בן ראובן ושפרה. נולד ביום כ”ה באדר תש”ט (26.3.1949) ברמלה. למד בבית-הספר היסודי שברמלה ולאחר סיימו את לימודיו שם למד בבית-הספר התיכון של רמלה ולוד וקיבל תעודת-בגרות. מטבעו היה שקט, צנוע, ביישני וטוב-לב ואהוב על כל חבריו. הוא ניחן בחוש הומור וגם בשמיעה מוסיקלית טובה. בלימודיו היה מקובל על מוריו אף על פי שלא התיימר להצטיין במקצועות שונים – ודווקא בשל אותן סגולות אנושיות שכל מי שהכיר אותו אהב אותו. בבית-הספר התיכון היה פעיל בקבוצת הכדורסל של רמלה וכן בנבחרת הנוער של ישראל הארצית. כן היה מדריך שחייה לנוער שברמלה וכן היה פעיל בכל מיני ספורט. עוד בימי לימודיו הכיר את חברתו וחשב על נישואין; גם תכנן לנסוע לחוץ- לארץ ללמוד רפואה מאחר שנודעה ממנו אהבה רבה למקצוע זה. (הוא סיים את לימודיו התיכוניים במגמה הביולוגית). את מרבית זמנם בילו חיים וחברתו בטיול משותף בסביבות כפר-הנוער בן-שמן, אשר בו גרה, כיון שהוא אהב מאד את חיי- הכפר ושלוותם וכן תיכננו לטייל הרבה במשותף. היה רחוק מההווי הרגיל של הנוער הכולל מסיבות, דיסקוטקים ובילויים מסוג זה. את זמנו הפנוי העדיף לבלות בהאזנה למוסיקה, בקריאה, בספורט ובשיחה שקטה.
בפברואר 1968 גויס לצה”ל והתנדב לשרת בסיירת “שקד”. זאת ראה כייעוד ואמר לאמו שהוא הולך ליחידה כזו כדי שהיא וכל הקרובים אליו יוכלו לשכון לבטח. בן צייתן וטוב היה חיים וגאוות המשפחה עליו. בשירותו התבגר מאד ורחש אהבה לחברים וכבוד למפקדיו. הוא הוכיח את עצמו כבעל מרץ ויזמה בלתי-רגילים והיטיב לבצע את כל המוטל עליו. אבל ביום ה’ במרחשון תשכ”ט (26.10.1968) נפל באיזור תעלת סואץ כאשר נתקל במארב מצרי ונפגע מכדוריהם. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות ברמלה. מפקד-יחידתו כתב להוריו מכתב-תנחומים ובו ציין כי את חיים הכיר היטב והוא משך את לבו למן הרגע הראשון שראה אותו לראשונה בזכות השליחות שחשב אותה למוטיב חייו ואת עצמו כחלוץ שלה; “בתקופת-חייו היחידה התבלט חיים כלוחם בעל כושר-לחימה ומנהיגות בלתי-רגילים שהבליטו אותו מעל כל חבריו”. וכן סיים את מכתבו: “הוא ושכמותו בדמותם ובפעלם מתווים לנו סמל ודוגמא שעל ברכיהם אנו מחנכים דור של לוחמים גאים, שבנכם חיים פילס להם בדמו את דרכם בחיים”. בפסח תשכ”ט התקיים טקס חנוכתו של ביתן קבוצת הכדורסל על שמו מטעם עיריית רמלה ולאחריו נערך טורניר כדורסל עירוני בחסותו של ראש-העיר. במלאת שנתיים לנפלו הופיעה חוברת לזכרו. בית- הספר התיכון רמלה-לוד העלה את זכרו בבטאונו: “מעת לעט”.
היום לפי תאריך למניינם, תאריך זה חקוק אצלנו לעד – 26 באוקטובר 1968.
בדיוק היום – יום שבת 26 באוקטובר 1968 היינו עדיין מחלקה אורגנית בתוך סיירת שקד, (כשבדיוק לפני כחודש סיימנו את אימון הלוחם המפרך שבסופו קבלנו את כנפי היחידה).
יומיים קודם, הגענו לבסיס טילים מול פורט תאופיק, להחליף חברים ליחידה ששהו שם בפעילות מבצעית כחודשיים בלי לצאת לחופשה. לגבי המחזור שלנו – פברואר 68 היה זה יום גורלי. כתבה זו לזכרם של חברינו שנפלו באותו יום שחור: גיל בושביץ הי”ד וחיים שיפריס הי”ד שנפלו באותו יום, שנקרא בעגה שלנו “השבת השחורה”, בה הופגז כל אזור התעלה מצפון לדרום במכת הפתעה מוחלטת.
