סרן

שגיא (פייג) אליהו

בן שושנה ויוסף
torch180x250
נפל ביום כ' בתשרי תשל"ד (15.10.1973)
בן 22 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי קריית שאול
האירוע: בפריצה לאזור החציה
200px Badge of the Israel Defense Forces.new .svg

סיפור חייו

כוחה של אמונה

אלי שגיא, צעיר ישראלי דתי, תלמיד ישיבה לשעבר, ומפקד פלוגה באחת היחידות המובחרות של צה"ל, הלך בדרכו מתוך אמונה עמוקה – עד הסוף.

זמן קצר אחרי הראיון הזה, עם יעקב אגמון, שנערך בחג הסוכות, נפל אלי שגיא (פייג) במערכה.

     אגמון: אלי שגיא, נאמר לי שאתה מסורתי דתי. איך אתה מגדיר את עצמך?

אלי: אני בחור ישיבה לשעבר. למדתי כ-5 שנים בישיבות תיכוניות ישיבות, ישיבות     גבוהות. כשבאת אלי לראיין אותי ביום קדוש לנו, התלבטתי מבחינה הילכתית. ידוע לי שהרמב"ם מתיר בשעת מלחמה דברים רבים האסורים בימים רגילים. אבל אולי מפני שעידוד הציבור והחיילים חשוב לנו ולכל עם ישראל, הסכמתי להתראיין.

     ש: טבעי הוא שהעורף מודאג ממה שנעשה בחזית והוא צמא לכל ידיעה משם. מהי התחושה שלך לגבי העורף?

אלי: הידיעות על מה שקורה פה מעורפלות מאד. אנחנו יושבים בגזרות מסימות בסיני ולאנשים נדמה שאנחנו כל הזמן בנקודת אחת, לא מתקדמים. בסוריה שומעים על הישגים פנססטיים. וכאן בסיני הכל עיקבי, אולי מוטב שנשאיר את התכניות לאנשים הגדולים. והן תכניות עד כמה שידוע לנו. לנו אין ספק שההצלחה תהיה גדולה מאד, אף שהיא מתעכבת, לפי שעה, מסיבות שיוודעו אחר כך. אנחנו פה בחזית איננו מודאגים. אולי חוששים קצת מפגיעות שלנו אישיות, אבל היה כדאי אולי שנתפנה לכמה שעות ונרד לעודף ונראה להם: אנחנו איתנים ברוחנו ומן הראוי שיהיו כמונו, ואולי חשוב שיתפללו למעננו, אבל חשוב יותר לנו שיסמכו עלינו ובכל.

     ש: אלי, מתי היתה טבילת האש הראשונה שלך?

אלי: זה היה ביום הראשון. ירדנו עם אחד ממפקדי הכוחות כאן. הונחתה עלינו ארטילריה רצינית מאד. ובדרך נס לא היו נפגעים לכוח שלנו. כנראה, בגלל אי ניצול נכון של הארטילריה שלהם.

     ש: האם השתתפת בקרבות אחרים בתקופות קודמות של שרותך בצה"ל?

אלי: כן, בהחלט. ברצועה עשתה היחידה שלי מלאכת טאטוא של המחבלים. היתה זו עבודה יוצאת מן הכלל. זה נמשך תקופה ארוכה. יחסית היו לנו נפגעים לא מעטים, אבל ההישג הכללי היה פנטסטי, והיום אנחנו סובלים מעט מאד מהרצועה. השתתפתי בהיתקלויות עם מחבלים ובמבצעים דומים.

התעוררות ושקיעה

     איך אתה מרגיש? אתה שש לקרב?

אלי: כלל וכלל לא. ברצועה, לדוגמא, כשנתקלתי בפעם הראשונה במחבל הרוג וחבר שלי הכניס בו צרור מתוך אי-ידיעה, כנראה, שהוא כבר מת, כעסתי עליו מאד. הייתי חייל אז. שש לקרב? – חלילה. אני לא מכיר אדם כזה, אלא אם כן הוא מעוות בנפשו ובמוסר שלו.

     ש: כעת שהיית שרוי בסיכונים פיזיים קשים, האם – כאדם דתי ומאמין – לא התגנבה אליך לפעמים ההרגשה: אם יש אלהים בשמיים, כיצד ניתכות צרות בלתי פוסקות על העם הקטן הזה?

אלי: קשה לי לענות לך. רוב האנשים כאן אינם מאמינים. כאדם מאמין, בשעה שאני רואה את כל מה שסובב אותי מבחינה חילונית, זה מדאיג אותי תמיד. כשדובר. למשל, על השואה, שהיינו די אחראים לה משום שלא הגענו לארץ בזמן הנכון, וגם מפני שהיהדות החלה להתבולל. היו רבנים גדולים שטענו שאולי היתה זו מכה שנועדה לעורר אותנו, אינני יודע אם כל המלחמות של היום לא נועדו אלא לעורר אותנו.

במלחמת ששת הימים היתה לנו הצלחה פנטסטית, ואנו כאנשים דתיים חשבנו שהאומה תתעורר ויתחיל גל התעוררות דתית, ובשלבים מסוימים אכן כך היה. הכותל היה בידינו, אך לפתע החל העם לשקוע שוב. הכל החל שוב להיעלם. נושא השחיתויות ותופעות דומות הדאיגו אותי מאד מבחינת המוסר היהודי. מי יודע, אולי המכות האלה נועדו שוב לעורר אותנו כעם ולהזכיר לנו מחדש את ההיסטוריה שלנו. אולי יתחילו האנשים להרהר מחדש בכל מה שסובב אותנו: מי אנו, מה אנו, בשביל מה אנו חיים.

