כתבה: יעל כהנא – את משאי עמסתי על כתפי הדלה – 50 שנים
אמרו לי, הצוות המארגן, אנחנו לא רוצים שהאירוע הזה יהפוך ליום הזיכרון – זו לא המטרה. אלא באנו באנו לכאן לשמוח יחדיו – לזכור וגם להביע את אחוות הלוחמים שלנו, את החברות בינינו ועם המשפחות של מתינו – אנחנו – סיירת שקד יחידה 424 מחזור אוגוסט 1971. ומפגש זה הוא עוד נ”צ חשוב בחברות שלנו – שֶבֶת החיים והמתים גם יחד ( ובזה כלולים גם חברים שמתו שלא בלחימה ובמהלך השנים ).
כאן ראוי לומר תודה מכל הלב לצוות המארגן שבחר גם הפעם (כבמפגש הקודם בים המלח) לארח אותנו המשפחות השכולות, וגם – להוקיר את ההתלבטות הרצינית ורבת השיקולים של הצוות המארגן על צורתו ותכניו המילוליים והגרפיים של אירוע חשוב זה כך למשל, אמרו חברי צוות מודאגים, שאם אזכיר בהבלטה את אחי גדי שמא מי מבני המשפחות האחרות יימחה על כך, וכי חשוב – שאף לא אחד מבני המשפחות ירגיש שזיכרון היקיר לו קופח.
נו, אז מה, לעמוד כאן מולכם מבלי להזכיר את גדי?! ולהזכיר אותו במילה ובלי תמונה שלו?! בלי שיהיה ייצוג גרפי, ומה עוד בזמננו עכשיו הגדושים סלפי וסלפי וסלפי. התלבטות לא פשוטה בהחלט. ובעניין הזה כולנו הלכנו בזהירות פן נמעד על קידוש השכול או שמא יצא שנפגום בשמחת המפגש שלנו.
כי – מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ, זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוד
כולנו מכירים את המשפט האלמותי הזה, ספר ירמיהו פרק לא פסוק יט, אשר חקוק על קיר בית העלמין הצבאי. ואנחנו כל החיים מדברים בהם, בכל אחד ואחד לחוד ובפרט, וגם מדברים איתם כי להם יש אוזן קשבת נקייה בשבילנו, תמיד. אך אין זו אלא נחמה דחוקה עד מאוד מאוד.
אם כן, באירוע חשוב זה שבו כולנו מציינים את ניצחון החיים, לקחתי, ואחר כך גם ניתנה לי, פינה יקרה לדבר בשם הבן-האח גדי שלנו. זאת- מעצם הקרבה המשפחתית הקרובה ביותר. וכך – בתנאים של שכול “הוסמכתי” על ידי אחי וחברכם לנשק לדבר בשמו. כאילו המת המקודש לאומה נותן את היתר השכול לקרובים ביותר אב, אם, אח, אחות, אישה, בן ובת (ולאו דווקא בזה הסדר). וחוויית האובדן שלנו היא היא התוקף להיתר כזה. לכאב ולצער מצטרפים כל האחרים שהכירו אותו מקרוב בהם אתם, אנשי היחידה הלוחמת שהיו שם וגדי איתם – וראו מה שראו…
נו, אז איך עושים זאת? כלומר, איך לכתוב מצד אחד כאחות שכולה – מבלי לכתוב אישית כאחותו של גדי ועלינו המשפחה שנשארה אחריו, ומצד שני להרחיב ולכתוב בשם המשפחות השכולות מבלי להתיימר להיות הנציגה הדוברת שלהן. ובקשר לזה אזכיר משפט מכונן של הסופר טולסטוי, לאמור: משפחות מאושרות הן מאושרות, ואפשר לסכם אותן במילה אחת הכול נפלא!. לעומתן משפחות אומללות שונות זו מזו – כי כל אחת והאומללות שלה, ואפוא – על כל משפחה שכולה – על כל אחת ואחת משלנו – אפשר לכתוב ספר שלם על סבלה הספציפי שלה. מכל מקום, הבטחתי לצוות המארגן שאשתדל לכתוב בהתחשבות וכשהקלדתי את המילים כמו הלכתי בנפשי על קצות האצבעות חוששת פן אמעד מפאת גופי הפיזי שכבד והולך עם הזמן.
