בן צבי-פריץ ואילזה, חברי גבעת ברנר. אורי נולד ביום כ”א באדר ב’ תש”ג (27.3.1943) בגבעת ברנר. למד וחונך שם וסיים את לימודיו היסודיים והתיכוניים. לאחר מכן עבד כמסגר אחזקה בבית החרושת “מטר” אשר בקיבוץ. קריאה בספרי הגות, היסטוריה, פוליטיקה וספרות קלאסית היתה מעסיקה אותו; כן חיבב גם האזנה למוסיקה. אף לחברת הילדים בקיבוץ נתן מזמנו בהדרכה. היה שייך לוועדת חברים ואף היה חבר המועצה. איש חברה היה ושמח לכל הזדמנות של התנדבות; אבל הוא לא אהב להתבלט ודיבר בפשטות “צברית”.
בסיימו את לימודיו גויס לצה”ל באוגוסט ;1962 זה היה לאחר שנת הדרכה בתנועת “המחנות העולים”. התנדב לשרת בסיירת “שקד”, יחידת סיור של פיקוד הדרום ומשם הוא נשלח לקורס צניחה, קורס מ”כ וקורס קצינים. המשיך לשרת עד שחרורו ולאחר מכן היה יוצא לשירות מילואים, בו היה מפקד על אנשיו ברוח של אחווה וטוב לב – ולא מגבוה.
קור רוחו ושיקול דעתו איפיינו את כל מעשיו גם בשעות הקשות שלו בשעת מלחמת ששת הימים, אשר בה השתתף באומץ לב, בעוז רוח ובסמכות טבעית. ביום ל’ בסיון תשכ”ז (8.7.1967) נפל בקרב באיזור קנטרה כתוצאה מפגיעת פגז ישיר בעמדתו. הניח אשה בהריונה – והבן נולד כארבעה חודשים לאחר נפול אביו. ושמו נקרא בישראל יאיר-אורי. הובא למנוחת עולמים בקיבוצו. בקרב על מוצבי רפיח, אשר בו שירת אורי כמפקד מחלקה בפלוגת הסיור ביום הראשון לקרבות מלחמת ששת הימים, בשעת ההסתערות על אחד המוצבים, נפגע הזחל”ם שלו על ידי מוקש. וכמה מאנשיו – והוא ביניהם – נפצעו. בכל זאת חזר אורי לזחל”ם מיד והפעיל את המקלע הבינוני וירה לעבר העמדות בטווח קצר ביותר; הוא גם פקד על פינוי הפצועים. בגמר הקרב הזה סירב להישלח לטיפול רפואי והמשיך לבצע את המשימות שהוטלו על יחידתו ובהמשך הלחימה נפגע ונפל.
על גבורתו בקרב זה של ששת הימים (שנערך למעלה מחודש לפני נפלו) צוין לשבח על ידי הרמטכ”ל. ל”שלושים” הוציא קיבוצו חוברת לזכרו. לאחר מכן הוציא הקיבוץ ספר לזכר בניו שנפלו במערכות תשכ”ז – והוא ביניהם. הוא הוזכר בחוברת 51″ הצל”שים של 1967 – מזכרת לדורות” וגם בחוברת דומה על 51″ צל”שים” שהוציא משרד החינוך והתרבות. ב”ספר הגבורה” שבהוצאת העתונאים בתל אביב והברית העולמית של ניצולי ברגן בלזן הובא סיפור המעשה על קרבו האחרון שעליו קיבל את הצל”ש. בספר “לנופלים”, שהוציא קיבוצו לזכר בניו שנפלו במערכות תשכ”ז, הוקדש לו מדור מיוחד. פרשת תולדותיו ומותו מובאת בספר “על במותיך חלל” בהוצאת חברים לנשק. בחוברת “אשר נפלו במלחמה” לזכר הנופלים מבין חברי הקיבוץ המאוחד הועלה זכרו. גם בכרך ד’ של “גוילי אש”, ילקוט עזבונם של הבנים שנפלו במערכות ישראל, הובא מעזבונו.
