מאיר-שמואל (מרק), בן אסתר וחיים (הנריק), מניצולי השואה, נולד ביום כ”ו באב תש”ח (31.8.1948) בלודז’ שבפולין ועלה ארצה בשנת 1951. הוא למד בבית-הספר בקיבוץ דפנה.

מאיר גויס לצה”ל במחצית נובמבר 1966 והתנדב לשרת בסיירת “שקד”, לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה, בקורס סיירים ובקורס מ”כים חי”ר, חבריו סיפרו שקשה היה לו להסתגל לאורח החיים ולמשמעת הקפדנית שבמשטר הצבאי. מפקדו אמר עליו: “הוא ניסה לפעול בדרכו שלו, שלא תמיד חפפה את הדרך הרגילה, את המשמעת ואת הסדר הצבאי. בכל נושא צבאי יכולתי לסמוך עליו. לא היה לי רגע אחד צל של ספק ביכולתו האישית – כלוחם וכמפקד. הוא היה בחור מיוחד, המתלהב לקראת כל פעולה מבצעית, וביקורתו ביקורת בונה: לשפר את הביצוע”. על חלקו במלחמה בשנת 1967 הוענק לו “אות מלחמת ששת הימים”.

לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר נתקבל לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב וסיים את הפקולטה לפסיכולוגיה. מאיר היה אוהב אדם בכל מאודו. הוא ידע לטפח עם הזולת יחסים קרובים, בלתי-אמצעיים, ללא גינונים. הוא ידע להקשיב לזולת ולהבינו, להזדהות עמו במאווייו ובסבלותיו, ובנכונות רבה היה מסייע לכל אדם במעשה ובעצה. כדי להבין היטב את נפש האדם ואת דרכי חשיבתו, למד פסיכולוגיה. מכניס אורחים היה בחמימות רבה ובנדיבות-לב, וביתו היה פתוח לכל ידידיו, אשר כל אחד מהם חש בו כבביתו שלו. הייתה בו תחושה עמוקה של יושר ושל צדק, ומעשה עוול קומם אותו והסעיר את רוחו. מאיר שנא את הכפייה ואת המסגרת המגבילה. הוא היה עצמאי מאוד ובעל תושייה רבה. ההתגברות על הקושי הייתה לו לאתגר. פעם אמר: “טעם החיים הוא בקושי ובמאבק”. הייתה לו אמביציה חזקה, והוא לא חשש להתמודד בכל מכשול ניצב בדרכו. מאיר ניחן בנשמה פיוטית, בדמיון וכוח תיאור, וכן ידע לשתף את הזולת בעוצמה של חוויה שחרתה בו את רישומה. הוא הרבה להתרשם מכל היפה, והגיע לידי התרוממות הנפש לנוכח יופיים של נופים או של מעשי אומנות. מטבעו היה סקרן וביקש לרדת לעומקם של דברים, לחקור אותם ולהבינם. תמיד חיפש את הבלתי-נודע, את החדשני, את הבלתי שגרתי. הוא היה חדור רצון לפגוש באנשים חדשים ולנסוע למקומות רחוקים, לנשום אוויר מרחקים ומרחבים. יצר הנדודים שלו הוליכו לדרום אמריקה, שם סייר וביקר באתרים נידחים ביותר, ושב גדוש חוויות, שהיה חוזר ומספר עליהן בכל הזדמנות. בכל פעם היה מתמלא התלהבות, כאילו היה מספרן לראשונה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס מאיר ונשלח עם יחידתו לחזית בסיני. ביום י”ז בתשרי תשל”ד (13.10.1973), נפל בעת מילוי תפקידו, והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ דפנה. השאיר אחריו אישה, הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו ובה דברי זכרונות, מכתבים, דברי שיר ותצלומים; אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הוציאה לאור ספר לזכר תלמידיה שנפלו במלחמה, ומאיר בתוכם.