יוסי (עמיר – אדריכל) גרינולד, מחזור אוגוסט 67, חייל ומ”כ פל, ג. בסגל טירונות ואימון לוחם נובמבר 68, מ”מ בפל. ד, סמ”פ פל. ב’ (בדרגת סג”ם).
כאדריכל הינו בוגר הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון לתואר B.Arch. באדריכלות ובניין ערים וכן M.Sc, במסלול אדריכלות משולב בלימודי עיר ואזור. את התמחותו השלים בשנים 81-82 במשרד האדריכל משה ספדיה בבוסטון. בשנת 2020 זכה יוסי עמיר בפרס מנחה מצטיין כמרצה בכיר נילווה בטכניון – לצד עבודת במשרדו יוסי עמיר–נ.ת.ע אדריכלות בפרויקטים מגוונים ובניהול תכנון.
“לתפיסתי, האדריכל יוצר “מקום” מלחין “תחושת מקום” וייעודו – “איכות המקום”. “תחושת המקום” המולחנת על ידי האדריכל היא המוסיקה שהמקום מנגן בכל כליו לשוהים בו ולחולפים בשוליו. איכות המקום” היא המכלול המתייחס גם לתפקוד המקום בייחס לייעודו ולתפקודו היעיל והכלכלי – כ”מחסה” מגן, נוח יציב ומאריך ימים, ואף להשתלבותו הנכונה בסביבתו בראיית והתוויית התפתחותה.
ניהול תכנון:
1985-95 ייזום, הקמה וניהול מקצועי של שלוחת הצפון – השלוחה היחידה במחלקת התכנון של הקיבוץ הארצי.
1985-95 אדריכל פורום התיירות בקיבוץ הארצי,
1993-96 מיוזמי הקמת “רשת אורחאני דרך לישראל” ואדריכל ומנהל התכנון בהקמת אורחאני דברת והכרמל.
1996 עד היום – במשרדו הפרטי.
פרסים:
פרס ליפובסקי כמצטיין פורסם ב”בית הטכניון” פברואר 1976.
1991 פרס גוטוויליג על פיתוח מודל ותהליך לתוכניות אב לשיכון בקיבוצים.
2000 – פרס בית הספר הנאה לביה”ס במנשיית זבידה.
2020 – פרס כמנחה מצטיין בטכניון.
פטנטים:
“שיטת ACMS” knd מגוון מבני ממבראנות אוכפיות נדרכות למגוון מסגרות מסבכים מרחביים המשכיים.
“מגדל טבעת המסעדה המרחפת” מגדל תקשורת ותיירות בגובה מכסימלי, במסה מינימלית ברוח המאה ה-21.
פרויקטים נבחרים:
1995 אורחאן דברת-תשלובת שירותי תיירות ושירותי דרך (כולל מארשה מובנפיק) שהיה המבוקש בתקופתו. 2001 בית שרי אריסון בבני ציון דורג כשני בערכו (לאחר שגריר ארה”ב), בסקר בתי יוקרה בידיעות אחרונות.
2005 תוכנית אב לשימור וטיפוח יערות מרחב סובב נצרת (מצומת גולני דרך צומת דבוריה עד צומת ישי).
תוכנית שהגדירה גם את מרחב ההתפתחות לישובים עירוניים וכפריים, יהודיים וערביים במרחב השני בגודלו (אחרי יערות ירושלים) והראשון במורכבותו – “בית ספר לתכנון לאומי”.
2001-2006 בית הספר במנשיית זבידה
שני שלבים, חצרות סביב עצי אלון קיימים, ופרס בית הספר הנאה.
2007 המרכז המסחרי בעין המפרץ, חלל מרכזי ייחודי במרכז המסחרי הגדול ביותר שאושר לקיבוץ.
2011 קרויי מגרש המשחקים בפארק הלאומי בר”ג, מבנה הממברנות הגדול בישראל על מינימום נקודות תמך.
2013 תב”ע ל”שיוך דירות” בעין דור, שהסתיימה באישור בתום הפקדה בזמן שיא ארצי – 15 חודש מהזמנתה.
2014 סוכנות טויוטה בחדרה, היחידה שנבחרה לארח את נשיא טויוטה העולמי בביקור 24 שעות בישראל. 2020 קומפלקס “מגדל טבעת המסעדה המרחפת” עפ”י פטנט 2, פרויקט רעיוני ואנימציה להדגמת תרומת המגדל כאייקון בין-לאומי ברוח המבנים הקלים, השקופים אך יציבים בטכנולוגיית המאה ה-21, שילובו עם קומפלקס מסחרי ענק, משרדי יוקרה, מלון קונגרסים ופעילויות פנאי, התורמים בסינרגיה להצלחה כלכלית.