     ש: אני מבין שהמסגרת בה אתם נמצאים היא מסגרת מורכבת.

אלי: כן. אנו אחת הסיירות, מן המעולות – לפי הגדרות המפקדים הגבוהים של צה"ל. אני מפקד הפלוגה ואחד החיילים הדתיים הבודדים, אני מ"פ דתי ורוב הפיקודים שלי חילוניים.

     ש: כשאתה חי בתוכם, בקירבתם, האם אתה כאמת מרגיש שוני בתחושת האחריות הלאומית או נכונות ההקרבה בין אנשים דתיים ולא-דתיים?

אלי: המלחמה היא של כולנו. המטרה היא של כולנו. לי יש אולי איזו משענת כלשהי, איתנה קצת יותר מזו של אדם חילוני – משענת העבר. ההיסטוריה שלנו. אריק שרון אמר לנו, למפקדי הכוחות, לפני שיצאנו לקרבות: תכניסו ללב האנשים את הציונות שלנו. זה מה שיעורר וזה מה שיעזור בקרב, אנשינו חייבים לזכור את העבר. עליהם להמשיך את מסורתם של דוד, שלמה, יהודה המכבי, בר-כוכבא, של גבורת החשמונאים ותקופת השואה. כרגע, בשעת קרב, אינני מבחין בשוני גדול בין אדם דתי לחילוני. המשימה היא של כולנו – הצלת עם ישראל.

     ש: האם אתה חש באמת איזו תחושה של מסע הצלה?

אלי: אין לי שום ספק שאנחנו מנהלים מלחמת מצווה, כלומר מלחמת הגנה ממדרגה ראשונה. בשום פנים ואופן לא יציאה לקרב לשם השמדת אויב שאולי ברבות הימים יציק לנו יותר. עמדנו בפני התקדמות כוחות אויב גדולים מאד. והמשימה של כולנו היתה להדוף אותם בשלב ראשון. הדפנו אותם. בשלב השני המטרה שלנו היא להשמיד אותם לא מתוך מטרה של השמדת אויב, אלא מתוך הגנה לאומית. אין ספק שאם לא נעשה זאת, נימצא במצב שבזמנו, לפני מלחמת ששת הימים, הוגדר כהשמדת עם ישראל.

     ש: מהו לגביך ההבדל בין מלחמת ששת הימים והמלחמה הנוכחית?

אלי: ההבדל הגיאוגרפי הוא גדול. העורף ניזון רק משמועות, אינו חש במלחמה הרחוקה ממנו מאד. אבל מבחינת הסיכון, מבחינת מטרותינו ואף מבחינת מטרת האויב, זו איחה מטרה. המטרה שלהם היא להשמיד אותנו ולא רק לכבוש את השטחים הגיאוגרפיים שכבשנו במלחמת ששת הימים. המטרה שלהם היא להשתלט על כל מה שאיבדו ב1948- ואף קודם לכן. המטרה שלנו היא לגונן על עצמנו. ואם לא החזרנו את השטחים, בעיקר את סיני, הרי זה לא מסיבות היסטוריות (אני מדבר על סיני) אלא מסיבות בטחוניות. היום כולנו חשים בכך. בעורף יוצאים ללימודים – עד כמה שאנו שומעים כאן. בעורף נמשכים חיים תקינים, והציבור רחוק מלהתנסות בחוויות מלחמת ששת הימים. אך מה שנוגע לאוייב, הרי משימתו היא בדיוק זו של מלחמת ששת הימים.

שנאה ואהבה

     אלי, אתה זכית לפני זמן מה באות המופת. על מה קיבלת את האות הזה?

אלי: בזמנו, כשפעלנו ברצועה, ארעה תאונה שהחלה בהידרדרות של קומנדקר. אני הייתי אז חייל. ישבתי באחד מצידי הדרך במורד, על חוף הים באחד ממחנות הפליטים וחילקתי מזון לילדים קטנים. חיבבנו אותם, ילדים נחמדים כמו כל ילדים.עמדה לפני קבוצה גדולה של ילדים והקומנדקר החל להידרדר על הילדים. ישבתי בצד הדרך. הילדים היו קטנים ולא הבחינו כלל בסכנה המרחפת עליהם. התחלתי לפנות אותם מהדרך, בתחילה בצעקות ולאחר מכן פיזית. בינתיים צבר הקומנדקר מהירות, לא היתה לי שהות למלט את עצמי. הקומנדקר עלה עלי. באותו מקרה נהרגו שלושה ילדים קטנים.

כאמור, נפצעתי. וכשבאו החובשים שלנו לטפל בי, שלחתי אותם קודם כל אל הילדים הקטנים. באותו רגע הרגשתי שאלה ילדים ככל הילדים, כמו האחים שלי וכמו החבר'ה שלי בשכונה. כשלעצמי לא חשבתי שאני עושה בכך מעשה גדול, כפי שהגדירו אותו המפקדים שלי – אריק שרון ואחרים. כיום כשאני חושב על כך, שעה שאני משתתף כאן בקרבות סיני, וכשהמטרה שלי היא להשמיד אויב, להכות, לירות, הרי זה נשמע כפרדוכס. לפני תקופה מסוימת היצלתי נוער שייתכן והיום הוא עוזר לאלה שאני צריך להרוג אותם. אבל אינני מצטער על מה שעשיתי.

     ש: אתה בכלל מרגיש שנאה?