ובכן, לקראת כתיבת המילים בשם הבן-האח גדי שלנו, חזרתי ופתחתי את החוברת הזאת של חללי סיירת שקד ואחד אחד עברתי על הטקסטים המלווים את התמונות. שוב מצאתי את המלל אחיד למדי, מגומגם ועמום ופעם אחר פעם נופל אל תוך המליצה, ותהיתי איך לעשות זאת אחרת.
שוב הסתכלתי בכל הצעירים היפים האלה הניבטים אליי מן התמונות, כי הרי להיות צעיר משמעו “יפה” בהגדרה. ואפילו נסתכל בתמונות שלנו, כן, שלנו, מאותם הזמנים ניזכר בערגה, וגם – ברוגז, עד כמה היינו אז צעירים ויפים, ונועזים וכן, גם – תמים, (וכוונתי לימים של המדינה שלפני מלחמת יום הכיפורים). כי עדיין רובנו לא ידענו לשאול. את השאלות ששאלו הילדים שלנו בתורם.
וכעת כשהסתכלתי בכולם מקרוב – שוב נלכדתי בפנים החלקים שלהם ובמבט הזה, הרענן, המחויך ומלא התקווה והתאב להסתער על החיים, ולבי – נמלא צער אובדננו כולנו. התמונה של גדי – זו תלויה ממילא על הקיר הניצב לשולחן העבודה שלי, ודי שארים מבט מהמחשב וכבר גדי עולה מן הזיכרון ומשפיע עליי מרוחו הטובה.
ואולם – מדי פעם בפעם, לפתע פתאום, ניחת עליי גודל האובדן הפרטי שלנו, המשפחה, כי בהבזק של רגע עולה השוואה ארורה, גם אם בלתי נמנעת, שהנה אצל החברים של גדי הכול נפלא! הם הקימו משפחות, יש בנים ובנות ממשיכים וכבר גם נכדים, והם עצמם השיגו הישגים מרשימים בתחומים שבחרו לעסוק בהם, ולאחר הפרישה עדיין ממשיכים לתרום במרץ לשיפור החברה שלנו, והרי – זוהי משמעות החיים.
אך גם הרגשה רעה זו מסתלקת ועוברת ממני והלאה, כי הלוחמים הם “החבר’ה הטובים” ואתם החברים של גדי. וכשהייתי יורדת עם אבא לבית העלמין, “בואי – , נבקר אצל גדי”, נהג לומר, ושם ליד החלקה היה שואל בלחש, מה את חושבת היה גדי היום. ואני הייתי עונה בטון נמרץ, מה, אבא רק טוב היה יוצא ממנו, אלא מה. די לראות אותנו, הבנות שלך, ואת החברים של גדי: כולנו אנשים מוצלחים וטובים.
וגדי שלנו – הוא הבין אנשים. הוא ראה את האחר, הבין לליבו וגילה התחשבות כלפיו, ובמילה אחת – הייתה בו חמלה. זה בלט אצלו כבר מן השנים הראשונות בבית הספר – העממי, והזכרתי לאבא שהמחנכת שלו, מרים גוברניק, אשתו של השופט, אמרה לאימא במילים אלה: “הילד הזה הוא ‘זקן העדה’ רואים איך כבר עכשיו בגיל כה צעיר הוא יודע להפעיל שיקול דעת ולב בוויכוח ובהתקוטטות בין הילדים”, וזה היה מניח את דעתו של אבא.
כשפינינו את הבית של ההורים ועברתי ומיינתי את מה שנאסף ונשמר שם, בין יתר הדברים מצאתי קלטת של העלייה של גדי לתורה והקול שלו מעט צרוד וכמו לוחש לעומק – נשמע כה מוכר כמו היה צרוב בתוכי, והתגעגעתי אליו – אל הילד שגדל לנער, מאוד מאוד. היה זה קול מרגע בחיים של הבן-האח שלנו שנלקח מאתנו בצו המדינה.