2022 ואילך: ניהול תכנון ואדריכלות לקומפלקס תעשייתי “גאמא-גל” לעיקור וצילוב תעשייתי וחקלאי ברמת חובב.
תרומה כאזרח וכמנהל תכנון:
1964-67 4 שנות הדרכת נוער בעפולה עילית. ב-שנת 67 – כי”ג – מגורים וריכוז קן השומר הצעיר בעפולה.
1983-84 מזכיר קיבוץ עין דור.
1985-95 יזם הקים וניהל כאדריכל את שלוחת הצפון של מחלקת התכנון של הקיבוץ הארצי במרחביה.
1992-97מיוזמי ומקימי רשת אורחאני דרך לישראל(עם שרי אריסון),מנהל התכנון, ואדריכל אורחאני דברת והכרמל.
יסודיות ואמינות מקצועית ואישית:
בכל שנותיי כאדריכל- מתכנן ומנהל תכנון, לא נתבעתי (ואף לא תבעתי) אפילו בתביעה ביטוחית או אזרחית אחת.
יוסי עמיר מספר על גבורתו של עזרא סיגלי זל
עזרא סיגלי – האיש החם החזק והאמיץ – נפטר אתמול אחה”צ.
סרטן אלים הכריע אותו.
לפני שבוע העליתי פוסט – “נבואתו המצמררת של ארנון צור ז”ל ויומיים קודם התקשרתי אל עזרא לוודא שאני זוכר דבר מה במדויק.
לחימתו העיקשת והאמיצה של עזרא במארב המסופר שם, הייתה הגורם העיקרי שהציל את הסיור מחטיפה ועל כך הוענק לו צל”ש – אות המופת.
בשיחתנו סיפר עזרא על מחלת הסרטן שהוא נאבק בה ואתמול באתי לבקרו. לשוחח כבר לא יכולנו אך תקשרנו בלחיצות ידיים ארוכות. היה קשה לראות איך המחלה מצליחה להכריע את הידיד – האיש החם החזק והאמיץ הזה, וחשתי שמחוץ למשפחתו יתכן שאני האחרון שזוכה לתקשר איתו.
אני רואה לנכון לצטט פה את הטקסט המלא מתוך אתר הגבורה של צה”ל המפרט את חלקו באירוע אשר בעטיו הוענק לעזרא סיגלי ז”ל אות המופת:
“תיאור המעשה: ביום ה-6 בנובמבר 1969, הותקף סיור ממונע של צה”ל, באיזור הצפוני של תעלת סואץ, על ידי מארב של חיילים מצריים. מיד כשפתח האויב באש, קפץ טור’ עזרא סיגלי, שהיה מקלען ב-זחל”ם הראשון, תפס את מקלע ה-מא”ג והמטיר אש על מארב האויב. הוא ראה לפניו חייל מצרי המכוון מרנ”ט לעברו. שניהם ירו יחד, המצרי נפגע ונפל ואילו פצצת ה-מרנ”ט החטיאה את ה-זחל”ם ועברה במרחק מטר לצידו. טור’ עזרא סיגלי המשיך לירות במקלע, עד שארעה בו תקלה טכנית. באותו רגע פגע כדור בקסדתו ודם החל לזרום על פניו. הוא תפס את כלי הנשק הראשון, שנמצא לידו, רובה של אחד החיילים והחל לירות לעבר החיילים המצריים, שנמצאו מאחורי ה-זחל”ם. אחד המצרים השליך לעברו רימון יד. הוא ניסה להדפו בעודו באוויר, אך לא הצליח בכך והרימון נפל לתוך ה-זחל”ם. מיד קפץ מעבר לדופן, אל מחוץ ל-זחל”ם ואגב כך נשמט הרובה מידו. בהגיעו לקרקע שמע את התפוצצות הרימון בתוך ה-זחל”ם. הוא מצא לידו מספר חיילים פצועים מה-זחל”ם שלו, שהמשיכו להפצע מרסיסי רימונים, שהושלכו לעברם. הוא החל לחבוש את הפצועים ואז נפגע שוב משני כדורים ברגלו. כששמע את קולות המצרים מתחזקים מעליהם, חיפש נשק ומצא תמ”ק עוזי ושתי מחסניות. הוא התרומם וירה לעבר האויב צרור ארוך, טען את המחסנית השניה וחיכה לבואם של המצרים, עד שהגיעה התגבורת. במעשיו אלה, מנע טור’ עזרא סיגלי מהמצרים כל אפשרות להתקרב לפצועים, ששכבו ליד ה-זחל”ם ובכך הציל את חייהם. על מעשה זה הוענק לו : עיטור המופת ניסן תשל”ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי”
זכרו של עזרא ברוך ולו יהי ברוך לעד.