אלי: שנאה? – לא. פשוט יש לי אהבת העם שלי וזה מתגבר על שנאת האויב. כלומר, המטרה שלי היא להציל את העם שלי. בכוחי ובעזרת האל. ולא מתוך שנאת האויב. ברור שאני לא יכול לאהוב אדם שבא להרוג אותי. כשחבר שלי נופל או כשפיקוד שלי נופל, אני חש שנאה לכל מי שאחראי לכך. אבל ככל שאני מביט אל האויב שמעבר לזה – אין לי שנאה אליו.

     ש: אלי, אחרי קרבות ולאחר שמאבדים חברים ופיקודים, האינך חש שחושיך והרגשותיך מתקהים במקצת?

אלי: ברצועה, אחרי שסיימנו את פעולותינו שם, היה לנו זמן להתפנות ולחשוב על כל הדברים האלה – בעיות מוסר וכל הכרוך בזה. כרגע, טרם נפניתי לעצמי כדי להרהר בבעיות הללו. כשתיגמר המלחמה – בעזרת השם, מוקדם – יהיה לי זמן לחזור אל עצמי. ברצועה, בכל אופן, זכור לי שהיינו יושבים בלילות וממש מתלבטים איך לפתור את בעיות המוסר האלה. כשהיינו הורגים מחבל, ההרגשה היתה מזופתת לחלוטין. לאחר מכן היית משלים עם עצמך, מפני שהשכל היה גובר על הרגש. בפרוש השכל. כרגע, המלחמה גדולה מדי, הסכנה גדולה מדי. כשאנו עולים על יעד, הסכנה היא גדולה מאד, וכשאתה הורג אדם המכוון אליך את נשקו, יורה עליך ורוצה להרוג אותך, אז אינך מתלבט עם עצמך. ברור לך שאין כאן שום בעיות מוסר.

     ש: אלי, אתה בצבא קבע?

אלי: כמו כל קצין אני במחצית שנת השרות שלי. סיימתי שלוש שנות-שרות ולפני חודש התחלתי את החצי שנה שלי בשביל צה"ל, שאני חייב לו כקצין.

     ש: היית רוצה לראות בצבא את המקצוע שלך?

אלי: זה מסוכן מאד, ויהיה מסוכן לצה"ל אם מישהו ממפקדיו יחשוב את עצמו כאיש מקצוע. חלילה לנו להגיע למצב כזה. אין אנו לגיון זרים ולא צבא של איזו אומה אחרת. אנו צבא-העם שמטרתו אחת – הגנה. אנשי צבא הם לא אנשי מקצוע, הם אידיאליסטים המקריבים את כל-כולם למען מטרות שאחרים אולי לא היו מוכנים להקריב עצמם. בשום פנים ואופן לא מקצוע ככל המקצועות.

     ש: האם אתה מתכוון להישאר במסגרת הצבא מעבר לתקופה שהיית חייב לחתום עליה כקציו בצה"ל?

אלי: עד לפני שבוע היה ברור לי לחלוטין שאינני ממשיך במסגרת הצבאית, אם מתוך סיבות אישיות – באשר רציתי להמשיך במסגרת הישיבתית – ואם מפני שאני חושב שהעם זקוק לתיגבור רוחני יהודי לא פחות מתיגבור מפקדים. אבל נוכח מה שקורה פה היום, ברור לי שאשב עם עצמי ואתלבט מחדש.

תלמיד ורבו

     באיזו ישיבה למדת?

אלי: למדתי בישיבת הכותל. היום אני ממשיך ללמוד. בכל חופשה שלי הייתי שומע שעורים במרכז הרב, ישיבת הרב קוק.

     ש: מה אתה לומד?

אלי: בישיבה לומדים את תורת ישראל. עתה מעסיקים אותי בעיקר הנושאים ההלכתיים שאני נתקל בהם כמפקד. אם לפני שהייתי מפקג, יכלה הפלוגה שלי לראות סרט בשבת, הרי כמפקד לא יכולתי להרשות לאנשים שלי לעשות זאת משום שזה נוגד את ההלכה. האחריות וההחלטה הן, איפוא, בידי. כיצד לנהוג בעניינים כאלה אני יושב ומתלבט עם הרבנים שלי. את הסרט הבאתי רק כדוגמא. יש לי גם בעיות של תנועה ופעילות מינהלתית. ואת הבעיות האלה הכרוכות לכאורה, בחילול שבת ומועד, עלי לפתור במסגרת הישיבתית ועם הרבנים שלי.

     ש: האם אתה חש פתיחות ורצון מצד הרבנים לסייע בידיך, או שאתה נתקל דוקא בלחץ ובהקפדה?

אלי: נדמה לי שכשאני יושב עם הרבנים שלי, שאני מחמיר הרבה יותר מהם. לעתים אני מעלה לפניהם עובדות שלגביהן סבור הייתי שיש להחמיר, ואילו הם מחפשים כל דרך להתיר כל בעיה, ואך אם זו מינהלתית, ולאו דוקא במסגרת מלחמתית או מבצעית ממדרגה ראשונה. לעתים הם כועסים עלי על שאני מקפיד כל כך. והם לא רק מסייעים בידי, הם מייעצים לי הרבה, ולאו דוקא בתחום המבצעי, הצבאי. גם בתחום היומיומי.

     ש: לפני שאתה פותר את הבעיות ההלכתיות הללו, עם עצמך ועם הרבנים, האם באת במצבים של עימות עם החיילים, פרט להתלבטות האישית שלך?

אלי: אני חדש למדי בפלוגה, ובימים הראשונים כשהאנשים עוד לא הכירו אותי, לא היה זה קל. לפתע נוחת עליהם אדם המכביר עליהם איסורים והם שואלים: מה זה פה? מיסיון, דיקטטורה? אבל אחרי שהאנשים מכירים אותי ויודעים שאינני זורק להם סתם דברים מהמותן, הם מקבלים את זה ומקבלים יפה מאד.

