סמל

שמחוני (צלי) בצלאל

בן זמרה ואברהם
torch180x250
נפל ביום ט' בטבת תש"ל (17.12.1969)
בן 20 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי חיפה
200px Badge of the Israel Defense Forces.new .svg

סיפור חייו

 

"בלדה לחובש"

מאת אלכס טמיר (טננבוים), מחזור נובמבר 68.

במסגרת 'מלחמת ההתשה' שלאחר מלחמת 'ששת הימים', נהג הצבא המצרי להעביר חוליות חיילי קומנדו, קציני מודיעין וקת"קים מצריים אל מעבר לתעלת סואץ במטרה להציב מארבים, להניח מוקשים, לפגוע בסיורי כוחות צה"ל ולצרכי איסוף מודיעין בסיני.  

'שקד', שהייתה כוח החי"ר הסדיר העיקרי בגזרת תעלת-סואץ בתקופה זו, ביצעה סיורים בין המוצבים והתצפיות, ופרסה מארבים רבים, שבהם שולבו ה'מערבלים' (ה'דגנים').  

וכך מתאר אלכס טמיר (טננבוים) ממחזור נובמבר 68 ב'שקד' חלק מרגשותיו, את טבילת האש הראשונה שלו ב'מארב מספר 33' ממזרח לתעלה ואת תוצאותיו הטרגיות:

"בערב חורפי וקר, ב-17 בדצמבר 1969, ח' בטבת תש"ל, כאשר השמש שוקעת בשעה 16:39 והירח נעלם בשעה 20:18, יצאנו בשיירה ממחנה 'קרונות הרכבת' באזור טסה לכוון תעלת סואץ. הנסיעה הייתה במסגרת שיירת 'מערבלים' ('דגנים') מפלוגה ד' בפיקוד המ"פ עמוס טרטמן, לקראת פריסת מארבים אל מול תעלת-סואץ,  במרחק מאות מטרים ממנה. 

בכל נסיעה לקראת מארבים, על כביש הרוחב טסה-התעלה ('טרטור') ובהמשך על דרך החת"מ ('הנרי') ועל כביש התעלה ('לקסיקון'), המקבילים לתעל-סואץ, הייתי יושב בזחל"ם מאחור, חושב המון על מה יקרה לי אם אפצע או אמות. הייתי שר לעצמי שירים ומנסה להתגבר על המתח. פחד לא היה. היה רצון להילחם, להרוג ולהשמיד. "אני בעל הבית בגזרה, כולם ינגנו את המנגינה שלי".

על המ"פ עמוס הוטל להציב מספר מארבי-דגן על כביש התעלה ('לקסיקון'), מאות מטרים מקו המים. באותו ערב חורפי, יצאו כ-10 'מערבלים' מאזור טסה למארבים על כביש התעלה. בהגיענו לכביש התעלה ממזרח, התפצלו 'המערבלים' לצפון ולדרום, על-מנת להתמקם על הכביש במרחק כ-250 מטרים זה מזה. 

הכוח שלנו, בפיקוד המש"ק (אז) אורי אבני מקיבוץ נחשולים (מחזור נובמבר 67), פנה דרומה, והתמקמנו בקצה הדרומי של שורת המארבים, מעט צפונה לגשר אל-פירדאן, אותו ניתן היה לראות במכשיר ראיית הלילה. בכוח היו הלוחמים מ'שקד', יחד עם תגבור מילואימניקים בודדים, שלא הכירו את הפעילות שלנו ואת ה'מערבלים'.

כאשר התמקמנו, אורי אבני ישב בכיסא המפקד בצד ימין של הזחל"מ. איתן פיק, שנהג את הזחל"מ למארב, ישב בתא הנהג. הוא היה ותיק ממני ובעל ניסיון רב בשטח. אני, הייתי רב"ט צעיר שסיים קורס מכ"ים, ועשיתי הכל כדי להשתלב בפלוגה ולהיות אחד מהחבורה. ישבתי בתא הלוחמים מאחור עם מילואימניק שלא הכרתי. 

החפ"ק התמקם מאחורינו, ממזרח לכביש התעלה. בחפ"ק היה, בין השאר, גם בצלאל (צלי) שמחוני, החובש הקרבי הפלוגתי מהמחזור של אורי אבני, אשר היה יוצא אתנו לסיורים אלימים בבקרים ולמארבי לילה. 