תהה נשמתו צרורה בצרור החיים.
מכתב שכתב יוסי עמיר לזכרו של ארנון צור
סדין לבן מכסה את רגלי
נבואתו המצמררת של ארנון צור ז”ל מאת יוסי עמיר
בעמוד 67 בחוברת הזיכרון על ארנון צור, בן שער הגולן, שלחם בסיירת שקד במלחמת ההתשה, מופיע מכתב הערכה מאת אלוף פיקוד הדרום דאז אריאל שרון. מכתבו של שרון מספר בתמצית את סיפור נפילתו של ארנון:
“הנני לציין בהערכה את התנהגותו של בנכם, סגן ארנון צור ז”ל בתאריך 6.11.1969 בעת היותו מפקד סיור בגזרת תעלת סואץ. להלן תיאור המעשה:
בבוקר ה 6.11.1969 היה סגן ארנון צור מפקד הסיור בגזרה הצפונית של תעלת סואץ. תוך כדי הסיור, כאשר ארנון בלוויית גשש נעו קדימה רגלית לבדיקת הדרך, נתקלו לפתע במוקשים ובו בזמן גילו כוח אויב במארב על הסוללה. עם גילוי המארב קפץ ארנון לשוחה, פתח באש וזרק רימונים לעבר חיילי האויב. תוך כדי פתיחה באש הספיק אף להזהיר את אנשי הסיור שהיו מאחוריו מלעלות על המוקשים.
אומץ ליבו, דבקותו במשימה עד כדי סיכון חייו ופעולתו המהירה מנעו קורבנות נוספים וסיכלו את תוכניות האויב.
במעשה זה קנה לו סגן ארנון צור ז”ל מקום נכבד בין גיבורי צהל אשר במותם קידשו לנו את החיים.
היו גאים בבנכם. חזקו ואימצו.
אריאל שרון – אלוף פיקוד הדרום”.
חשוב לציין שארנון נפגע אנושות מפגיעות רבות מספור בגופו, אך הסיור לא נכנע ולא נחטף, בעיקר הודות ללחימתו העיקשת של עזרא סיגלי, אשר החליף כל העת את מיקומו ואת כלי הנשק שהיה לאל ידו לתפעל, ולמרות פציעתו המשיך לירות כל העת לעבר החיילים המצריים שניסו להגיע לזחל”ם. פעולתו זו, הירי המתמשך של הזחל”ם העורפי אל עבר הסוללה וכוח החילוץ שהגיע, כל אלו מנעו מהמצרים מלחטוף את הפצועים והביאו לנסיגתם.
על פעולתו זו של עזרא סיגלי הוענק לו עיטור המופת, ופירוט נוסף של פעולתו אפשר למצוא ב”אתר הגבורה” של צה”ל.
כמבוא לצירופי המקרים המצמררים שיתבררו בהמשך, חשוב לי לציין שהסיור, המארב והחילוץ צולמו כל העת על ידי עיתונאי “ידיעות אחרונות”, המספר על ארנון (עמ’ 64 בחוברת):
“לעד לא אשכח, כיצד למרות פצעיו האנושים, דרש בתוקף שהעזרה תוגש לפצועים האחרים “.
ארנון צור נאבק בפציעתו האנושה במשך 16 יום, ובמהלכם שמחנו על כך שגבר עליה, אך בסופם חלה החמרה במצבו והוא מת מפצעיו ב-22 בנובמבר 1969.
במלאת 25 שנים למותו הוצגה תערוכת ציוריו והתכנסנו, חבריו מכל התקופות, לספר על דמותו. נטלתי את חוברת הזיכרון ואמרתי שלצד הזיכרון המרשים של דמותו של ארנון, אני נושא עמי ידיעה מוצקה ומתועדת לאורך השנים שחלפו מאז שאין ספק שארנון חזה במדויק את היתקלותו במארב לפחות חודש מראש, חזה אף שייפצע אנושות ולא יחלים וחזה – בפער של ימים ספורים בלבד – את מועד פציעתו ומותו, וזאת עוד טרם החלו מארבי המצרים במרחב התעלה. כמו כן חזה ארנון בערב שלפני יציאתו שאירוע משמעותי עומד להתרחש.
ידיעה זו מעלה בי פליאה על נבואתו המצמררת ומשמעויותיה, והקראתי לנוכחים את הדברים שיצוטטו להלן משני קטעים שונים בחוברת הזיכרון. שררה דממה.