בעבור המשפחות, באותו יום הכיפורים השתנו החיים ברגע. רק התיישבה המשפחה לסעודה המפסקת, ובאה בצהרי יום הכיפורים צפירה אחרת, ולפני שנדע דבר הסתיימו החיים של המשפחה שלנו כפי שהכרנו. ומאז – המשפחה שלנו משננת את עצמה לדעת במעין מנטרה וגם כקוד הישרדות, לאמור: אל תגידי שאת חסרה שהוא איננו, אלא – שאת מלאת תודה שהוא היה כאן איתנו… ובכל זאת…
ההודעה על אובדן הבן במלחמה לוותה בלי דעת אלא מצד אמי במעין “טקס מעבר” מאמא של גדי למעמד החגיגי של “אימא שכולה”. וכך היה: יום שישי אחד בצהרים מגיעה “המשלחת”. אימא נהגה לסדר את שולחן השבת כבר בשעות הצהרים אחרי שחזרה מהסידורים בחוץ. היא הקפידה תמיד להיות מסורקת בתסרוקת גבוהה כזו של גברת, ולבושה בלבוש מסודר – חלילה פן ייכנס מישהו וימצא אותה בחלוק בית. כולנו היינו – גאים מאוד שיש לנו אימא יפה, וגדי – בכלל … והנה, באותו יום שישי בצהרים היא רואה מבעד לחלון בקומה השנייה את שמעון בן דודה הרופא מתקרב אל הבית ואתו אנשי צבא. אז היא קוראת לשמעון מן החלון שייתנו לה עוד כמה דקות לפני שיעלו למעלה “כי גדי לא היה רוצה שאקבל את הידיעה על מותו בהופעה לא מכובדת”, התוודתה בפנינו הבנות כעבור זמן.
גדי היה “הבן יקיר לה”, במלוא מובן המילה. די בצילום אחד שצולם באחת האזכרות הראשונות כדי לראות שם אישה בת 48 ש”עולמה חרב עליה”, במילים אלה בדיוק. עם זאת חשוב לומר – לזכותה וגם לזכות אבא, שאף לא פעם אחת נהגו בנו הילדים איפה ואיפה, לא בדיבור ולא במחווה ולא בכלל, וזה – אינו מובן מאליו…
החיים והמוות בצו המדינה, המדינה. כשצעיר נהרג במלחמה, להבדיל מצעיר שנהרג בתאונה אקראית המדינה והחברה “מזכים” את המשפחה בקדוש וגם מעניקים לה את התואר “שכולה” כפרס לאומי. יען כי למילה זו יש הילה הרואית של אותה מוכנות בראשיתית של האב להקריב את הבן קורבן לשם הרעיון הגדול של האומה.
ואמנם, סבי מצד אמי, אלחנן כרמי, איש מסורתי וציוני נלהב, אומר לבתו על קבר בנה את מילות הניחומים האלה: “בתי, כזה הוא המחיר שאנו נדרשים לשלם באופן אישי להגשמת החלום הציוני – יען כי זהו גורלנו על אדמת ארץ ישראל, אם חפצים אנו חיים בה” . – שארית שנשארה מן הזמנים שלפני השבר –בה”. ככה! כי כזה היה עדיין הלך הרוחות – שארית שנשארה מן הזמנים שלפני השבר שהנחיתה עלינו – עם ישראל – המלחמה ההיא.
אם כן, המדינה – היא זוכרת את הבן-האח שלנו בראש ובראשונה בקידוש האובדן בתהילה. ובכל פעם שליוויתי את אבא לבית העלמין הצבאי, וכשהיינו מתהלכים בגן המטופח היה אומר בחיוך ומתוך קורת-רוח: “תראי כמה יפה מטפלים בבנים שלנו”, (ואני הייתי נקרעת מזה).
כחודשיים לפני שנפטר הבאתי אותו לבית העלמין בפעם האחרונה. הוא ישב מכונס! בכיסא גלגלים ובזיק בינה אחרון עדיין זכר לומר את תפילת הקדיש לגדי – במלואה!. ימים אחדים לפני שנפרד מאיתנו, פתאום, כמו משום מקום, הוא שואל אותי, “מי אני?” ולרגע לא הבנתי את השאלה. אתה מתכוון, מה שמך המלא? שאלתי. אם כן, בתעודת הזהות שלך רשום ברוך אביגד כהנא. את השם אביגד הוספת במשרד הפנים מאוחר יותר, אתה זוכר למה? כן, הוא אומר בהיסוס זהיר, היה לי בן… גדי… וכעבור רגע הוא שואל “ובן כמה אני?” “אתה כמעט בן 102 שנים”. ואז הוא תופס את הראש בכפות ידיו ואומר “אוי יוי יוי, מה, אני כזה ישיש?!” את התפיסה של נפש בריאה בגוף בריא (משפט מאבא, זה ברור. מֶה שהיה שגור בפיו של אבא) ואת הרוח הספורטיבית שלו קיבל גדי מאבא, זה ברור. מה חבל שחייו הסתיימו בגיל 20…
ואילו אמא – היא התנהגה כאילו החלקה בבית העלמין הצבאי אינה נוגעת לה, ונהגה לחזור ולמלמל לעצמה שכל זה לא מעניין אותה, כי ממילא “אין בארון כלום מגדי” אלא – זו רק קופסה, סתם ארון עץ ריק עטוף בדגל ישראל. ואמנם, שלא כמו אבא, אימא לא נהגה לבוא לחלקת הקבר אלא במועדים הרשמיים שקבעה המדינה: יום הזיכרון הלאומי והאזכרה למלחמת יום הכיפורים.
