חי אדיב מספר על מחזור מאי 1972

לפני כ–43 שנים עלינו על מדים בפעם הראשונה כשבעים נערים, נמרצים מכל הארץ.                                                        לא חלמנו ולא דמיינו מה יעבור עלינו ביחד ויהפוך אותנו למשפחה.                                                                                טירונות, אימון לוחם, קורס מ”כים בפלוגות הסיירות בכרמיאל, שילוב בפלוגות המבצעיות (א.ד.ה.) בפעילות בט”ש – במרחבי חצי האי סיני, מארבים, סיורים לאורך חוף הים, סיור עומק בסיני לצד נוף הררי מדברי וחופי ים שלווים, תעלת סואץ, פרוץ מלחמת יום כיפור אוקטובר 73.                                                                                                                              הרגע בו הבנו כחיילים ומפקדים זוטרים את מה שהמפקדים הבכירים בפיקוד לא הפנימו, כי המלחמה החלה ! באותם ימים קשים הבנו מה “עשה” לנו סגל המפקדים המובחר שבסוף המסלול הפך אותנו, את השלושים שנותרו, לחבורת גברים לוחמים ונחושים, חדורי רוח היחידה – אותה רוח שליוותה דורות של לוחמים, כמוני, לאורך עשרים וחמש שנות שירות בצה”ל.
כמפקד מחנך ולוחם בעשייה חינוכית לדורות של לוחמים ומפקדים – ביצוע משימה ללא פשרות, הבלתי אפשרי – אפשרי. ערך החברות והרעות וכל זאת … תחת הסיסמה “לא מפקירים פצוע בשטח”,
“אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד”. אז מה היה לנו בשטח, בהכשרת הלוחם ?
השכמה כל בוקר וריצה של חמישה ק”מ לכיוון הישוב ערד. אימונים, אימונים, כולל ניווט בדד לש”ב (לחימה בשטח בנוי) בקנטרה בסיני, אימון צליחה בקישון ועוד. טרטורים, טרטורים ועוד טרטורים עם הרבה דמעות.
25 ק”מ של ריצת לילה שהיא הפתיח למסע אלונקות של 45 ק”מ. כדי להזכיר לנו את הלילה, במקום להיות במיטה, המיטות היו על הגב שלנו בזחילות סביב המאהל. לקינוח, מסע סיום אימון לוחם של כ-130 ק”מ, הסגל הופתע מקצב ההליכה שלנו שהסתיים יום לפני הזמן המתוכנן. עוד בתפריט “הצ’ופרים” – פרי המצאתם של כמה מפקדים בסגל:
על התחת שב, על התחת קום, חביות בטול (באויר), 60 שניות – למקלחות רוץ (כמובן בשעון דמה) והסיוט החוזר: מתקן כפיפות מתח לפני כל ארוחה, דבר שגרם לחלקנו לוותר על האוכל כצעד מחאה.
מהיכרותי דור הלוחמים של היום אינו נופל מאתנו וכל זאת ללא מסעות הטרטורים הפיזיים והנפשיים. “זיבולי השכל” והעומס הפיזי, שלא היה עומד היום בשום סרגל עומסים של כל יחידה מובחרת בצה”ל.
כמפקד בא”ח 35 של הצנחנים ליוויתי את העבודה החשובה שנעשתה בצה”ל בשינוי תפיסת הענישה והעלמת הטרטורים החריגים. לצד שיטות החינוך שעברנו בשקד, כמו בור-הרחמים ובור-החסד- מקומות “חינוך מחדש” של כל טירון במסגרת “חלום” (סיוט לכל טירון) שלא ניתן לשכוח.
היו גם רגעים משעשעים, שיטות חינוך מקוריות כמו חינוך להתנדבות…
“הערב יוצאים למסע אלונקות קשה..” “כך אמר סמל המחלקה” … “מי שלא מסוגל ללכת נשאר במאהל”. הפלוגה התחלקה לשניים. כשעלינו לאוטובוס ידענו שמחכה לנו עוד מסע קשה…! כמה הופתענו כאשר מצאנו עצמנו באיצטדיון ר”ג במשחק נבחרת ישראל בכדורגל. החברה שלא הרגישו טוב והתחמקו מ”המסע הקשה” נשארו במאהל – לעבודות מטבח ורס”ר.
אין לי ספק כי רוח שקד ליוותה אותנו בכל תחנות חיינו הבוגרים והמתבגרים ויש לה חלק חשוב ומשמעותי בעיצוב דמותנו הבוגרת ומי שאנו כיום.
מלחמת יום כיפור היתה אחד המבחנים המשמעותיים ביותר ללוחמי ומפקדי היחידה.
רוח שקד, רוח לוחמיה, מפקדיה ונופליה מלווים אותנו עד היום.

                                                                                                                                                                            חי אדיב

הערת העורך:
חי אדיב המשיך את דרכו בצה”ל והגיע עד דרגת אל”מ, לתפקיד מח”ט וסגן מפקד איו”ש, משנת 2003 עד 2018 היה ראש עירית הוד השרון.
בשנת 1988 , נהרג אחיו , סא”ל שמוליק אדיב , מגד גדוד “צבר” בחטיבת גבעתי, הוא נפל בהיתקלות עם מחבלים בהר דוב. את משפחת אדיב, בה שירתו ארבעה אחים ביחידות קרביות, תיאר הסופר והמשורר חיים חפר במקאמה שכתב במלאת שלושים לנפילתו של שמוליק.
“ואימצנו אל לבנו את המשפחה הזאת העיקשת העקבית, והמשפחה שלנו, המשפחה העילית, המשפחה הקרבית, המשפחה שהיא עטרת הארץ הזאת ואבק נעליה, ואשר אנחנו הצופים בהם, הננו עפר לרגליה”.