לעבור ראשונים את הציר כל בוקר , לפתוח אותו ממוקשים שהמצרים טמנו בו בלילה. וכך גם היה התסריט באותו הבוקר, העירו אותנו, זיוודנו את הרכבים והכנו אותם למשימות היום, לפני היציאה עם עלות השחר עמד מולנו ארנון צור הקצין הצעיר החדש שזה אך הגיע אלינו, ששמו הלך לפניו כי גמר מצטיין מעל כולם את קורס הקצינים, והזהיר אותנו לגלות יתר ערנות בשל כמה תקריות ואירועים קודמים בימים שלפני, ואז יצאנו… כמה ק”מ לפני בואך קנטרה עצרנו ודרכנו את הנשקים, לבשנו שכפ”צים, ואז התקדמנו לתוך הצומת המטווחת, עברנו…. ירדנו לדרך העפר, התקדמנו כ 6 ק”מ נוספים עד לעיקול הכפול בדרך שנקרא ה “ז” שם מידי יום ביומו, טמנו המצרים בלילה מוקשים. ארנון והגשש ירדו מהרכב לאחר גילוי עקבות ברורים וטריים, הלכו לפנים, ואז נפתחה אש התופת… לא היה לנו סיכוי שם מראש, הם הפתיעו אותנו, הם פתחו באש ראשונים… הם היו בטווח קצר, הם היו לפנינו, ממולנו ומאחורינו הם היו מעלינו כאשר הסוללה מספקת להם מכסה, הם היום שלושים, ואנחנו רק חמישה, אנחנו בשטח נחות, גלויי ופתוח, כולם נפגעו במטח הראשון, אני היחידי שנשארתי שלם. הכל מסביב מתפוצץ, שריקות של כדורים ורסיסים, יבבות נוראיות של רקטת r.p.g ופיצוץ של רימונים, בעודי יורה אני נפגע בראש ומזיל דם, קופץ מהרכב המתפוצץ, ומצטרף לארבעת חברי אשר מנסים לתפוס מחסה מועט ודל, הם מוטלים באין אונים כולם פצועים וזבי דם למכביר, הראשון הוא ארנון שכולו שסוע וקרוע עם חלקים חסרים, שלוחש לי תעזור לאחרים, גם אם רציתי לא יכולתי לעזור… האמת הייתה שניגשתי לאחרים… המשכנו להיפגע עוד ועוד מכדורים ורסיסים זה נמשך כנצח נצחים, תופת רותחת ללא סיכויים, ואז התחזקו קולות המצרים, הם התחילו בורחים, מהמוצב הקרוב טנקים באים, האדמה רעדה, אך שקט היה מסביב נפסקו עלינו המטחים, וכולנו פצועים אך חיים… ואז הפינוי, ניתוחים ובתי חולים, אני בחדר עם ארנון והכל כל כך כואב…. כואב…. כואב…. מגיעות המשפחות החברות, וכעבור כמה ימים מנסים להתאושש, בתחילה אנו רק מביטים אחד בשני ממיטה למיטה, והעיניים אומרות הכל, ארנון  נלקח שוב ושוב לניתוחים לאחות קרעים, עוד כמה ימים עוברים אנחנו מתחילים לדבר כאחים, על העבר ובעיקר על העתיד, רוקמים חלומות שלאחר בית החולים… ואז…ארנון נגמר. אני נשאתי בחיים וארנון בתוכי עד היום… 30 שנים עברו, קשה להאמין, ארנון נשאר כל  הזמן הזה כל כך צעיר, כל כך חזק כל כך תמיר. עזרא סיגלי