סגן אלוף

שלו שאול

בן רחל ואברהם
torch180x250
נפל ביום י"ג בתשרי תשל"ד (09.10.1973)
בן 33 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי הר הרצל
200px Badge of the Israel Defense Forces.new .svg

סיפור חייו

שאול, בן רחל ואברהם ז”ל, נולד ביום י’ באייר ת”ש (19.5.1940) בתל-אביב. הוא סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר “הכרמל” בתל-אביב ואחר-כך המשיך בבית-הספר התיכון עירוני א’ וסיים בו את לימודיו. הוא היה תלמיד טוב אך עקשן ועצמאי, שבחר לקבוע בעצמו את דרכיו. דעותיו היו מגובשות ובלתי תלויות במסגרות מוסכמות. עצמאותו ומרדנותו ניכרו בו גם כשהיה תלמיד. הוא למד ברצון ובהנאה את אשר עניין אותו, ובשיעורים ששעממוהו היה נוטל את אופניו ודוהר לים. שם היה שוכב על החול וקורא ספר. מאז ומתמיד אהב לקרוא ובכל רגע של פנאי היה מעיין בספר, ויהי זה ספר היסטורי, ספר מדעי, ספר בתחום הספרות היפה או בתחום הספרות המקצועית. הוא היה מסוגל לקרוא ולקרוא שעות ארוכות. סקרנותו האינטלקטואלית לא ידעה שבעה, והוא ניחן בחוש ביקורת מפותח ותמיד נקט דעה מקורית בכל עניין. שאול אהב את הארץ, את נופיה ואתריה. כבר בילדותו הרבה לטייל ברחבי הארץ וכשהיה בצבא ועשה ימים רבים במסגרת תפקידו בנגב ובסיני, גברה אהבתו לארץ. הוא שוטט במרחבי הנגב, במקומות נידחים, מתחת לצוקי סלעים ענקיים ובצל ואדיות מתפתלים, וכולו הנאה, התרגשות והתפעלות מיפי הנוף הפראי. מנעוריו היה חובב ספורט והאמין בכנות במשמעותה של המימרא ‘נפש בריאה בגוף בריא’. הוא אהב את הים; אהב לשחות ולצלול בו, ולאחר שיצא מן המים היה רץ על החוף ומתעמל הרבה כדי לחשל את גופו. ואמנם היה גופו מוצק וחסון והוא אף נהג להתחרות בהיאבקות ובאיגרוף. לא פעם חזר הביתה כש”פנסים” כחולים מקשטים את פניו. בילדותו היה חולה בדלקת-הפרקים וזמן רב היה נתון להשגחה רפואית. כשהסתבר לו בבדיקות הרפואיות, טרם גיוסו לצה”ל, שמצב בריאותו תקין והוא כשר לשירות ביחידה קרבית, לא היה קץ לשמחתו. שאול גויס לצה”ל בתחילת אוגוסט 1959 והתנדב לחיל הצנחנים. באחת מצניחותיו נפצע ונאסר עליו לצנוח. אז החליט להתנדב לסיירת ובחר בסיירת “שקד”. החיים ביחידה זו קסמו לו מאוד, שכן אהב את המרחבים הגדולים, את ההרים והעמקים ואת תחושת החופש והראשוניות בנוף הפתוח. בסיירת סיים את שירות החובה, אחרי-כן יצא לקורס קציני חי”ר ולאחר שתי שנות שירות נוספות בתנאי קבע, קיבל חופשת לימודים. בתקופה זו נשא אישה והקים לו בית ומשפחה. באוניברסיטה למד היסטוריה ופילוסופיה וניצל את זמנו הפנוי לקריאת ספרים: ספרות צבאית מקצועית, ספרי היסטוריה, הגות ומדע, בתקופה זו גם נולדה בתו הראשונה. שאול העריץ את אשתו ואת בתו וחיי המשפחה היו רצופים הבנה, אהבה וכבוד הדדי. כשפרצה מלחמת ששת הימים היה שאול על סף סיום לימודיו באוניברסיטה. בצו הקריאה שקיבל הוטל עליו להתייצב ביחידת ההשתלמויות הירושלמית. הוא צחק ואמר: “אני אלך לשמור עם הזקנים?” הוא נטל את התרמיל ונסע דרומה אל יחידת האם שלו. בסיירת “שקד” עבר את כל המלחמה ובסיומה חזר