     ש: אתה רוצה לתת לי איזו דוגמה של עימות כזה.

אלי: הלילה הראשון שבו הגעתי לפלוגה היה ליל-שבת והאנשים הכינו את הסרט. הייתי בתפילת ערבית והם המתינו לי שאבוא לראות את הסרט. כשגמרתי את התפילה ואני בא לעשות קידוש, אומרים לי: קדימה, בוא לראות את הסרט. אמרתי להם: לא רואים סרט. האנשים לא קלטו ותהו מה הולך פה. שבוע-שבועיים לאחר מכן כבר היה ברור להם שלא רואים סרט בשבת, ובמקום זה ישבו בחדר האוכל וזמזמו להם.

     ש: אתה מנסה גם לתת איזה שהוא הווי דתי בסיוע הרבנות הצבאית?

אלי: הרבנות הראשית לא כל כך מגיעה אלינו. אנו פלוגה מבצעית הנמצאת קרוב מאד לקו התעלה ומנותקים למדי מבסיסים גדולים, כך שהרבנות אינה נמצאת אצלנו והמשימה היא שלי ושל אנשים שכמותי. בסוכות של השנה שעברה, למשל – השנה איני יכול להדגים משום שאנו שרויים במלחמה – היינו בפעילות ברמה. האנשים עזרו לי להקים סוכה, וכל הפלוגה ישבו צפופים בסוכה. ארגנו ארוחה יוצאת מן הכלל וישבנו בצוות שעות רבות, כשאנו מזמרים שירים על נושאים הקשורים בדת.

תענוגות במדבר

     האם אתה מכיר את המדבר הזה היטב?

אלי: כן. היחידה שלי נולדה במדבר הזה ונועדה לבלות בו את רוב זמנה. אנו מכירים כל ציר ואת כל סוגי בני האדם החיים כאן, כמו הבדואים למיניהם. אקלים המדבר, בעלי החיים, הצמחיה – הכל מוכר לנו.

     ש: אתה אוהב את המדבר הזה, או שאתה רואה בו רק מקום להתרחשויות ולמשימות?

אלי: מעבר למשימות, כשהזמן פנוי, וככל שזה מתאפשר לנו, אנו יוצאים בכלי רכב למרחב. יוצאים ליהנות בוואדיות היפות של המדבר, במרחבים היפים. ותשאל את החבר'ה, ממש תענוג לבלות כאן את הזמן.

בצה"ל ישנה בדיחה האומרת, כי צה"ל לא כבש את סיני, אלא המצרים ברחו ממנו. מבחינה אקלימית ומבחינת המרחב הגדול קשה לשלוט בסיני וקשה לחיות בו. עד שהגענו לסיני נדמה היה לנו שזה נכון – שקשה מאד להחזיק במדבר הזה. אבל כמי שחי בו תקופה – פה, בסיני הזה – תקופה ארוכה יחסית לתקופה שלי בצה"ל, יכול אני לומר שאמנם יותר נעים לחיות בבית מאורר וממוזג, אבל עם כל זה, לקצת האנשים האוהבים את הטבע, ובפלוגה שלי יש רבים כאלה – נעים לבלות כאן.

     ש: האם המשפחה שלך – שהיא בוודאי דתית מאד – מאושרת מהעובדה שאתה נמצא במסגרת חילונית?

אלי: דווקא המשפחה שלי אינה דתית קיצונית. אני קצת יותר דתי מההורים שלי. איך זה התפתח? פשוט, יש היום תופעה נפוצה למדי שהבנים שומרים על האבות, שהם חזקים באמונתם יותר מהאבות או מן האחים המבוגרים. וכך גם במשפחה שלי.

     ש: שמא תסביר את התופעה הזאת שאתה מנסה להרחיב אותה מעבר לספור האישי שלך.

אלי: קיים מושג של ישיבות תיכוניות. אלו הן ישיבות שהמסגרת התיכונית שלה טובה מאד, גם מבחינה חברתית מגיע לשם נוער טוב. והלימודים הם ברמה יוצאת מן הכלל, כך שהורים שהם לא דתיים במיוחד שולחים לשם את בניהם, בתקווה שיקבלו חינוך טוב ויתפתחו מבחינה לימודית. אבל ההורים האלה שוכחים שבישיבות האלה מקבלים גם חינוך דתי יהודי מעולה, גם ציוני, גם לאומי וגם דתי. כך שבתום ארבע שנים, כשהבן חוזר הביתה, מסתבר להורים שאולי עשו טעות כלשהי. לאחר מכן ההורים משלימים עם זה, משום שהנוער היוצא מהישיבות התיכוניות הוא בדרך כלל טוב באורח יוצא מן הכלל. ארבע שנות חינוך בישיבה מביאות למעין הכרה דתית גבוהה הרבה יותר מזו של תלמיד רגיל בסוף החמישית שלו.

     ש: אתה בן יחיד?

אלי: לא. יש לי שני אחים. אח מבוגר, חילוני לצערי, אבל הוא בחור מצויין. ואח קטן ההולך בעקבות האח הגדול – לומד בישיבת "בני עקיבא" בכפר הרואה, ישיבה שאני למדתי בה.

     ש: האם אתה חש כאן בצבא בהשפעות הדיון על הפערים הסוציאליים הקיימים במדינה?