ביום 5 ביוני 1967 בקרב על מוצבי רפיח שירת סגן אורי ויסלר ז”ל כמפקד מחלקה בפלוגת סיור חטיבתית. בעת ההסתערות על אחד המוצבים נפגע הזחל”ם שלו ממוקש. חלק מאנשיו ובהם הוא עצמו נפגעו. על אף זאת חזר מייד לזחל”ם, הפעיל את המקלע הבינוני וירה לעבר עמדות בטווח קצר יותר ופקד על פינוי הפצועים. בגמר קרב זה סירב להישלח לטיפול והמשיך בביצוע המשימות שהוטלו על יחידתו. בהמשך הלחימה נפגע ונהרג.
משה דיין
ניסן תשל”ג
המוסר בקרב - דברים שנאמרו מפי - אורי ויסלר
המוסר בקרב
קטע מדבריו של אורי ויסלר, בשיחת חברים בנושא המוסר בקרב, שהתקיימה בגבעת ברנר ב 23- בדצמבר 1966
בתחילת דבריי ב רצוני לעמוד על כמה עובדות
יסודיות . הצבא מחנך ” להרוג” . זה מתבקש
ממטרתו לנצח את האויב. ידוע, שההתקפה היא
ההגנה הטובה ביותר ו כי ה הרג הוא הפועל-יוצא
מכל לחימה. אנחנו שואפים שלא להיכנס למצבים
של הגנה, אלא להתקיף, במידה שיהיה צורך
להתקיף. אלה הן עובדות שאין להתעלם מהן.
באשר לרצון להילחם, או אף השאיפה להילחם,
הרי אין איש ששירת ביחידה קרבית בעת פעולות
התגמול, שלא שאף בכל לבו להילחם. זאת, מבלי
לרדת לעומק המחשבה, מה פירוש דבר זה. לכך
הוא מכין עצמו יום-יום ולילה-לילה.
יותר מזה: אני, שלא הייתי בצבא בתקופת נוקייב,
התקנאתי באותם חבר’ה שהשתתפו בפעולה.
ושוב, עם כל ההסתייגות שלאחר המחשבה על
עצם המלחמה, פעלו בנו דחיפה וקנאה להיות
כמוהם.
תופעות של ירידת מוסר בשעת מלחמה, קרב,
פעולות- תגמול וכו’, יש לראותן כגילויים של יצר
האדם, של הרגשת אדם מנצח. חזיון זה דומה מכל
הבחינות ליחסים שבין ילדים, המשפילים ומענים
את הילד המובס.
אולם, ככל שמוסרו של האדם גבוה יותר, כך ישלוט
יותר על יצריו, ירסן עצמו וייעצר מהי דרדר לתהום
היצריות. ראיתי אנשים שהגיעו לידי מעשים קשים
שהיו באמת כורח הקרב , ואף-על- פי כן, לאחר
הקרב התביישו במעשיהם. לפי הרגשתם אחר-כך
היה זה פשע. אנשים אלה הם בעלי מוסריות
גבוהה, אנשים שנאלצו, או אף התנדבו, לעשות
דברים לטובת המדינה, אבל לא נכנעו ליצרים.
ואשר לצבא – תפקידו לעצב אדם שיוכל לבצע
דברים שאינו מוכן להם, בדרך כלל, גם נפשית וגם
גופנית. […]
ישנו שלב בצבא שכל חייל שואף לעבור אותו, אבל
גם פוחד ממנו – הוא השלב הטרום- מלחמתי. אבל
כאשר עברת את השלב הזה והצלחת להרוג חייל
אחד של האויב ואתה מגיע לשני, אז קיימת הסכנה
שתרגיש בידך כוח חדש שלא ידעת כמוהו עד כה.
כאן הפתח לגילויים של פשע.
לא תמיד היינו מנצחים. על-פי רוב היינו מנוצחים.
אבל לפי הגילויים מתוך שדה- הקרב אין להעלות
על הדעת שלמדנו משהו מהעבר שלנו, שבו היה
המצב לרוב הפוך – אנחנו היינו המושפלים.
על אף כל האמור, אין לבוא בטרוניות אל החבר’ה
המביעים את רצונם להילחם במסגרת צה”ל.
קודם- כל, מפני שזאת היא מחשבתו של כל מי
שמתגייס. בחור בן שמונה-עשרה, שמתגייס
לצה”ל, אינו חושב כי “טוב למות בעד ארצנו”,
אבל הוא חושב, אם גם לא תמיד במלוא ההכרה,
על ביתו, על ארץ- ישראל. מה- גם, שלאור המצב,
מלחמה היא משהו צפוי, וצה”ל מתרגל את אנשיו
לצאת למלחמה, לנצח בה.