לאוניברסיטה ועמד בהצלחה בבחינות הגמר. בשלהי 1967 עבר הסבה לשריון ובמחצית 1968 כבר היה מפקד פלוגת טנקים. את כל תקופת מלחמת ההתשה עשה שאול על גדות התעלה, תחיל כמ”פ, אחר-כך כסמג”ד ואחרי-כן כקצין אג”ם חטיבתי. שאול היה מפקד לדוגמא ובכל ההערכות שנכתבו עליו, בשלבי שירותו השונים, ציינו מפקדיו את כישרונותיו המעולים כמפקד, את הישגיו הגבוהים עם יחידתו, את רצונו ושאיפתו להביאה לרמת ביצוע מושלמת, את יחסו האנושי לחייליו, את עירנותו לבעיותיהם ומאמציו לפותרן, את אהבת חייליו אליו בזכות היותו “עושה ולא מדבר” ובזכות יושרו והגינותו, שלא ידעו פשרות. בתקופה ששירת בקו, נתבקש לחתום על מסמך המאשר הוצאות אש”ל בתפקיד. הוא סירב לחתום, בטענה שאין לו הוצאות אש”ל בתפקידו בקו. הדבר גרם חיכוכים בינו לבין חבריו הקצינים, שטענו כי בכך הוא מונע מהם אפשרות לקבל את התוספת, אבל הוא נשאר בסירובו. בשנת 1970 נולד בנו ושנה אחר-כך התמנה שאול לתפקיד קצין מבצעים והוצב במרכז הארץ. במחצית 1973 תם חוזה השירות שלו בצה”ל. הוא הרבה להתלבט אם לצאת לעצמאות אחרי ארבע-עשרה שנות שירות או להמשיך בצבא הוא ידע שהצבא זקוק לשכמותו ולכן חזר לשירות כמג”ד טנקים בחזית התעלה. במשך כל תקופת שירותו נהג לכתוב לרעייתו בקביעות. במכתביו משתקפת דמותו של אדם יקר, בעל חוש פיוטי וכישרון כתיבה. שכל סופר היה מתברך בהם; דמות של צעיר ישראלי האוהב את ארצו ומוכן להגן עליה גם במחיר דמו; דמות של בעל ואב, שריחוקו ממשפחתו יצר מערכת של קשרי רעות ואהבה טהורים ויפים, המושתתים על הבנה, הערכה וכבוד הדדיים. אהבתו לילדיו לא ידעה גבול; געגועיו וכיסופיו למשפחתו היו עזים, אבל הוא ידע שהצבא זקוק לו, ולכן נשאר והמשיך לשרת, והלך אל כל אשר שלחוהו. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים יצא עם גדודו להשתתף בבלימת מתקפת האויב בחזית סיני. במשך שלושה ימים ושלושה לילות נלחם שאול עם גדודו בגזרה המרכזית של תעלת סואץ. במלחמה של מעטים מול רבים בלמו כוחותיו והדפו את התקפות המצרים. במהלך הקרב נאלצו אנשי מוצב “פורקן” לסגת ממעוזם, כדי שלא יפלו בשבי. משנוכחו לדעת שכל כלי רכבם יצאו מכלל שימוש, קראו לעזרת המג”ד. שאול יצא אליהם ובלחימה עיקשת מתוך טנק בודד, תחת אש כבדה הגיע למעוז, העמיס על הטנק את כל אנשיו וחזר למקום מבטחים. ביום י”ג בתשרי תשל”ד (9.10.1973) במהלך הקרבות לכיבוש מוצב “טלוויזיה”, נפגע שאול מרסיס פגז של האויב ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל. השאיר אחריו אישה, בת ובן, ואם. לאחר נופלו הוענקה לו דרגת סגן-אלוף. משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו, ובה מדברי בני משפחתו ומדברי מפקדים, חברים וידידים על דמותו, וכן דברים מתוך מכתבים שכתב לרעייתו בימי שירותו.
Video Playlist
1/2 videos
1
גבריאל שלו: הראיון המלא לזכרו של שאול ז"ל
גבריאל שלו: הראיון המלא לזכרו של שאול ז"ל
2
יום הכיפורים ההוא - גבריאלה שלו
יום הכיפורים ההוא - גבריאלה שלו
כתבה של אסתר חיות נשיאת בית המשפט העליון - שאול שלו - דמות מופת