מאז הקורונה אימא שלנו במחלקה בסיעודית, ובפורים חגגנו לה 97 שנים. ועדיין היא מתרה בנו, הבנות, שלהגיד בת כמה היא – זה לא כדאי!.
המדינה – מכמתת את האובדן במגוון הקלות לבני המשפחה בהתחשב במציאות הממשית הספציפית של כל משפחה ומשפחה. יחד עם זאת, האנשים במשרד הביטחון מודעים כמונו למגבלות של עצם הניסיון הבלתי נמנע לכמת את השכול ולדחוק כמונו אותו לתוך סד מנהלי כלשהו. מכל מקום, אין להקל ראש בעשייה המתחשבת המבורכת של האנשים במשרדים הדואגים לרווחת המשפחה השכולה. שהרי הכל – זה אנשים.
אם כן, בצבא אתה מקבל תהילה והמדינה משמרת אותה – בהנצחה.
ראשית כול, אם בהנצחה ממלכתית של ימי הזיכרון הלאומיים ואם בהנצחה באתרים או בסיוע בהנצחה דוגמת הסיוע לוותיקי שקד בהקמת פארק הסיירת באופקים. שנית, מזה כמעט 50 שנים, שנה אחר שנה, מעמיסים על המשפחות כמויות אדירות של מלל הנצחה – כל אלבומי הזיכרון, החוברות ושאר הניירת שאיש אינו פותח, וגם חפצים למיניהם שאיש אינו מעז להשליך, וככה כל אלה עומסים את ביתה של משפחה שכולה. ואפילו כשפינינו את בית ההורים להשכרה, חלילה לנו מלזרוק משהו שיש לו ולוּ שמץ של קשר לגדי, וזה עוד המקרה הטוב.
במלחמת יום הכיפורים “משפחה שכולה” ללה בהגדרה של המדינה ומשרד הביטחון רק את ההורים, האלמנות והיתומים, ואילו אנחנו – האחיות והאחים – נותרנו שקופים בתכלית. ולכך היו השלכות לא פשוטות עלינו בתהליך של עיבוד האובדן והאבל. כך למשל, במקרה שלי, מכל זה יצא שבמשך שנים לא ראיתי את עצמי שייכת לקבוצת הייחוס הזו, כי השכול היה שייך להורים. ומה גם שלא הייתי שותפה איתם בסיוט שעברו – לא בהודעה שגדי “נעדר”, לא בהודעה ש”נהרג” ולא בקבורה בבאר שבע. – לקבורה בחיפה כבר הגעתי. גם לקח הרבה זמן עד שהגעתי בערב יום הזיכרון לשבת יחד אתכם – החברים של גדי, כי הרגשתי שלה – לאימא שלי יש הזכות לבלעדיות על השכול, ולכן נוכחותי בעצם מיותרת. ומכך יצא שתהליך הקבלה שלי שגדי מת התארך מאוד ומדי
בתיה, בתיה אחותי הקטנה. כפי שאתם זוכרים, החבר’ה בזחל”ם של שגיא היו בחזקת “נעדרים” בגלל הספק בזיהוי, כי לא היה ברור אם שני השריונאים שהטנק שלהם נפגע ועלו לזחל”ם נפגעו גם הם או שירדו ממנו רגע קודם. מכל מקום, בזמן הזה, בחצר בית הספר הריאלי בחיפה עברה שמועה מפי תלמידי בית הספר מהשכבה הבוגרת ששמעו מחיילים שבאו לבקר ש – “גדי כהנא נפל”. בתיה, שהייתה אז בת 14 שנים, שמעה מה ששמעה והחזיקה את הידיעה בבטן, ובבית לא אמרה מילה. ובאותו הזמן, אבא הלך בכל יום ויום לקצין העיר כדי לצפות בצילומים, אולי גדי בין אלה שנשבו, או שיש שמץ ידיעה שהוא חי, וגם הוא בבית לא אמר מילה. לכל היותר אפשר שאמר לאימא משהו מרגיע כמו “נקווה לטוב”, שכן היה איש אופטימי בטבעו. ובזמן הזה אני הייתי בכלל באפריקה, לא יודעת מאומה ממה שקורה בבית. ובשורה התחתונה, אחותי הקטנה – לא היה שם בשבילה, תארו לעצמכם, שבועות הילדה החזיקה את זה בבטן! לבד!!