ואף-על-פי כן , אני חושב שבן- קיבוץ צריך לצאת
תוך הרגשה שהמלחמה היא משהו נפסד, שאנו
נמצאים בה בעל- כורחנו. אני משוכנע שהרגשה
כזאת טבועה בבן- הקיבוץ והיא־היא אחד הווסתים
השומרים אותו מפני ההידרדרות, מפני הכניעה
ליצר. הגבול הוא, כמובן, תלוי בנסיבות ובאדם.
האחד, למשל, נוטל שמיכה מהרוג כדי שיחם לו,
השני לוקח שעון, או משהו אחר, למזכרת. השלישי
הורג על- מנת לזכות במזכרת. לגבי האחרון קל,
לכאורה, לקבוע היכן הגבול. אבל השני, היכן
גבולו? לפיכך, קשה לקבוע מסמרות, כאן קובעים
חינוכו של החייל ומצפונו. […]
כחצי שנה לאחר דבריו אלה בשיחה, פרצה מלחמת ששת הימים. על פעולותיו בקרב על מוצבי רפיח הוענק
לאורי עיטור הגבורה. בהמשך הלחימה פיקד על
מחלקתו בקרבות נוספים. אורי נהרג כחודש לאחר קרב רפיח, בקרב נוסף על גדות תעלת סואץ.
אורי הביע סירוב חד משמעי ותקיף לקבל ציון לשבח
אורי הביע סירוב חד משמעי ותקיף לקבל ציון לשבח
באזכרה לציון 30 שנה לנופלו של אורי, סיפר נחמן שי, שהיה אז כתב צבאי צעיר ב”במחנה” על המפגש עם אורי: “… השיחה עם אורי הייתה במסגרת של תכנית “במחנה”. רצינו להפיק גיליון מיוחד על גיבורי המלחמה, וצל”שים צפויים…יצאנו למרחבי סיני ורמת הגולן וחיפשנו את האנשים האלה. הגעתי לסיירת והלכתי לרס”ן יגאל מור, המפקד. יגאל אמר לי: “לך לאורי הוא יקבל צל”ש, אני אמליץ עליו מכל הסיירת, הוא יהיה המועמד שלי”. ואז נתקלתי באותה התנגדות מאוד טיפוסית… אורי נעתר בקושי ומשך אותי, ולבסוף באמצע הלילה נתן לי זמן קצר מזמנו, פשוט כי קיבל פקודה ולפקודה מצייתים…”
כותב נחמן שי בסיפור שכתב לזכרו “עוד אזכורה אורי”: “…אתה בוודאי זוכר אורי איך הבטת בי מלמעלה למטה ואמרת בקול תקיף, שיהיה ברור – אני לא מגיבורי ישראל ההם, נזכרנו אז בצוותא בסדרת סיפורי גבורה, שהופיעו במשך זמן רב בעיתון “במחנה”. לא נראה לך בשום פנים ואופן שאתה תמצא את עצמך לצד אותם גברים גיבורים…”.
החטיבה של אורי לא השתחררה בתום המלחמה.
אורי נפל בשבת ל’ סיון תשכ”ז – 8 ביולי 1967 .
עיטור הגבורה
טקס הענקת עיטורי הגבורה התקיים בבית הנשיא, ב כ”ד ניסן תשל”ג, 26 באפריל1973 , במעמד ראש הממשלה גב’ גולדה מאיר, נשיא המדינה זלמן שזר, שר הביטחון משה דיין והרמטכ”ל דוד אלעזר.
בטקס הוענקו עיטורי גבורה ל 32 לוחמים מתש”ח, “קדש” ומחודש יוני 1967 .
“דבר” כ”ה ניסן תשל”ג 27 באפריל 1973
את העיטור קיבלו אלמנתו של אורי, זהבה, ובנו יאיר.
טקס הענקת עיטור הגבורה בבית הנשיא – כ”ד ניסן תשל”ג 26 אפריל 1973 .
בתמונה מימין שר הביטחון משה דיין, נשיא המדינה זלמן שזר, ראש הממשלה גולדה מאיר והרמטכ”ל דוד )דדו( אלעזר.
אורי ויסלר הצעיר ששנא מלחמות