שאול שלו – דמות מופת
מאת: אסתר חיות – נשיאת בית המשפט העליון

סגן אלוף שאול שלו, מפקד גדוד 184 של השריון, נפל ביומה הרביעי של מלחמת יום הכיפורים. שלושה ימים ושלושה לילות נלחם שאול עם הגדוד שעליו פיקד בניסיון להדוף את הכוחות המצריים אשר חצו את קו המעוזים הישראלי לאורך תעלת סואץ. ביום הרביעי למלחמה התברר כי לוחמי מעוז “פורקן”, שפינו את המעוז ויצאו לחבור אל כוחותינו, נלכדו תחת אש תופת ונדרשה פעולה לחילוצם. הטנק שעליו פיקד שאול היה חלק מכוח החילוץ. הכוח מנה מספר מצומצם של טנקים ונגמ”שים אשר יצאו לכיוון הלוחמים המכותרים. בספרו של אהוד מיכלסון “אבירי לב – גדוד 184”, מספר קצין המודיעין זאביק ליכטמן על ההכנות שקדמו לפעולת החילוץ: “שלו קבע מי יהיה בצוות החילוץ. הוא אמר: ‘אני כן, והסמג”ד לא’. המג”ד לקח את זה כפרויקט אישי שלו. הוא לקח את החילוץ על עצמו כחובה אישית. כשהתעורר ויכוח למה המג”ד צריך לצאת לחילוץ ולא שולחים לכך את אחד הקצינים הזוטרים יותר, אמר שלו: ‘זו אחריות אישית שלי'”.[1] אזור החילוץ המה כוחות מצריים והיה נתון תחת הפגזה כבדה. הנגמ”שים שנועדו לבצע את החילוץ נפגעו בזה אחר זה והטנק הנוסף שיצא עם שאול נפגע אף הוא. כלי התחבורה היחיד שנותר לביצוע פעולת החילוץ היה הטנק של שאול. הוא המשיך לנוע לבדו תחת אש ולחפש אחר הלוחמים הנצורים. קצין המבצעים אלדד מספר: “במהלך מבצע החילוץ שלו ראיתי את שלו כפי שלא ראיתי אותו קודם לכן וגם אחר כך. הוא היה מלא נחישות, מרוכז ודבק במטרה בצורה מרבית. תגובות הירי והפקודות שלו היו מושלמות, ללא בלבול או פקפוק”.[2] שאול איתר את אנשי מעוז “פורקן” וחילץ את כל שלושים ושלושה הלוחמים מן התופת כשהם תלויים על הטנק שלו, נאחזים בכל בליטה וזיז של מכונת הפלדה, והביאם למקום מבטחים.

בספרו של דוד גרוסמן, “אשה בורחת מבשורה”, יש תיאור של פעולת חילוץ אשר אין ספק כי נכתב בהשראת סיפור הגבורה של שאול. את רגע החילוץ מתאר גרוסמן כך: “יוצא איזה קצין מהצריח, מסמן לנו להתקרב מהר, להיכנס לטנק. אנחנו צועקים לו, מה לעשות? איך? […] תעלו כבר! ואנחנו שלושים ושלושה איש […] עלינו על הטנק, כל אחד תפס משהו, אנשים הדביקו את עצמם לכנות של המא”גים, עשרה הצטופפו בסל הצריח, אני טיפסתי מאחור, קפצתי ותפסתי את הרגל של זה שמעלי, מישהו אחר תפס לי בנעליים, והטנק זז. לא סתם זז, דהר, בזיגזגים, לברוח מ’סאגרים’, ואנחנו בקושי מחזיקים עליו. וכל הזמן חשבתי, לא ליפול, לא ליפול […] רק לחיות, לחיות”.[3]

מפקד החטיבה, תת-אלוף אמנון רשף, אמר לימים שמבצע החילוץ של לוחמי מעוז “פורקן” בפיקודו של שאול היה פעולה הרואית ו”גילוי מופתי של מסירות […] שאין רבים כמותו בהיסטוריה הצה”לית”[4].

שעות ספורות בלבד לאחר פעולת החילוץ יצא שאול בראש הגדוד שעליו פיקד למשימה הבאה – התקפה חטיבתית על תעוז “טלביזיה”. במהלך תקיפה זו נפגע שאול מרסיס פגז ונהרג. שאול היה בן 33 בלבד במותו.