לקראת כל יציאה לשטח מהפלוגה בטסה, היינו ממלאים דף 'שיבוץ קרבי' לפי הצוות לפעילות; היינו חותמים בפנקס, ועותק 'השיבוץ הקרבי' היה נשאר בפלוגה. לפני השעה 19:00 באותו ערב, ידעתי שאני אמור להתחיל ראשון את משמרת הלילה במארב. המשמרת עשויה הייתה להימשך שלוש-ארבע שעות. במשמרת הראשונה, היה קשה לדרוש מכולם ללכת לישון, ולכן עוד הייתה ערנות. 

מעט לפני תחילת המארב שלנו, איתן פיק ביקש לשבת ראשון בעמדת הצריח ב'דגן', במקומי.  הוא אמר לי לשכב על החול ליד דלת נהג הזחל"ם. בפלוגה, לא היה רישיון נהיגה על זחל"ם. כל נהג שהגיע אלינו מבסיס תובלה לא הסכים להתאבד בסיירת 'שקד'. אני הייתי 'חולה הגה', ואהבתי להסתובב עם הזחל"ם.

פרסתי שמיכת צמר על החול, הנחתי את החגור מוכן ללבישה מהירה, ואת השכפ"ץ ויתר הציוד לידו. הנשק האישי – פ"נ בלגי – היה עלי. אין לחלוץ נעליים. אתה בתוך הנעליים רוב שעות היום ובמשך כל המארב.

לילה חשוך לגמרי, לא רואים כלום. דצמבר, שעון חורף, הלילה יורד מוקדם, עלטה מוחלטת. המצרים בחרו את הלילה הזה כדי לחצות את התעלה, חיכו לנו ממש בסמוך למיקום המארבים שלנו ולתקוף אותנו. 

ב-19:00 התחיל הבלגן !

אש נק"ל נפתחה לעבר המארב שמוקם מצפון. אש תופת. איני מבין איך הבחורים שלנו לא נפגעו. התחיל דו-קרב של כוחותינו נגד כוחות הקומנדו המצרי, שעלה בהרבה מעבר לסד"כ המצומצם שלנו. צעקות נשמעו ברשת הקשר.

ברגע שהחל הירי מצפון לנו, נכנסנו לכוננות הכי גבוהה. לבשתי את השכפ"ץ ואת החגור, וזינקתי לתוך הזחל"ם. כמובן, לא השארנו ציוד על החול. באותו זמן, אורי אבני זיהה תנועת חיילים מצריים מולנו על סוללת מסילת הברזל, וחיילים אחרים שהתמקמו למארב מדרום-מערבה לנו, במרחק מאתיים שלוש-מאות מטר מאתנו. 

לפי פקודה של אורי, איתן פתח באש לעבר המצרים, ואורי הצטרף אליו בירי ממא"ג הסיפון בזחל"ם. המצרים השיבו אש נק"ל ו-R.P.G כבדה, ואיתן פיק חטף כדור ישיר בבטן. הכדור נורה מכיוון מערב לחזית הזחל"ם, ויצאנו לקרב על חיינו שלא אשכח לעולם. 

לא היה זמן לחבוש את איתן. מאבק מטורף. ברגע שאורי אבני החל לירות, ואיני יודע לאן, התנעתי את הזחל"ם לפי פקודה שלו, הכנסתי למהלך ראשון פרונט ספיישל, נתתי את כל הגז והסתערתי עם הרכב לעבר המארב המצרי. החלון הקדמי היה פתוח ויריתי עם הנשק שלי לפנים דרך החלון תוך כדי נהיגה, איני יודע לאן. העיקר שיהיה ירי. לא ראיתי כלום. עזרתי לאורי להזין את המא"ג שלו בשרשראות נוספות של כדורים. איתן שכב פצוע על כיסא צריח 'הדגן' בתא הלוחמים. המילואימניק שכב בתא מאחור.

ריקושט פגע לי ליד העין. זרקתי את הנשק בצד וסגרתי את החלון הקדמי והמתכת הכבדה כמעט קטעה לי את האצבעות. הכאב היה קשה מנשוא. כנראה שביצעתי שש התקפות רכובות על חיילי הקומנדו, תוך שהם יורים עלינו פצצות R.P.G. הפצצות עפות מהר אל הזחל"ם ואני מתחמק וניצל. עשיתי מה שאורי אבני אמר לי לעשות תוך שהוא מכוון אותי בנהיגה בחושך המוחלט. אורי, הגיבור שלי, עמד זקוף מקדימה וירה מאות כדורים בחיילים מצריים שהוא זיהה, עד שלא ראינו יותר חיילים מתפקדים. 