כעבור זמן בתיה התלוננה בפני אימא על כך שבטקסים אין מזכירים את האחיות והאחים כלל וכלל. בינתיים – באוניברסיטת חיפה יזמו מחקר בנושא ופנו לאימא שתשתתף בו. – זו הייתה ראשית המודעות לנושא הזה, וההכרה הממלכתית בנו – היא תגיע כעבור כעשור. כאן כדאי לציין הישג מן הזמן האחרון ממש: היום אחיות ואחים שכולים זכאים לטיפול פסיכולוגי בסבסוד המדינה במשך כל חייהם, וטוב שכך!.
הקשר שלנו. כולנו התנסינו לדעת, שהקשר המיוחד הזה, כמו כל יחסים בין אנשים, חייב להתקיים בתנאים של הבנה ואמפטיה הדדיים. עובדה היא שהקשר בינינו התמשך ואף התחזק במהלך השנים כאשר משפחות קיבלו את החברים במאור פנים ולא הכבידו עליהם את עול סבלן ואפילו מצדן שמרו על קשר מתעניין. במילים אחרות – כשמשפחות קיבלו את החברים בתנאים שאפשרו להם לחזור ולבקר אצלן מדי שנה בשנה.
אימא שלנו, בהיותה אשת חינוך רבת-ניסיון, הרגישה להבין למן ההתחלה את גודל השבר שעברתם אתם במלחמת יום הכיפורים, וכי משם יצאתם “נפגעי מלחמה” בדרגה כזו ואחרת ומאז משתדלים להשתקם. לכן, תמיד לקראת ערב יום הזיכרון, אימא נהגה להזכיר לנו שכשאתם באים אלינו, אתם נפגשים עם עצמכם – אז ועתה – בחסות גדי.
בערב יום הזיכרון, בדיוק אחרי הצפירה בשעה שמונה, בבית המשפחה שלנו מתאפשר שבת חברים גם יחד – החברים החיים עם החברים המתים. שכן – אם בזיכרון ואם בשכחה הם ממשיכים לחיות בתוכנו – בעוד הזיכרון משמר את התהילה, השכחה מאפשרת את השיקום והחזרה לחיים הרגילים.
במהלך השנים חלה תזוזה של כולנו מהמשבצות הקפואות המחייבות האלה של “המשפחות השכולות” ושל “החברים של גדי מהיחידה” וכבר יש בינינו התקרבות הדדית ושיתוף חברתי. מזה כעשור מתרחב והולך הקשר וכבר שיתפתם אותנו באירועים משמחים במשפחותיכם בהם חתונות של ילדים ומצדנו השתתפנו בלוויות ובשבעה של הורים ובת הזוג. הנה כי כן, מולכם אנחנו מרגישים לא עוד רק “מותגים של שכול” כי אם אנשים ספציפיים, ואפשר גם חברים – בעבורנו זו הרגשה מחממת – לב מאין כמוה. מן המקום הזה בדיוק שקדתי על כתיבת המילים בשם הבן-האח גדי שלנו שאני נושאת לפניכם במפגש זה.
החברים לנשק – גדי וחברים שנפלו הם המלווים השומרים הסמויים שלנו. שכן, בנסיבות המציאות שמשתנה כל הזמן משמשים הם לנו כעין מצפן או סמן ימני להתנהגותנו – אם כשאנחנו נוהגים כראוי ואם כשאנו נגררים, סוטים, או מתפשרים מדי. ובנקודה זו נכון לסיים בתזכורת כי “מה שנעשה, זה מה שנשאר” – יישר כוח לנו וכולנו.
יעל אחות של גדי בבריאות ושפיות וטעם החיים.