פעולת החילוץ ההרואית וגבורתו של שאול תחת אש, ראוי שתיכתב בספר דברי הימים של צבא ההגנה לישראל ועליה יש לחנך דורות של מפקדים. אך בעיניי גבורתו של שאול אינה מתמצה רק בסיפור האחד הזה. לאחר מותו כתבה אלמנתו, גבריאלה שלו (גבי בפי מכריה) בספר שערכה לזכרו: “אל הצבא התייחס שאול כאל דרך חיים […] הבין כי צו התקופה הינו ויתור על מילוי משאלות אישיות, השגת רצונותיו בפני צורכי האומה, שירות הכלל בדרך שנראית לו צודקת […] השירות בצבא הביא לידי ביטוי והגשמה את משאלות ליבו הכמוסות […] הפיקוד על אנשים והכוונת דרכם על פי אידאל גדול וצודק בו האמין בכל נפשו הצעירה והנלהבת: נצח ישראל”[5]. ההקרבה ומסירות הנפש של שאול, שעליהם מספרת גבי, והנכונות שלו לשרת את המדינה לאורך שנים בשירות הקבע, אף הם בעיניי ביטוי של גבורה. זוהי גבורה מסוג אחר. היא מגלה את עצמה יום-יום ושעה-שעה והיא שואבת את תעצומותיה מאותו המעיין אשר ממנו נשאבות תעצומות הנפש של הגבורה בקרב. זוהי גבורתו של אדם המונע מאידאלים של אהבת העם והארץ, ושאול היה גיבור גם במובן הזה. הוא היה מוכן להקריב את התועלות הפרטיות שלו למען האידאלים שבהם האמין ורתם למען אותה המטרה גם את בני משפחתו – גבי אשתו האהובה וילדיו נרקיס וערן – שהיו יקרים לו כנפשו. גילויי גבורה והקרבה יומיומית מסוג זה ראויים אף הם כי נעלה אותם על נס. הם חשובים ונחוצים לנו כאז כן עתה, שהרי לאורך כל שבעים שנות עצמאותה, לא חדלה מדינת ישראל ולו ליום אחד להיאבק על קיומה.

לא הכרתי את שאול. חברותי עם גבי נולדה שנים לאחר מותו. על דמותו המיוחדת ומעוררת ההשראה למדתי מתוך דברים שכתב במהלך חייו ומדברים שסיפרו וכתבו אחרים עליו. שאול נולד בשנת 1940 בתל אביב. בן יחיד להוריו, רחל ואברהם פרידלר. ילד יפה תואר, אינדיווידואליסט, אוהב ספר ובעל אישיות חזקה וכובשת. מתוך אהבת המרחבים והשאיפה לאזן בין צורכי הגוף והנפש, הרבה שאול בנערותו לבלות שעות ארוכות ליד הים וגם בבגרותו היה נוהג לצאת לריצות ארוכות על החוף. במובן זה דומה שאול לאותם אנשים שעליהם כתבה המשוררת זלדה: “הָרוּחַ הָרַעֲנַנָּה שֶׁל הַיָּם/ חוֹדֶרֶת לְחַיֵּיהֶם,/ הָרוּחַ הָרַעֲנַנָּה שֶׁל הַיָּם/ חוֹדֶרֶת לְמַחְשְׁבוֹתֵיהֶם, הָרוּחַ הָרַעֲנַנָּה/ חוֹדֶרֶת לְיַחֲסֵיהֶם עִם שְׁכֵנֵיהֶם/ וּלְיַחֲסֵיהֶם עִם בְּנֵי מִשְׁפַּחְתָּם./ הִיא מְנַצְנֶצֶת בְּעֵינֵיהֶם/ וּמְשַׂחֶקֶת בִּתְנוּעוֹתֵיהֶם […] אַמַּת-הַמִּדָּה לַמעֲשֵׂיהֶם/ הִיא אַמַּת-הַמִּדָּה שֶׁל הַיָּם וְתִפְאַרְתּוֹ”[6].

עם גיוסו לצבא התנדב שאול לצנחנים ולאחר פציעת צניחה עבר לשרת בסיירת שקד. כשפרצה מלחמת ששת הימים היה שאול בחופשת לימודים מטעם הצבא. הוא הצטרף אל חבריו בסיירת ולחם עמם בסיני. לאחר המלחמה סיים שאול את בחינות הגמר של האוניברסיטה, חזר לצבא ועשה הסבה לחיל השריון. הוא לחם כמפקד פלוגת טנקים במלחמת ההתשה על גדת תעלת סואץ, והמשיך לשרת בשורה של תפקידי פיקוד בכירים בחיל. במלחמת יום הכיפורים פיקד שאול, כפי שסופר, על גדוד 184 של השריון שלחם בסיני.