לקראת סוף הקרב הארוך עם חיילי האויב, הזעיק אורי את החפ"ק, שהיה מאות מטרים בודדים מאחורינו ובו היה החובש צלי שמחוני, על-מנת שיטפל באיתן פיק הפצוע. הנ"נ הפתוח מיהר אלינו בנסיעה. אך לקראת החבירה עם הזחל"ם שלנו, שנסע באורות מלאים, החלה הפגזה ארטילרית מאסיבית. צלי נפגע מרסיס מרגמה גדול, שפגע באבי העורקים שלו, לפני שהספיק לחבור לאיתן שהיה זקוק לטיפול. 

אורי הורה לי לעזוב את הזחל"ם ולעלות על הקומנדקאר כדי לפנות את הפצועים לטיפול דחוף. כאשר עליתי לנ"נ היו בו שני הפצועים, צלי שמחוני ואיתן פיק. ניסיתי להנשים את צלי תוך כדי נסיגה מן הגזרה, אך הבנתי שאיננו… אני חושב שהייתי האחרון שאחז בגופו. 

תוך כדי ההפגזה המצרית, מיהרנו דרומה על כביש התעלה ומזרחה בהמשך, כדי לחבור לכוח הרפואי ולאמבולנס, אשר יצאו לכיוון שלנו מטסה. ישבתי בנסיעה מאחור עם איתן הפצוע וצלי. תוך כדי המילוט ניסו המצרים להשמיד אותנו עם פצצות זרחן ממרגמות כבדות. האמבולנס פגש אותנו על ציר 'הנרי' לאחר כ-45 דקות מהאירוע. הרופא בדק את צלי והודיע לנו שהוא נפטר. בשעה 01:00 נרגעה הגזרה. 

לא נשאר לי אלא לחזור לכוחותינו ולתפוס עמדות שמירה חדשות בגזרה. שמרנו על  קשר-עין עם שני טנקים שלנו, שהיו אמורים להגיע מדרום ולחלץ אותנו, אך נתקעו בדרך (מוקשים? חול?), קרוב לתעלה. 

למחרת האירוע, ביום חמישי, יצאנו כנציגים של הפלוגה להלוויה של צלי בחיפה. לאחר מכן נפגשנו עם ההורים בביתם. 

חובש המוותר על שרידותו למען הצלת חיים של אחר, זו היא גבורה. כך נזכור אותו.

יהי זכרו ברוך."

בן אברהם וזמרה. נולד ביום ט' בתמוז תש"ט (6.7.1949) בגבעת המורה. לאחר שעברה המשפחה לקריית חיים למד בבית הספר היסודי "מגינים" ובבית הספר התיכון שם. אחרי כן המשיך בבית הספר המקצועי שבקריית שפרינצק. הוא היה נער חביב וטוב, צנוע ונחבא אל הכלים, נעים הליכות, מקובל ואהוב על הכל. טוב לבו לא ידע גבול. בעודו נער הצטרף לתנועת "הנוער העובד והלומד" והיה פעיל מאוד בה. הוא עסק בהדרכה מתוך מסירות ואחריות והפך לדמות נערצת על חניכיו, שהקנה להם ערכים אנושיים, של נאמנות ומסירות. הוא היה הרוח החיה בין חבריו והיה מקבל על עצמו כל מיני משימות של ארגון פעילות חברתית, מתוך נכונות למלא כל קריאה וכל שליחות. הוא היה עושה הכל מתוך הכרת חשיבות השליחות, בפשטות, ברצינות ובאחריות ללא גבול. בהתקרב מועד גיוסו שאף להתנדב לטיס אולם מאחר שחסרו לו נתונים מסוימים הפנו אותו לחיל החימוש, אך הוא העדיף להתגייס לחיל קרבי, משום שהאמין כי בחיל כזה יוכל לתרום כמלוא יכולתו לצה"ל ולמדינה.

צלי גויס לצה"ל בנובמבר 1967 והתנדב לשרת בסיירת "שקד". כאשר הוצע לו ללכת לקורס חובשים ענה לממונים עליו: "אם אתם מוצאים אותי כשיר לכך אלך ואלמד ואהיה חובש קרבי טוב". הוא נראה אז כאדם מאושר שכל מאווייו התגשמו. הוא סיים את הקורס כחובש מעולה ובפני אמו (אחות בקופת חולים) התגאה בכך. בצלאל השתתף בפעולות נועזות ובקרבות רבים הצטיין גם כלוחם וגם כחובש. הוא ידע תמיד לשלב את החובה שבלב עם ההעזה שבקרב. רבים מחבריו חוזרים ומספרים על בטחונו העצמי הרב, אמונתו העמוקה במעשיו, קור רוחו ואומץ לבו. לא פעם הציל את חיי חבריו תוך סיכון עצמו. בליל ט' בטבת תש"ל (17.12.1969), כשהיה בצלאל בסיור שנע על גדות התעלה, נתקל הסיור בכוח מצרי גדול ובקרב שהתחולל נפגע אחד מחבריו. בצלאל חש לחבוש את הפצוע תחת מטר יריות והפגזה כבדה. אמנם את הנפגע עלה בידו להציל אך תוך הגשת עזרה נפל הוא עצמו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה.