אלי: אשר לצבא עצמו, אני חושב שזה המוסד היחיד שאינו יכול להרשות לעצמו פערים מן הסוג הזה. עלי עוברים כאן כל אותם דברים שבהם מתלבט איש "הפנתרים", וכשאני רואה שהוא שוה לי בכל, גם מבחינה חברתית וגם מבחינה אינטלקטואלית, אינני יכול לחוש בפערים. כשהציבור מדבר על התופעות הללו, – ואנו איננו מנותקים, שהרי איננו האומה המצרית. – הרי ממילא מגיעים הדברים לצבא, ולא רק דרך הרדיו והטלוויזיה. כך, שכל בעיה שקיימת בעורף, קיימת גם אצלנו. והשחיתות שבעורף ובעיותיה, לא נעלמות גם מעינינו. נמצא בינינו נוער, לא רב מבחינה מיספרית, המוגדר כנוער מקופח. אלה בדרך כלל חבר'ה בעלי רמה גבוהה, (בכלל החבר'ה אצלנו הם בעלי רמה אינטלקטואלית וחברותית גבוהה, מאחר שזו יחידה מתנדבת), והם חשים עצמם לכאורה שווים אצלנו. בבואם הביתה, הם באים לבית קצת פחות חם, קצת פחות יפה, קצת פחות עשיר מזה של הנוער האחר. אנו מרגישים בטינה שלהם, וזו לא רק טינה מילולית. האנשים רוגזים קצת מבחינה מוראלית והדברים האלה מורגשים היטב.

     ש: בשבוע הזה, שבין ערב יום הכיפורים והיום, חשבת בוודאי על דרך החיים שלך אחרי שאתה משתחרר מהצבא.

אלי: כשתשאל היום בחור מהפלוגה שלי מה אני עתיד לעשות, יגיד לך כל אחד: "המ"פ שלי הולך עם תום השרות שלו לישיבה. זה ברור". המטרה שלי ושל אחרים כמוני הגומרים את השרות הצבאי וחוזרים לישיבה, הרי זה קודם כל להחזיר לעצמנו את כל מה שאיבדנו בצבא. שכן הצבא הוא מקום קשה מאד לשמירה על הלכה ומסורת. כשחוזרים לאזרחות נדרשת תקופה די ארוכה, לחזור למצב שבו היית לפני שהתגייסת. המטרה הראשונית שלי היתה להתיישב בישיבה ולהחזיר לעצמי את כל מה שאיבדתי במשך שלוש וחצי השנים הללו, לחזור גם לידע שלי מלפני כן, והרי איבדתי בשלוש וחצי השנים האלה הרבה מן הלימוד שידעתי אותו קודם; עלי גם להחזיר לעצמי את מה שאבד לי מבחינה אידאולוגית דתית.

השלב השני הוא ללמוד לא רק למען עצמי, אלא גם למען אחרים, להקנות לזולתי את כל מה שאצבור לעצמי במשך השנים שבהן אשב ואלמד. ואם אשיג רמת-לימוד טובה, להתייצב באיזה שהוא ישוב ולהקנות תורה; או אם אגיע לרמה נמוכה יותר, אשב וארביץ תורה במקום יותר מצומצם, לאו דווקא בישוב גדול.

חשבון ריווח והפסד

     האינך חושש ששלוש וחצי השנים ששירתת בצבא הקהו משהו מכוח הרצון שלך להמשיך במסגרת לימודית שקטה?

אלי: זו בעיה שידעתי אותה לפני שהתגייסתי והחלטתי להילחם בה. כשהתגייסתי, הייתי מתפלל תפילת שחרית במשך חצי שעה, ושמתי לב שלאט לאט החל הזמן להתקצר. תמיד יש תירוצים: הזמן לוחץ, הזמן דוחק, יש מה לעשות. הגעתי למצב שבו בדקתי עצמי בשעון, אם אני מתפלל חצי שעה מדי בוקר, ואם אני רץ מהר מדי, אני מפסיק את עצמי וחוזר לתפילה מחדש. בטירונות, למשל, שהיא תקופה של מאמץ בלתי רגיל ודוחק זמן בלתי רגיל, בעיקר בבוקר, הייתי מוותר על ארוחות בוקר או על ל פעילות אישית אחרת, והייתי מקדיש חצי שעה מינימום לתפילת שחרית.

בקיצור, ידעתי שאם אינני תופש עצמי מלכתחילה, הריני מאבד את כל מה שהיה לי – ומאבד מהר. היה ברור לי שכאשר אני מגיע לחופשה רגילה – ורגילה זה בערך שבוע – אני חייב לבלות חלק מהזמן בישיבה, מפני שאם לא אעשה זאת, אני נמצא מפסיד. שהרי תמיד אמצא לעצמי תירוץ: למה, למשל, בסוכות לא אישן בסוכה, ולמה בשבועות לא אלמד כל הלילה, כפי שנהוג ביהדות הדתית, ולמה בכל חג לא אשמור על המסורות הקטנות שבלעדיהן מתחילים לאבד את המסורות היותר גדולות.

היום, אחרי שלוש שנים פלוס, נדמה לי שלא איבדתי הרבה. אמנם משהו הלך לאיבוד, אבל לא הרבה. ואת המשהו שאיבדתי, עלי להחזיר לעצמי עם תום השרות הצבאי.

     ש: אתה בעד שרות של בנות בצה"ל?

אלי: בהחלט לא. התנגדתי להתגייסותה של החברה שלי, אך היא בכל זאת התגייסה. מכל מקום נראה לי שמקומה של הבת הדתית הוא לא בצבא. אני בעד שרות לאומי גם במסגרת צבאית, אבל בצורה קצת שונה, כלומר: שרות בבתי חולים, ביישובים, ובכל דבר שצה"ל עושה אותו למעשה. מקומה של הבת אינו בצבא, אלא אם כן יש מלחמת מצווה ואז כולם משתתפים בה.