השנה החלטתי להעלות על הכתב את הסיפור שאני נושא עמי מאז תקופה טעונה זו וכן להאיר את דמותו של ארנון כפי שאני זוכר אותו.
ארנון צור, שהיה בעל גוף גלדיאטור – אלוף הנוער במחוז הצפון ב”קרב 5″ באתלטיקה, היה בעל נפש פיוטית. קטעי שירה שכתב כנער, מכתבי פיוט המתארים את יפי הנופים, הלילות והמקומות שבהם היינו, ובעיקר ציורי הצבע – באיכויות שחרגו בהרבה מהצפוי לגילו – הם החומרים העיקריים שמהם נערכה חוברת הזיכרון. באף אחד מהם לא מופיע אזכור כל שהוא לסיכונים ולאירועים שאותם חווינו בפעילותנו הצבאית, למעט חיבור שכתב עוד בקורס הקצינים כחודש קודם לכן וכן המכתב שניתן בידיי רגע לפני יציאתי לחופש ויציאת ארנון לפיקוד על הסיור שעליו פיקדתי בשבוע הקודם.
ארנון ואנוכי חזרנו יחד מקורס הקצינים לפלוגה שהייתה אחראית על סיורי הגזרה הצפונית והוקצה לשנינו אוהל הודי. בשיחותינו עלתה השערה שיום אחד ייתכן שהמצרים יציבו מארב לסיור הצפוני – עוד בטרם היות מארבים בגזרת התעלה, ואף ניגשנו פעם יחד לבונקר המבצעים החטיבתי ושאלנו כיצד נערכים למצב של מארב כזה. מאחר שנחשבנו ליחידה מוערכת, התייחסו אלינו ואל שאלתנו בתמיהה אך בנימוס…
עבורי הייתה זו השערה תיאורטית בלבד, אך לאחר מות ארנון הסתבר שעבורו הייתה זו נבואה כתובה מדויקת ומצמררת, לרבות המועד הכמעט מדויק שבו יהיה פצוע בבית החולים ואף העובדה שלא יצליח להחלים מפציעתו. כפי שמפורט בהמשך, נבואה זו מוצלבת בשתי הוכחות נוספות.
בשבת 4 באוקטובר (33 ימים לפני המארב – עוד בקורס הקצינים) כתב ארנון בתחילת חיבורו המופיע בעמוד 80 בחוברת הזיכרון:
“יצאו… למעלה משבוע עבר וטרם מעלה אני בזיכרוני את הדקות האחרונות עליהן נישאתי לחדר זה, סיור רגיל – כסופה חצינו את דיונות החול… דמויות היו לנגד עיני… נשמע רעש איום, ואולי היו כמה יריות, זה הכל שנחרט בזיכרוני.
סדין לבן מכסה את רגלי – אינו משאיר מקום למחשבות על הנסתר תחתיו. טרם ראיתי אך אני חש – משהו ממני חסר בהן… “
בסיום החיבור, בעמוד 82, כתב כך:
” כשהלכה צפיתי בה מבד לחלון.
צעדיה לא שמעתי רוח הסתיו בלעה אותם
גם לגופי בא הסתיו… אחרי כל סתיו יבוא גם אביב, אך לא אלי….
בשבוע הבא, יום השנה, לא אהיה על קברו.
אז אשים בכוסית שהניחה ליד מיטתי – פרחים, פרחים אדומים. “
“קברו” הנו קברו של חברו הטוב מוטי חדש מקבוצת כנרת, אשר נהרג בעלייה על מארב ירדני בשטח ירדן בתקופה ובאירוע שבהם היו יחד בקורס מ”כים.
ביום השנה לנפילתו של מוטי, בעלייה לקברו, ריחפה בחלל ובמחשבת כולם העובדה שחברו הטוב – ארנון צור – מת מפצעיו חמישה ימים קודם לכן בבית החולים “סורוקה” בבאר שבע. נבואתו המצמררת של ארנון התגשמה – בסטייה של ימים ספורים…
אולם כפי שהוזכר לעיל, הנבואה המצמררת לא נובאה רק חודש מראש. במשך השבוע שלפני המארב, הסיור בציר הצפוני המכונה “טמפו” היה באחריותי, וביום האחרון אף מצאתי באותו מקום מיקוש של שלושה “סנדוויצ’ים” של מוקשי מארק 7 (אני אומר מצאתי מכיוון שהגשש אמר “עקבות ישנים – סע” ואני – שראייתי אינה משובחת – עצרתי, קפצתי לבדוק ונקישת הדקר לא הותירה ספק…). מיד ביקשתי מהמקלען יפתח הוס להתכונן לחיפוי, רצתי אל הסוללה ומצאתי סימנים רבים שאכן שכבו שם אנשים. בערב שב ארנון מהחופשה, שוחחנו על האירוע ובידיעה שמחר ארנון יוצא לסיור ואני לחופשה – פניתי לישון.
