שקד (מנדל) שמשי (שמשון)

סיפור חייו

הקרב עם הקומנדו המצרי בשבת 26.10.1968

      שמשון (שמשי) שקד  

          נתקלנו במארב של הקומנדו המצרי, שבת 26.10.1968   

איתן נפטר!

מאז פטירתו בבוקר ה-3.12.2021  של חברי  איתן שמעי, חוזרים אלי ללא הרף המחשבות ותמונות מהקרב עם הקומנדו המצרי בליל 26.10.1968  

מחזור פברואר 68 של סיירת שקד סיים זה עתה את “אימון הלוחם” ו”קורס ביטחון שוטף”

כהשלמה ל”אימון הלוחם” והגיע ל”בסיס טילים” להחליף כוח אחר של הסיירת שיצא לחופשה.

יום שבת 26.10.1968  

בשעות אחה”צ פתחו המצרים בהפגזה כבדה לאורך כל התעלה כולל על “בסיס טילים”

שכתוצאה ממנה היו לצה”ל נפגעים רבים – הרוגים ופצועים.

על פי ידיעות מודיעיניות שהגיעו אלינו, חיילי קומנדו מצריים חצו את התעלה לצד שלנו בחסות ההרעשה הארטילרית הכבדה במגמה לפגוע בכוחותינו.

על הסיירת הוטלה משימה של ביצוע סיור בגזרה במגמה לאתר את כוח הקומנדו המצרי שחצה את התעלה ולהשמידו.

לביצוע משימה זו יצא בערב כוח של 12 לוחמים ב-2 קומנדקרים עם “דגנים” (6 לוחמים בכל

קומנדקר) בפיקוד סגן ד.נ. שפיקד על הכוח בקומנדקר הראשון ובפיקודי על הכוח

שבקומנדקר השני.

הקומנדקרים נעו על אותו ציר כמה עשרות מטרים זה מזה ומדי כ-200 מטרים היינו עוצרים

ומבצעים סריקה עם ה”דגן”. במהלך התנועה כ- 5  ק”מ צפונית למוצב “קוברה “, הותקפנו משמאל על ידי מארב של כוח הקומנדו המצרי.

היינו לקראת ביצוע סריקה, אני זוכר עצירה פתאומית של הקומנדקר, אש תופת של ירי נק”ל

עלינו מטווח קרוב, צעקות בערבית ופגיעת בזוקה G.P.R ברכב.

שמעתי צרחה מחרידה של גיל בושביץ שישב במושב הנהג וראיתי אותו עף כלפי מעלה מעוצמת ההדף.

הבחנתי שחיים שיפריס שישב על הספסל מצד ימין שלי נפגע ואני עפתי מהקומנדקר עם  העוזי שהיה מוצלב עלי למרחק של מספר מטרים לדיונות בצד ימין של הקומנדקר.

הרגשתי שידי הימנית נשברה ודם זרם לי מעין שמאל. בשלב זה לא ראיתי אף אחד מחיילי.  

 בדיעבד התברר כי איתן שמעי ודוד זילברווסר שכבו על הדיונות במרחק של כעשרים מטר  

מהקומנדקר מהצד הימני – הרחוק מהתעלה, רחוקים זה מזה כ-5-10 מטרים, ה”דגן” היה  

מיותם והקומנדקר בער מהאש שהומטרה עליו.

היה ברור לי שאם אהיה על ה”דגן” אוכל לחסל את האירוע.

כאשר התרוממתי מהדיונות במגמה להגיע לקומנדקר ולעלות על ה”דגן”, הרגשתי שצרור 

כדורים פוגע לי בקרסול ימין. היה חשוך מאד ויריתי לכיוון הירי של הנותבים הירוקים מבלי 

להבחין בדמויות.

הגעתי לקומנדקר ניסיתי ליצור קשר באלחוט אבל המע”ד לא עבדה. אינני יודע האם מכשיר

הקשר נפגע או שלא יכולתי לתפעלו בגין הפגיעה ביד. עליתי בנחישות רבה על הקומנדקר

הבוער מתפלל שהוא לא יתפוצץ כאשר אני עליו ושאוכל להתיישב על ה”דגן”. בקושי רב

התיישבתי על ה”דגן”, ניסיתי לתפעלו והתברר לי כי המערכת נפגעה ואינה שמישה, הרגשתי

נורא. הצ’אנס היחיד שהיה לי לחסל את כוח הקומנדו המצרי – איננו.

בעודי במגמת ירידה מהקומנדקר אני רואה את זילברווסר מימין לקומנדקר מכוון בשקט את

הרובה שבידו אלי ועומד. קפאתי במקומי ואמרתי לו בשקט: ” זה אני.”

ירדתי מהקומנדקר, ראיתי את איתן שוכב על הדיונות במרחק של כעשרים מטרים 

מהקומנדקר וחברתי אליו .

בהערכת מצב מידית שעשיתי התבררה לי תמונת המצב הבאה: גיל ושיפריס כנראה הרוגים.