     ש: מהם האידיאלים שלך במסגרת של חיי משפחה?

אלי: זה ידוע טוב יותר להורים שלנו, ואם אנו מנסים לחקות את המתרחש בעולם הגדול, אנו מאבדים קצת. ואם היום מדברים על נישואין אזרחיים ועל נישואי הסכם (למשל, הסמג"ד שלי נשוי בנישואים לא אזרחיים ולא יהודיים. הוא עשה הסכם עם אשתו והם חיים ביחד) – הרי זה מסוכן לנו: א) כהמשך המסגרת היהודית. ברור לכל שכאשר הנישואין הם לא יהודיים לחלוטין, ההמשך גם הוא לא יהודי. לא הבנים ולא ההורים עצמם, הם לא חיים כפי שצריך. המשפחה היא התא הראשוני שלנו וממנו מתפתח כל ההמשך. ואם המשפחה רקובה, אם המשפחה לא חיה כפי שצריך, נאבד מהר את כל מה שיש לנו היום.

     ש: אתה בכל זאת חושב שהסמג"ד פחות מאושר ממך במסגרת חיי משפחה?

אלי: הוא לא פחות מאושר, אבל אם המבנה הכללי של האומה שלנו יהיה כזה – כבר לא יהיה מבנה של אומה יהודית. זה יהיה מבנה של אומה כלל-לאומית כמו העם הצרפתי, כמו העם המצרי או כמו כל אומה אחרת.

     ש: מה בדבר האפשרות שבה יוכל אדם לבחור לעצמו את המסגרת ובכל זאת להרגיש שהוא נאמן לרוח, למסורת ולשליחות של עם ישראל?

אלי: מבחינה חברתית ואידיאולוגית ברור שהוא משרת את העם היהודי ואת האומה הישראלית. אבל בל נשכח שישנו עוד צד למיתרס, הצד ההילכתי, ובצד הזה הוא מתנגש. אני משוכנע שהוא חי את החיים שלו יפה וניכר בו שהוא מאושר. אני חי בלב ליבה של בני-ברק, בעיר החרדית שלנו. וכשאני רואה – מבעד לתריסים – משפחה יהודית שחיה לה את חייה ואני רואה את האושר שלהם, הריני רואה אושר שונה לגמרי מזה של הסמג"ד. האושר הזה מתבטא במעין אהבה שלא מעלמא הדין. זו מעין אהבה שבחינוך ובהתייחסות שאולי קשה לבטא אותה במלים. אבל מי שמרגיש אותה, מי שרואה אותה, מי שמסכים עמה, נוכח לדעת שזו אהבה אמיתית.

לא ככל האומות

     קודם אמרת משהו לגבי אשמתנו לענין השוֹאה, ולא פירטת.

אלי: כשאנו מתבוננים בכל מה שהיה לנו לפני השואה ומה שיש לנו היום, אנו רואים שחלו שינויים רבים מאד. אין ספק לאף אחד מאיתנו – וגם לא לאומות העולם – שאם ארץ ישראל מיושבת היום ביהודים והריבונות היהודית מוחלטת, הרי זה רק בעקבות השוֹאה. מצד שני, נראה לי כאדם דתי, שהמלחמות בכלל והשוֹאה בפרט נועדו לתת מכות לעם היהודי, להזכיר להם מחדש את יעודם ולזרז אותם להתארגנות מחודשת. בתקופת השוֹאה היו חלקים גדולים של העם היהודי שחיו בהתבוללות. רבים מיהודיה וחכמיה של אותה יהדות ניספו, אך רבים מן המתבוללים ששכחו את יהדותם, נזכרו מחדש שהם יהודים. בכלל, המלחמות בכללותן נועדו להזכיר לנו מחדש מי אנו ומה אנו, ועם תום הקרבות ראוי שנשב עם עצמנו ונחשוב מחדש אולי אנחנו מסלפים את הדרך שבה אנחנו הולכים בכך שאנו מנסים להשוות את דרכנו ואת חיינו לאומות העולם.

עם ישראל ספג לאורך כל ההיסטוריה שלו מכות חזקות מאד, ועם כל זה, זה העם היחיד המחזיק מעמד. היוונים השתנו במשך הדורות, הרומים אינם קיימים, אבל העם שלנו, עם כל המכות ועם כל הנסיונות להשמידו, קיים. בתקופות רבות היה נר לגויים. היום אנחנו עדיין לא נר, אבל אני מקווה שהוא יידלק מהר.

     ש: אלי, איפה תפשה אותך המלחמה, ומתי?

אלי: שלחתי את החבר'ה הדתיים שלי בפלוגה למקום מרוכז אחד שיוכלו להתאים לעצמם מנין. אני התפללתי עם החבר'ה שהם חילוניים, חבר'ה שבדרך כלל לא נוהגים לבלות את זמנם בבתי כנסת, אבל ביום כיפור – גם מפני שביקשתי מהם וגם מפני שהרגישו חובה להקריב פעם בשנה משהו למען היהדות, התפללו אתי.

עברתי לפני התיבה בתפילת מוסף, ובאמצע "שמונה עשרה" של חזרת הש"ץ, קורא לי המג"ד ומודיע לי על תוכניות המצרים, – ידענו את כל הכרוך בזה והתחלנו להכין את עצמנו. לפתע עברו מעלינו שני מטוסים מצריים. בידי כל אחד מאתנו היה הנשק שלו, שאגנו: מטוסים מצריים, וכל אחד הרים נשקו והרבצנו בהם. היינו מוכנים, אך מצד שני הרגשתי שקשה לי לחלק פקודות. הייתי מיובש כמעט כולי אחרי תפילה וצום של יום וחצי, ורעב מאד. ורוב האנשים שלי היו במצב דומה, גם מפני שצמו וגם מפני שאנחנו במדבר.