ארנון נשאר ער עד מאוחר ובבוקר לפני צאתו לסיור העיר אותי וסיפר שבערב כתב את כל חובות המכתבים שלו, ארבעה שלשל לתיבת הדואר הצבאי ואת החמישי מסר בידי וביקש שאשלח בדואר אזרחי – ללא הצנזורה הצבאית.
המכתב החמישי, שניתן בידיי רגע לפני יציאתי לחופש ויציאת ארנון לסיור, מופיע בעמוד 66 בחוברת ובו נכתב:
“… ליד מיטתי בארגז… מיוחד…
כדור – שנורה ונעצר בפלדת הרכב…
שעון זמן של מטענים שארבו בדרכנו…
מוקש שפורק טרם זמנו…
ועוד הרבה שברים מסוגם, הנחרתים רק בזיכרונות אך אינם יכולים להיאסף לתוכו.
את אלו אי אפשר להשמיד, להסתיר, הם באים להזכירנו שוב ושוב, שעה שעה, מה שממול.
מחר אני יוצא לסיור המסוכן ביותר, שיש לנו בצה”ל – אמש… נחטף סיור של צהל – לא מספרים על כך… אי אנשיו?
פוחד?! חושש?! – לא!
לפעמים אני שואל את עצמי איך אפשר להיות כה אדישים לסכנות העתיד?
מאיין הביטחון הבלתי נדלה שבי?
קצת שינה… “
בבוקר הוסיף ארנון:
“יתכן וישנם
דברים שלא הצטרכתי לכתוב.
עייפתי מלחשוב בשעה כה מאוחרת.
הבוקר זה נראה מעט בהיר יותר ויפה
מתחילים לעשות… “
ואז העיר אותי ומסר את המכתב סגור בידיי.
ארנון יצא לסיור ואני יצאתי באוטובוס לחופשה הביתה. בדרך שמעתי בחדשות שהסיור הצפוני עלה על מארב, שישנם הרוגים ופצועים, אך לא נחטפו חיילים…
רבות דובר על המארב הזה והרבה מאוד על ארנון, שהיה ללא עוררין המוצלח במחזור שלנו בכל היבט, חיילי ופיקודי, אך הצד הנבואי המצמרר של פציעתו ומותו לא הוזכר.
בתום האזכרה שלשמה נתכנסנו ניגש אליי עזרא סיגלי, שהוזכר בלחימתו במארב. עזרא, הממעט בדיבור, סיפר לי שבעת יציאתם לסיור אמר לו ארנון: “היום יקרה משהו… “
כפי שהקוראים מבינים, כל הנושא חלף קרוב מאוד אליי וספק אם אני מסוגל לבחון אותו באופן אובייקטיבי ומדעי. נוסף להקשרים שכבר הזכרתי, שנינו הדרכנו נוער בשנת י”ג, ארנון בטבריה ואנוכי בעפולה עילית, וכתבנו יחד תכנית הדרכה ושמה “קנה סוף”.
ביום הגיוס נפגשנו להפתעתנו בלשכת הגיוס בטבריה ובצירוף מקרים מפתיע לא פחות הסתבר ששנינו מעוניינים להגיע לאותה יחידה. כשהגענו לבקו”ם בתל השומר אך טבעי שארנון היה לפני בתור ולפיכך מספרו האישי הוא 2030701. קל לי לזכור זאת מכיוון שמספרי האישי זהה אך הספרה האחרונה היא 2.
עד לאותה עת ראיתי עצמי כבעל גישה מדעית וכך גם לאחר מכן, אלא שמאז התעצמה בי המודעות שישנם דברים יסודיים למדי שאיננו מבינים עדיין. בעבר הרחוק האנשים היו בטוחים שהארץ שטוחה, ביניהם רבים שראו עצמם אנשי מדע. אם ניתן לחזות את העתיד הרי שהעתיד נכתב מראש. הכיצד?
ואם כן מה משמעות המשפט של רבי עקיבא “הכול צפוי והרשות נתונה”?
אם הכול צפוי כיצד הרשות נתונה?
אם הרשות נתונה כיצד הכול צפוי?
אני מתנצל! ואולי זה טבעי, אך אני מודה ששאלותיי רבות מתשובותיי, והשאלות עולות ושבות במחשבותיי בעיקר כאשר עולה בי תמונת זיכרונו של ארנון.