איתן פצוע קשה ביד וברגל וללא נשק – אינו יכול לתפקד, אני פצוע עם נשק מוגבל בתפקוד,

אריה שנקר נעלם. (לימים סיפר לאיתן כי “קיבל כדור במחסנית, הנשק שלו לא תפקד והוא רץ להזעיק עזרה”), זילברווסר לא פצוע וחמוש – יכול לתפקד ללא מגבלות.

למיטב זכרוני הוריתי לזילברווסר לבדוק את תקינות מכשיר הקשר ולהזעיק עזרה ואם 

המכשיר לא תקין לירות פצצת תאורה כשהוא מרוחק מהקומנדקר.

קולות חיילי האויב נשמעו קרובים מאד, אני יודע שבכל רגע הם יכולים להגיע אלינו והתחושה

היא שהלחימה היא על החיים. נשארתי צמוד לאיתן מגן עליו בגופי, אומר לו: “אני איתך

 ושומר עליך”, ממתין בדריכות להגעת חיילי הקומנדו המצרי לביצוע “וידוא הריגה.”

לפתע שקט פסטורלי, חיילי האויב הסתלקו (בדיעבד נודע לי שהריגת מפקדם על ידי 

זילברווסר גרם להם לעזוב במהירות את המקום), ממולנו הקומנדקר הבוער על רקע החשכה המוחלטת.

אני מרגיש כי האדרנלין בגופי יורד וחולשה גדולה.

רעש מחריש אוזניים מפלח את השקט, מגיע טנק צה”ל שממנו צועקים לנו לעלות לסיפון 

הטנק בזריזות. המצרים החלו לטווח את האזור הקרוב לתעלה.

בשארית כוחותיי אני צועק שאנו פצועים ולא יכולים לעלות לטנק בכוחות עצמנו ונדמה לי 

שגם שמעתי את זילברווסר צועק זאת למפקד הטנק.

זילברווסר עזר להעלות את איתן לסיפון האחורי של הטנק ונשאר איתו שם לשמור עליו שלא

יפול במהלך הנסיעה. אני זוכר ששכבתי על הסיפון הקדמי של הטנק, קופא מקור במהלך  

הנסיעה ומתפלל לאלוהים שלא אמות “רק בשביל ההורים.”

(לימים אומר בשיחות על אמונה, כי אני מאמין באלוהים וההוכחה לכך היא שברגעים 

הקשים ביותר שלי פניתי אליו בבקשה שאשאר בחיים בשביל הורי.)

משלב זה לא הייתי בהכרה.

פתאום אני שומע צעקות “מישהו נמצא כאן?”, “מישהו נמצא כאן?”. אני מוצא עצמי שוכב

על הקרקע וקורא: “כן, אני כאן”, “כן. אני כאן.”

בדיעבד נודע לי כי הטנק ששכבנו על סיפונו התנגש בטנק אחר. מעוצמת ההתנגשות אני 

עפתי מהסיפון לקרקע וזילברווסר נפגע ברגלו.

הזיכרון הבא שיש לי הוא שאני נמצא מקופל על ריצפה בתוך טנק עם כאבי תופת. זה היה

בטנק אחר שחילץ אותי ממקום תאונת הטנקים.

בדיעבד נודע לי כי בשלב זה הפרידו ביני ובין איתן וזילברווסר שאותם פגשתי רק לאחר 

מספר ימים בבית חולים שיבא. הם שכבו במח’ 17 ואני שכבתי במח’ 20 .

שוב איבדתי את ההכרה.

הזיכרון הבא שיש לי, אני שוכב בעיניים עצומות על אלונקה במטוס או מסוק העומד להמריא

מ”ביר גפגפה” מחובר לאינפוזיה ושומע חובש בשם דני (לא ראיתיו ולא נפגשתי איתו עד היום).  

שמדבר אלי ואומר לי בין השאר שהנעל המחוררת שלי מצרור של 17 כדורים תועבר  למוזיאון מוצגים של חיל הרפואה.

הזיכרון הבא שלי הוא מהבוקר שלמחרת יום 27.10.1968 קול צופר אמבולנס שאני שוכב 

בו בדרכו משדה התעופה בן גוריון לבי”ח שיבא. אני זוכר שאמרתי לאדם שהיה לצידי באמבולנס כי זו פעם ראשונה בחיי שאני נמצא באמבולנס הנוסע עם צפירה.

מתעורר בבי”ח לאחר ניתוח ראשון, שוכב במיטה, “מת” להשתין ולא יכול.

הכרות ראשונה ונוראית עם הקטטר המוחדר לפין שלי והקלה גדולה מאד לאחר מתן השתן.

ברוך הבא למח’ 20 בשיבא בראשות ד”ר (לימים פרופ’) סא”ל כצנלסון (אבא של דיויד שלמד

בכיתה המקבילה לשלי בבית הספר העממי “ארנון” ברמת גן.)

עד היום – 53 שנים ו- 37 ימים לא בוצע תחקיר של הקרב ועם פטירתו של איתן, נמוג גם 

הסיכוי האחרון לביצוע תחקיר פרטי חלקי מפורט שלנו.