בשלב ראשון היתה ההחלטה שלי: ממשיך ויהי מה בצום שלי. בשלב שני, כשראיתי שרמת הפיקוד שלי יורדת – קשה לי לצעוק לאנשים, קשה לי לחשוב בצורה צלולה, – החלטתי לשתות בתחילה כמות של פחות מלוג, ולאחר מכן החלטתי לשתות באופן מלא עד שחזרתי לרמה שלי.

     ש: האם כולם שברו את הצום?

אלי: רבים באו אלי ושאלו מה לעשות בענין הצום, ואמרתי להם בשלב ראשון לנסות לשתות פחות מן הרגיל. בשלב שני – אינני רב, אבל מישהו היה צריך להחליט – אמרתי להם: במלחמה הכל בטל, כל ההלכות בטלות ועלינו לקבל על עצמנו את כללי המלחמה. אנחנו אוכלים – והרי הרמב"ם התיר לאכול נבילות וטריפות בעת הצורך. במלחמה מותרות הרבה הלכות שבחיי היום יום אסורות לחלוטין. והחבר'ה שתו ואכלו כרגיל, והכל למען המלחמה.

 

אלי שגיא (פייג) ז"ל כתבה על נפילתו

אלי שגיא ז"ל יליד שנת 1951, התחנך בביה"ס "מעלות" בבני ברק, בישיבת בני עקיבא בכפר הרוא"ה ובישיבת הכותל שבעיר העתיקה. שם גם הכין עצמו גופנית ונפשית לקראת גיוסו והתנדבותו לסיירת שקד. אלי עבר את כל שלבי המסלול של  הסיירת בהצטיינות יתרה: טירונות, קורס צניחה, קורס סיירים, וקורס מכי"ם חי"ר. עוד בהיותו טירון הציל אלי ילדים קטנים (ערבים ממחנה הפליטים ברצועת עזה) מדריסת קומנדקר שהדרדר תוך סיכון עצמי. אלי נפצע קשה באותו מקרה ובהגיע המסוק לפנותו, ביקש כי יפנו קודם את הילדים הערבים הפצועים ששכבו לידו. – על כך העניק לו הרמטכ"ל את עיטור המופת.

אלי החלים מפציעתו הקשה. בנחישות חזר לתפקד בסיירת. סיים קורס קציני חי"ר כמצטיין, ונמנה על מאה החיילים המצטיינים שקיבל נשיא המדינה ביום העצמאות העשרים וארבע.  חבריו העידו כי אלי היה מפקד מוכשר ובעל יוזמה שהצטיין כאדם רגיש לפיקודיו ולסובבים אותו. בעיצומה של מלחמת יוה"כ, הגיע יעקב אגמון לסיני במטרה לראיין חייל לתוכניתו "שאלות אישיות".

אגמון הגיעה לסיירת שקד ופה אחד הפנו אותו הכול למפקדם הנערץ והאהוב, מפקד הפלוגה הדתי שלהם, פלוגה שרובה המכריע חיילים חילוניים. אלי נפל ארבעה ימים לאחר הראיון בעת שהוביל את כוח הפריצה סמוך לתעלת סואץ. הראיון עם אלי שודר לאחר נפילתו בגלי צה"ל . 

במלחמת יוה"כ פיקד אלי על פלוגה בסיירת שקד. ניסיון רב כלוחם צבר ברצועת עזה במלחמתם העיקשת בארגוני הטרור. ערב שמחה תורה יצא אלי לקרב האחרון של חייו. המשימה שהוטלה עליו כמפקד פלוגה בסיירת הייתה להוביל את כוח הפריצה של אריק שרון לתעלת סואץ. כך מצא עצמו אלי מוביל בראש הכוחות ,מנווט בנחישות לכוון תעלת סואץ בליל החמשה עשר לאוקטובר.


סיפור התמונה

לזחל"ם המ"פ הגיעו שני אחים לבית משפחת סופר. מילואימניקים, שכשפרצה המלחמה תפסו את המטוס הראשון מניו – יורק  והצטרפו לסיירת בחולות סיני. אלי החליט מיד כי איציק סופר יעלה לזחל"ם המ"פ ואילו אחיו יהיה בזחל"ם אחורי.  איציק בהיותו צלם חובב, נשא עמו, פרט לנשקו האישי, גם את המצלמה שלו.

כחצי ק"מ מתעלת סואץ נפגע הזחל"ם של אלי מטיל. מעוצמת הפיצוץ נהרגו כל יושביו תשעה חיילי הסיירת. בשוליו של ציר "נחלה" בין ביצות המלח והדיונות של סיני נתגלגלה מצלמתו החרוכה והמעוכה של איציק. התמונה היחידה שהצליחו לפתח ממצלמה זו הרי היא לפניכם.
אלי מניח תפילין לפני הקרב.