עוד משפטון: אנחנו היינו “תלמידי השמיניות” (היום הם נקראים תלמידי יב’) כאשר את מבחני הבגרות עשינו בתקופת מלחמת ששת הימים. ואיך לעזאזל קיטרנו “שהפסדנו” מלחמה בגלל הלימודים. שרויים היינו בצער עמוק על כך. ואיך אני “נרפאתי” מהחשיבה האומללה הזו באותה שבת שחורה, והבנתי, ובטוחני שכולנו המקטרים הבינו: מלחמה זה דבר רע! רע מאוד!!!
לקח המון המון זמן, אך לפחות זכיתי להפגש עם בני משפחותיהם של גיל ושל חיים הי”ד:
האחיניות של חיים – שרית ומיטל, וממש לאחרונה עם יאיר בושביץ, אחיו של גיל, ששמע בפעם הראשונה! אחרי כיובל שנים פרטים על נפילת אחיו האהוב, וכן דברתי עם חנה אחותו. לפגישות אלה הגענו, יאיר רוזנקרנץ חברי הטוב ואני עם סיפורים על חברינו שנפלו, שכל כך חשובים היו להם ולכל בן משפחה ששכל את אחיו או האדם הכי קרוב לו.
(מבין את הצמא לכל פיסת מידע מניסיוני האישי, ניסיון שקבלתי כחמש שנים אחר כך).
התקרית בה נפלו חברינו גיל בושביץ וחיים שיפריס
פעילות המארבים האינטנסיבית, לילה אחר לילה הפכה אותנו ללוחמים אמיתיים, כך שלקראת סוכות נקראנו כמחלקה אורגנית להחליף את אחת הפלוגות שעסקה בפעילות ביטחונית שוטפת בתעלה. החברים האלה ספרו לנו שחודש וחצי לא יצאו לחופשה, ונראה שגם לא ראו את ביתם. הייתה זו “חתיכת” נסיעה שלא הסתיימה. עברנו דרך קנטרה, עיר ואם במצריים שממוקמת (עד היום..) ליד תעלת סואץ. הגענו ל-“בסיס טילים” (של המצרים עד מלחמת ששת הימים) שהיה מול פורט תאופיק והעיר סואץ. נכנסנו לשגרת עבודה לילית, כאשר כל ערב לאחר תדריך שמנו פעמינו לאורך כביש התעלה מול קווי המצרים למארבי-לילה.
את טבילת האש הראשונה שלי עברנו במחנה שכונה בשם “בסיס טילים”.
בשבת אחה”צ 26.10.1968 היינו בעיצומו של התדריך הקבוע לקראת יציאה למארבים שהיו אמורים להתבצע כרגיל, לאורך הציר של התעלה מאזור “המזח” לכיוון צפון. התדריך שלנו נעשה במקביל לתדריך של מחלקה מסיירת חרוב שהיו ישובים כמונו עם המ”מ שלהם כמה עשרות מטרים צפונה מאתנו. פתאום שמענו קול נפץ והועלתה סברה שמישהו שיחק וזרק רימון או חזיז באזור ביתן הש”ג. ומיד לאחר מכן נשמעו צעקות שמקור הקולות הן קולות של הפגזה.
בסיס הטילים חטף פגיעות ישירות והפגזים הראשונים נחתו בדיוק במקום ישיבתם של אנשי סיירת חרוב וגרמו למותם של שני המפקדים שלהם הסמל והמ”מ. הקוריוז מבחינתי היה שמספר חברים ואני בתוכם נצלנו את ההזדמנות לרוץ למטבח השומם (כולם רצו לתפוס מחסות) כדי לסחוב שקיות שוקו שהיו אז מצרך מבוקש, וניתן לנו בקמצנות יתרה. ממש לא היינו מודעים לגודל הסכנה. בסופו של דבר רצנו לתפוש מחסה באחד הבונקרים הסמוכים. לבונקר שלתוכו נכנסתי, הובא פצוע שהיה הראשון שראיתי בחיי (החייל נפגע קשות, ו”חוטים” לבנים יצאו מהיד שנגדעה). רק אז התחלתי להבין מה ההשלכות של מלחמה.