הטראומה שחווינו יחד הייתה כה גדולה ומופנמת בתוכנו, שרק לפני כ- 16 וחצי שנים במאי  2004, כ-36 וחצי שנים לאחר הקרב מול הקומנדו המצרי דיברנו לראשונה על שאירע וגם 

זאת לא ביוזמתנו אלא ביוזמת שמעון שגיא, כתב “גפן המושבה “- עיתון מקומי של פרדס  

חנה-כרכור שהכין כתבה על גבורתו של דוד זילברווסר שהשתתף גם הוא בקרב ונפטר 

ממחלה קשה כשנתיים לפני השיחה עם כתב המקומון.

בשיחה זו התברר לי לראשונה, כי זילברווסר הוא זה שחיסל את מפקד כוח הקומנדו המצרי 

ולא אני כפי שחשבתי עד כה.

אינני יודע את הסיבות לשתיקתו של איתן בנושא זה. נראה היה  שזו דרכו להתגבר על 

הטראומה שחווינו יחד. הוא רק אמר וחזר בהזדמנויות שונות ש”זה כבר מאחורי” ונתן את 

התחושה שאינו רוצה לדבר על כך.

 אני שבעצמי שתקתי, הבנתי מאד את איתן ונמנעתי מלהעמידו במצב שאינו חפץ בו ואמרתי לעצמי שעוד יבוא יום ששנינו נרצה לדבר על כך בפרוטרוט.

 הסיבה לשתיקה שלי נבעה בעיקר מתחושת הבגידה מצד מפקד וצוות הלוחמים

מהקומנדקר הראשון שהיו איתנו בסיור וברחו ממקום הלחימה, מהבושה הגדולה שדבר כזה 

קרה ביחידה המובחרת שלי ומהאכזבה מאי ביצוע תחקיר לאחר הקרב להערכתי ותחושתי 

מתוך הרצון להסתיר את הפשלה הגדולה של לוחמי סיירת שקד שברחו מהקרב.

רק לאחר כ 35 שנים מהקרב באוק’ 2003 בשיחה שקיימתי עם מטפל-  פסיכולוג? 

במרפאה משלימה בשיקום בי”ח שיבא במסגרת טיפול להשכחת כאבים מהפציעה שלי ,

מצאתי את עצמי בוכה, מספר לראשונה בפרוטרוט על בגידת חבריי בקרב.  

לאחר שיחה זו בה פרקתי לראשונה את תחושת הבגידה, העלבון והכעס שהיו אצורים בתוכי   

,חשתי תחושת הקלה של שחרור מסוד אפל ומהמחויבות שגזרתי על עצמי להסתיר את 

הפשלה הגדולה של חבריי – לוחמי סיירת שקד.

לפני ארבע שנים תשעה חודשים ויומיים ביום 01.03.2017 לאחר ארבעים ושמונה שנים

 ארבעה חודשים וחמישה ימים מליל הקרב, נפגשתי ביוזמתי עם ד. נ. מפקד הסיור שברח 

משדה הקרב כדי לשמוע ממנו מדוע הפקיר אותנו – אותי ואת חיילי באותו ליל קרב.

הגעתי לפגישה מתוח אך ללא כעס או טינה כלפי נ., מצפה לשמוע.  

לדבריו הם היו בתצפית במרחק של כמאתיים מטרים ממקום הקרב, לא ראו כלום רק נותבים ירוקים.

חשבו שהרגו את כולנו. כאשר אמרתי לו שחשנו נבגדים היו דמעות בעיניו.

מאז המחשבות והתמונות שבראשי על הקרב מתמקדים בעיקר בשחזור האירועים וניתוח 

פעולותיי- מפקד הקומנדקר השני ובאובדן של שניים מחיילי – גיל בושביץ וחיים שיפריס ז”ל.

בסכום אישי שלי פעלתי באומץ לב ובנחישות כנדרש וכמצופה מלוחם ומפקד ביחידה מובחרת.

אני מוצא עצמי חוזר ומהרהר על תוצאת קרב אחרת לחלוטין אילו רק הדגן לא היה מושבת.

*העורך, אריה לצטר: חודש לפני מותו של איתן שמעי, נפגשנו בביתו של שמשי, כמנהגנו לפגישת  חברים מהמחזור, כולל המפקדים שלנו, ששמשי אחד מהם. שוחחתי עם איתן והוא נאות סופסוף להפגש עם משפחות החללים וחברינו ולספר להם על הקרב האחרון של יקיריהם. אך לצערי לא זכינו! איתן נפטר לפני המפגש המיוחל.

שמשי האחרון שנשאר מאותו מארב, וסופסוף הוציא מלבו את הסיפור הכל כך קשה!

 

 

 

 

גלריה

מה אתה מחפש?

הקלידו שאלת חיפוש

החיפוש יתבצע מיד

שלום

אשמח לקבל כל דבר מתקופתכם בסיירת שקד, עזרה ורעיונות נוספים
מוזמנים להעביר

ניר כהן
050-5642288
nirc0407@gmail.com

מלאו את הטופס

ואחזור בהקדם

לתרומה

בנק לאומי
סניף - 709
ע"ש - ארכיון לוחמי סיירת שקד
מס' - 020826/66

בתודה מראש
ניר