במכתבו האחרון להורים כתב שבקרוב יבוא לחופשה של ימים אחדים וכך גמר את מכתבו: "אבל הכל ביד הגורל!" מפקד היחידה כתב במכתב תנחומים להורים השכולים: "אותם הרגעים בהם רץ צלי ז"ל לחבוש את חברו ורגע נפילתו יש בהם אולי יותר מכל דבר אחר כדי לבטא את אישיותו המיוחדת והמופלאה. צלי חתם את דרך חייו כאחד מגדולי לוחמיה של היחידה. לוחם וחובש, ששילם את המחיר היקר ביותר בשביל אמונתו בגדולת המשמעות של מעשינו בגבולה הארוך והקשה ביותר של המדינה – תעלת סואץ. צלי התנדב אלינו ודרך הכשרתו היתה דרך חתחתים. הוא נלחם בשיניו ובציפורניו מול איתני הטבע. הוא ידע שהוא חייב לעבור ולגמור. הוא סיים את הכשרתו בהצלחה ואז כבר ידענו שהאיש שלנו, צלי, יעשה הכל, יוכל לכל ואכן לא התאכזבנו. הוא נכנס לפלוגה מבצעית והפך לאחד מלוחמיה – – – צלי היה אדם עניו וצנוע. נדמה היה בתחילה שהוא מסוגר במקצת, אך במרוצת הזמן ידענו שהוא מלא חיים, אהבה, שמחת חיים, עליצות – וכל השקט הנפשי היה רק כדי להצניע את מעשיו". המפקד מוסיף וכותב כי הוא אהב את החיים אך מאידך גיסא ידע מהו מחירם. "הוא ידע שאין חיים ללא מחיר ומעל הכל חיינו הם היקרים ביותר, כי מחיר חיינו הוא מיטב בנינו לוחמינו". בהמשיכו את מכתבו הוא מציין כי בצלאל התנדב למשימות ועבר כמה היתקלויות והפגזות כשפניו מחייכים ומשרים בחיוכם את אווירת הביטחון. הוא כותב: "צלי ידע שעל דורנו זה הוטלה אחת המשימות הקשות ביותר של תולדות תקומת ישראל. הוא ידע שאכן הוא וחבריו מהווים את דור ההמשך וכי לא רק יוכלו למשימה שהוטלה עליהם אלא יפליאו להרקיע שחקים בה. – – – הוא ידע את משמעות המלה 'חירות'; הוא ידע שאכן מלה זו רקומה ברקמת דם יקר של עשרות בנים שנפלו. – – – הוא נפל ואיננו אך האמינו לי שהוא בינינו ויישאר בינינו לתמיד. הוא ושכמותו, חבריו נופלי היחידה, יהיו לנו הלפיד המאיר את דרכנו יומם ולילה".

מורי בית הספר יל"ג שבחיפה הקימו יד לחובש הקרבי סמל בצלאל שמחוני ז"ל, בנו של מנהל בית הספר, שנפל בהושיטו עזרה ראשונה לחבר לנשק בשדה הקרב; המקרה השאיר רושם על המורים והתלמידים והם החליטו להקדיש לזכרו בבית הספר קורס ללימוד שיטות עזרה ראשונה. מדי שנה בשנה, ביום הזיכרון, נערך טכס סיום הקורס ומעלים בו את דמותו של החובש שנפל בקרב מתוך הקרבה להצלת חיי אדם; בחוברת "לחובש" פורסמה כתבה על מפעל חינוכי זה והובאה רשימה לזכרו.

וידאו

הוידאו שלנו
1/1 סרטונים
1
סיירת שקד מצגת של מחזור נובמבר 67
סיירת שקד מצגת של מחזור נובמבר 67

גלריה

מה אתה מחפש?

הקלידו שאלת חיפוש

החיפוש יתבצע מיד

יצירת קשר

אשמח לקבל כל דבר מתקופתכם בסיירת שקד, עזרה ורעיונות נוספים
מוזמנים להעביר

ניר כהן
050-5642288
nirc0407@gmail.com

מלאו את הטופס

ואחזור בהקדם