עוד באותו לילה לאחר שפסקה אותה הפגזה, יצא פטרול של חבריי, בני מחזורי (פברואר 1968 ), לבדוק אם המצרים ניצלו את ההפגזה וחדרו לשטחנו לאורך ציר התעלה. היינו מסודרים בשיירה של קומנדקרים. הוחלט ששני הרכבים הראשונים יצאו לסיור, כדי לבחון אם הייתה חדירה כלשהי בחסות ההפגזה. את המכה הראשונה כחיילים צעירים חטפנו שם, כאשר הסיור שהיה מורכב משני הרכבים עלה על מארב של כוח מצרי שאכן כצפוי חצה את התעלה בחסות אותה הפגזה.
היות שאני לא נכחתי באותה תקרית, אני מעלה על הכתב את ששמענו על התקרית בה היה כוח שלנו מעורב וספג אבדות כואבות מקרב אנשינו:
הקומנדקר הראשון חטף נ.ט. בגחון ואנשיו לא נפגעו. אותו רכב הצליח לנוע עוד כמה מאות מטרים ולעצור מעבר לגבעה ומעבר לקו האש וקשר העין עם הקומנדקר השני. הקומנדקר השני חטף נ.ט. ושנים מחברינו שעברו אתנו את כל מסלול האימון המפרך נפלו שם: חיים שיפריס וגיל בושביץ שיזכרו לעד. המ”כ שמשי שקד (מנדל), אריה שנקר ואיתן שמעי נפצעו. דוד זילברווסר חברנו, היה היחיד שלא נפגע. כולם הועמסו על סיפון של טנק שבא לחלצם ומרוב מהומת אלוהים שהייתה שם בשעות הלילה החשוכות, התנגשו שני טנקים ומעוצמת ההתנגשות, צריח של אחד טנקים הועף ממקומו וכתוצאה מכך נכנס גם דוד זילברווסר למניין הפצועים.
בבוקר למחרת הגיע שר הביטחון שתום העין, משה דיין למחנה ואני נודבתי להצטרף לזחל”מ שלו לראות את השטח לבחון את דרך נסיגת המארב המצרי חזרה לצד השני של התעלה. כשהגענו לאזור ההיתקלות, ראינו עקבות בצורת שני פסים חרושים בחול (כמו קוליס של רכב) שהובילו לכיוון מערב, לתעלה. אחרי כמה עשרות מטרים שני הפסים הפכו לפס רחב שהוביל לאורך עשרות מטרים, נראה היה שאותו חייל כבר קרס ולכן ניסו לגרור אותו בכל מחיר. אחרי מספר מטרים נוספים הבחנו בחייל מצרי שנראה כמו סודני ענק שכוב על בטנו מת עם הפנים על החול. נראה שחיילי המארב המצרי רצו להחזירו לאדמתם וגררו אותו ובשלב מסוים והשאירו את חברם לבסוף בשטחנו בזמן מנוסתם/נסיגתם. נפיל כזה שאולי גם התחיל להתנפח טרם ראיתי, ושמחתי לפגוש אותו במצב מאוזן שכזה ולא במצב מאונך. עוד באותו יום הופגזו בתי הזיקוק של המצרים בפורט תאופיק והם בערו במשך יומיים רצופים והעשן הכבד היתמר והתפשט בכל האזור.
צירוף מקרים מעניין:
כאשר פרסמתי מאמר זה, הגיב לי חייל (אז) שהסתבר שתפס גם הוא מחסה באותו בונקר,אהרון כהן מסיירת חרוב. יצרנו קשר ראשוני ומקווה לשמוע ממנו על הרגעים עד הכניסה לבונקר – של מחלקתו. כהרגלי, העוד מספר דקות גם אתקשר לבני המשפחות כדי לומר להם: לא שכחתי את חבריי ולעולם לא אשכח.
לא יאמן, התקשר אלי, לאחר פרסום הפוסט, מ”פ הטנקים וספר שהפוסט החזיר אותו ממש לאותו אירוע. חבל שאינו כותב. יורם פז שכב כ 7 שעות מתחת לטובה של הטנק שעפה ונפלה עליו עד לחילוצו. באותו זמן החלה הפגזה יזומה של המצרים על האזור. ממש לא נעים, בלשון המעטה לחוות דבר כזה. לדבריו של יורם, לקח כשעתיים עד לחילוץ הפצועים שעפו מסיפון הטנק.
