סגן

סגל (מודי) מרדכי

בן מרים ויוסף
torch180x250
נפל ביום ב' בתשרי תשל"א (02.10.1970)
בן 22 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין האזרחי עמיר
200px Badge of the Israel Defense Forces.new .svg

סיפור חייו

בן יוסף ומרים. נולד ביום ב' בשבט תש"ח (13.1.1948) בקיבוץ עמיר ולמד שם בבית-הספר היסודי ובמוסד החינוכי. הוא היה ילד בהיר מבט ובהיר שער, בעל בלורית פרועה שגלשה עד עיניו השקטות, המחייכות תמיד. גובהו בינוני, גופו רזה אך רחב כתפיים ושרירי מאוד. ילד בריא היה, בגופו ובנפשו, ומחוספס במקצת. תמיד צוחק, תמיד עסוק וטרוד. מילדותו אהב בעלי חיים והיה מטפל בהם באהבה ובמסירות. הוא אהב לשוטט בחיק הטבע ביחוד בלילות, כשאבא מתחבא בתעלות והוא מחפש ומגלה אותו. מודי קרא לכך תרגילי אומץ. את רוב שבתותיו בילה עם אחיו הצעיר על שפת הירדן בתחרויות קליעה והגיע להישגים מצוינים ברובה זעיר. הוא אהב ספורט וביחוד אהב ריצה. בלילות אפשר היה לראות את מודי רץ בכבישים. הוא היה רץ בכל מזג אויר, כשחבריו מלווים אותו רוכבים על אופניים. כשהיה בן 16-17 השתתף פעמיים במירוצי מרתון, "מירוץ הגליל", ממשמר הירדן (גדות) עד לתל-חי והיה משתתף קבוע במירוצי "הקפת התבור" ותל קציר. בחיוך נלבב היה אומר, "אוספים כושר לקראת השירות בצבא". בילדותו כינוהו חבריו "הברדלס" ואחר כך "הפנתר", ובצה"ל כינוהו פקודיו ומפקדיו בשם "הנמר". הוא היה מהיר החלטה, טוב לב, טוב מזג, ומוכן להקשיב לזולת, ולעזור לכל אדם. מודי התגייס לצה"ל במחצית נובמבר 1966 והתנדב לשרת בסיירת. את הטירונות עשה עם הצנחנים ושם קיבל את "הכנפיים". היה מגיע הביתה במדי הזית, מיוזע, שזוף כצבע השוקולד, חולצתו פרומה, חזהו חשוף, לבוש כומתה שחורה ונעלי צנחנים מאובקות, ומתחת לכנפי הצנחן עוד סמל קטן. "זה סמל היחידה שלי", היה אומר בגאוה מיוחדת. לאחר מלחמת ששת הימים, לאחר מבצעים שונים בסיני ובערבה – פשיטות, מארבים ומרדפים, לאחר היעדרות של שבועות מהבית, היה מופיע כאילו דבר לא קרה. שקט, רגוע, עייף אך מרוצה. כדרכו ממעיט בדברים, שכן היה איש המעשה. על הצלחותיו בצה"ל ועל טפיחות שכם מאלוף הפיקוד שמעו הוריו תמיד מאחרים ומודי אישר את הדברים בחיוך מבויש. לאחר מלחמת ששת הימים עבר קורס מ"כים, קורס למדריכי ספורט במכון "וינגיט" ואחר כך קורס קצינים. מודי אהב את הצבא. הוא היה גאה ביחידתו וקשור מאוד לחבריו. פעם, כאשר נעדר מהבית שבעה שבועות, התברר שהקדיש את חופשותיו לביקור הוריו השכולים של חברו ליחידה שנפל. הוא היה אהוב ונערץ על חבריו ועל מפקדיו. "אחרי מודי מוכנים כולם ללכת, כי אין שני לו ביחידה", היו אומרים חבריו. מודי השתחרר מצה"ל לאחר השירות הסדיר. הוא רצה לנוח קצת בחיק המשפחה הצעירה, עם אשתו ובתו הקטנה. רצה להישאר שנה בבית. אך לא נתנו לו. בפגישה עם האלוף הסכים לחזור ליחידה כעבור שישה חודשים. וכך אמר לאביו: "אבא, לכם היו כל מיני אתגרים אחרים. ייבשתם ביצות, גרתם באוהלים, לחמתם. העיקר, בניתם לנו בית. אנחנו גדלנו על שמנת, אבל קשה לאכול את השמנת כאשר המדינה נתונה במלחמה, כאשר בתעלה נופלים חברים יום יום". מודי נשאר בבית רק ארבעה חודשים ואז נקרא לשירות מילואים לפי צו מיוחד, שירות שלא חזר ממנו. ביום ב' בתשרי תשל"א (2.10.1970), היום השני של ראש השנה, נפל מודי עם חברו מיכה מוטילוב, בעלות רכבם על מוקש במשימה מבצעית חיונית, בגזרה המרכזית של תעלת סואץ, מול גשר פירדן. הניח אישה ובת פעוטה בת 14 חודש, הורים, אח ואחות. הובא למנוחת-עולמים בקיבוצו – עמיר. במקום שנפלו, ליד כביש התעלה מול גשר פירדן, הקימו חבריו גלעד לזכרם של מודי ומיכה; הקיבוץ הוציא לאור חוברת לזכרו בשם "מודי;" חברו דוד ברק חיבר לזכרו שיר, "בפרוש נבל ועוגב", המושר בפי אילנית.

וידאו

הוידאו שלנו
1/1 סרטונים
1
"22" - סרט דוקומנטרי לזכרו של מודי סגל ז"ל
"22" - סרט דוקומנטרי לזכרו של מודי סגל ז"ל

גלריה

מה אתה מחפש?

הקלידו שאלת חיפוש

החיפוש יתבצע מיד

יצירת קשר

אשמח לקבל כל דבר מתקופתכם בסיירת שקד, עזרה ורעיונות נוספים
מוזמנים להעביר

ניר כהן
050-5642288
nirc0407@gmail.com

מלאו את הטופס

ואחזור בהקדם