אליהו (אלי), בן שושנה ויוסף, נולד ביום י"ג באב תשי"א (15.8.1951) בנתניה. הוא למד בבית-הספר היסודי "מעלות", בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה ואחרי-כן ב"ישיבת הכותל" בירושלים. אלי היה תלמיד טוב, שקדן ומתמיד. הוא הקפיד ללמוד ב"משמרות", שנהגו בישיבה – בלילות שבת עד אור הבוקר. מורהו כתב עליו: "התכונה השולטת באופיו הייתה – מסירות נפש. פעם אמר – 'ללמוד לא רק למען עצמי אלא גם למען אחרים. להקנות לזולת את כל מה שאצבור לעצמי במשך השנים שבהן אשב ואלמד'. בכל דרכיו הייתה מחשבתו נתונה לכלל ישראל". אלי שקד הרבה על לימוד הגמרא והרבה לקרוא בדברי ספרות ובספרי ההיסטוריה. עבודתו "גדרי שישים ריבוא ברשות הרבים", זיכתה אותו בפרס של משרד הדתות לעבודות תורניות. אלי היה חבר בתנועת "בני עקיבא". חבריו אהבוהו מאוד משום שהיה אדם נוח לבריות, חברותי, אדיב, נעים-הליכות וטוב-לב. הוא היה בן תורה, שגלומות בו אהבת העם ואהבת האדם, ועם זאת ניחן בכוח גופני רב. לעתים קרובות יצא למסעות מפרכים, אפילו אחרי לילות של לימוד, כדי לחשל את כוח הסבל שלו לקראת גיוסו.

אליהו גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1970, והתנדב לסיירת "שקד". לימים כתב לרבו: "קל להוכיח, כי מקומי בישיבה… אולם בגלל המצב הביטחוני הקשה, יודע אני, כי אם הייתי ממשיך ללמוד, מצפוני לא היה מפסיק להציק לי, בכל פעם שהייתי שומע, חס וחלילה, על הרוג נוסף או על פצוע נוסף (לאור כל זאת מסתבר, שבימים כתקנם הייתי מגיע להחלטה שונה)". לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה, בקורס סיירים ובקורס מ"כים חי"ר. מאחר שהצטיין בתפקידו נשלח על-ידי מפקדיו לקורס קציני חי"ר ומשסיים שם בהצלחה, הוצב ביחידת שדה. הוא נחשב קצין מוכשר ובעל יזמה, מסור ואחראי, שהצטיין בתפיסה טובה וברצון עז להתקדם, ושימש דוגמה אישית לפקודיו ולמפקדיו. הרמטכ"ל העניק לו את "עיטור המופת" על שהציל, במאי 1971, תוך סיכון עצמו, ילדים מתושבי מחנה הפליטים בג'בליה מדריסה ודאית על-ידי קומנדקר, שהדרדר במורד.

הוא עצמו נדרס ונפצע קשה, וכאשר ניגשו אליו חבריו לטפל בו, ביקש כי יטפלו תחילה בילדים שנפגעו. בעיתון "במחנה" פורסמה רשימה בשם "אלי, הקומנדקר והילדים" ובה סופר על מעשהו זה. ביום העצמאות העשרים וארבעה נמנה עם מאה החיילים המצטיינים שקיבל נשיא המדינה, זלמן שזר, במעונו. חודשים אחדים נמנה אלי עם המשרתים בצבא הקבע. במלחמת יום-הכיפורים השתתף אלי עם יחידתו בקרבות הקשים נגד המצרים בחזית סיני. אור ליום כ' בתשרי תשל"ד (15.10.1973) לחם אלי כמפקד פלוגה בסיירת והתקדם עם הכוח שלו בציר "נחלה" שעל גדות תעלת סואץ. בעת הפריצה אל הגדה המערבית פגע פגז פגיעה ישירה בזחל"ם שלו והוא נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול, השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.

במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אלי היה מאותם יחידי סגולה, שהיו מופת לחבריהם ולפקודיהם וגאווה למפקדיהם. הייתה בו דבקות והכרה בצדקת דרכו. הוא היה אהוב על כל יודעיו, והם רחשו לו הערכה רבה, על כי הביא כל משימה לידי גמר ביצועה המושלם. כישוריו הטבעיים, שאיפתו לשלמות ומרצו רב-הפעלים קידמוהו במהירות רבה, ובתפקיד הקשה ורב האחריות שהוטל עליו עמד בהצלחה מרובה;" אחד מפקודיו, שנפל אחר-כך בקרב ההבקעה, כתב עליו: "בחור שקט ודתי, שהיה מדבר מתון-מתון ובאדיבות. בערב סוכות התרוצץ, אפילו שהיה עייף-הרוג, בכל המחנה, עד שהשיג באמצע סיני, אתרוג, לולב, הדס וערבה וכוס יין, וערך ברכה כדת וכדין".

"ישיבת הכותל" הוציאה לאור חוברת בשם "באי באש ובמים על קידוש שמך", לזכר בני הישיבה שנפלו במלחמת יום-הכיפורים; בעיתון "הארץ" פורסם הראיון "כוחה של אמונה", שערך יעקב אגמון ב"גלי צה"ל" עם אלי ימים אחדים לפני שנפל.

וידאו

הוידאו שלנו
1/2 סרטונים
1
אלי שגיא מסיירת שקד הטלויזיה הישראלית
אלי שגיא מסיירת שקד הטלויזיה הישראלית
2
אלי שגיא מסיירת שקד - ראיון עם יעקב אגמון, ליל חג סוכות, מלחמת יום כיפור
אלי שגיא מסיירת שקד - ראיון עם יעקב אגמון, ליל חג סוכות, מלחמת יום כיפור

גלריה

מה אתה מחפש?

הקלידו שאלת חיפוש

החיפוש יתבצע מיד

יצירת קשר

אשמח לקבל כל דבר מתקופתכם בסיירת שקד, עזרה ורעיונות נוספים
מוזמנים להעביר

ניר כהן
050-5642288
nirc0407@gmail.com

מלאו את הטופס

ואחזור בהקדם