סקרנותו האינטלקטואלית של שאול לא ידעה שובע ולאורך כל חייו נהג “לבלוע” ספרים בתחומים שונים ובהם ספרי פילוסופיה, היסטוריה ומדע. במהלך שירותו הצבאי השלים שאול תואר בפילוסופיה ובהיסטוריה באוניברסיטה העברית, והקפיד לנצל כל רגע פנוי לקריאה, להתבוננות וכן לכתיבה שבה הפליא לעשות. נפשו של שאול נקשרה בנפשה של גבי מאז שהיה כבן 17 שנים. שאול כתב אל גבי מכתבי אהבה רבים לאורך תקופת שירותו הצבאי. היא הייתה אהבת נעוריו ומכתבי האהבה המרגשים שכתב לה משקפים את הקשר האמיץ ביניהם, שהבשיל ברבות השנים לקשר של נישואין והוליד את המשפחה שהקימו. חלק מן המכתבים הללו נדפסו בספר לזכרו, ועיון בהם מגלה כי הוא בחר לתאר את שתי אהבותיו הגדולות – האהבה לארץ ישראל והאהבה לגבי – באותם המילים ממש. על החיבור העמוק שחש לארץ ולנופיה כתב לגבי:

“לפעמים, ברגעים מאוד לא צפויים ולא סבירים, יש ואתה מרגיש לפתע קשר עצום וחזק שמתהדק בינך לבין הארץ שאתה חי בה. בליל גשם אחד צעדנו קלומטרים רבים בארץ הגליל […] הלכנו בשביל צר-צר שנמתח על צלעות מסולעות מגוידות בשרשי הזיתים העתיקים. לפתע נפרם כאלו פרם במסך האטום הכבד שמלמעלה, וחרמש מזהיר ודק של ירח חדש הציץ למטה […] אני לא יכול לתאר את הרגש שהרגשתי – קשר אמיץ מאין כמוהו לארץ”[7].

ובאותה עוצמה מתאר שאול את הקשר שלו לגבי. בשנת 1963 כשמלאו ארבע שנים לחברותם, כתב לה:

“אם לזמן יש טעם, אזי לארבע השנים שחלפו ביננו יש טעם שכזה – מין מתוק עוקץ, שמכמיר את הלב, שצובט אי-שם כל כך עמוק, שלא ידעת שישנם מעמקים כאלו.

ארבע שנים לא זמן מועט הן. אני מנסה להזכר, לראות אותך שוב בתיכון, בתכלת, ובחקי-של-צבא. את יודעת היאך שזה קורה: נפרם לפתע פרם ביריעה, והמון זכרונות ומראות, שכבר כמעט שכחת, מתדרדרים צבעוניים וצלולים, ומציפים כל מיני דברים שבודאי שכחת כבר. איזה מבט בודד, או מלה שפעם אמרת […]”[8].

כמה מרגש לראות כי תיאור אהבתו את הארץ ותיאור אהבתו את גבי נדמו שניהם בעיניו לפתח הנפתח לפתע ביריעת השמיים העוטפת את העולם – “נפרם לפתע פרם ביריעה” “לפתע נפרם כאילו פרם במסך” – ומבעד לפתח הזה חווה שאול בדמיונו התגלות של יופי שאין לו שיעור.

בספר לזכרו תיארה גבי את אישיותו התוססת והרב-גוונית של שאול כ”מזיגה שבין גוף ונפש, כוח ורוח”[9]. מתוך המזיגה המופלאה הזו צמחה דמות מופת של מפקד רגיש ואמיץ, גיבור וחכם שאבד למשפחתו ולנו והוא באביב חייו.

[1] אהוד מיכלסון אבירי לב – גדוד 184 196 (2003) (להלן: אבירי לב).

[2] אבירי לב, בעמ’ 197

[3] דויד גרוסמן אשה בורחת מבשורה 565 (2008).

[4]  אבירי לב, בעמ’ 214.

[5] ספר הזיכרון לשאול, בעמ’ 6.

[6] זלדה שירים.

[7] ספר הזיכרון לשאול בעמ’ 70.

[8] ספר הזיכרון לשאול, בעמ’ 77-76.

[9] ספר הזיכרון לשאול בעמ’ 5.

וידאו

גלריה

מה אתה מחפש?

הקלידו שאלת חיפוש

החיפוש יתבצע מיד

שלום

אשמח לקבל כל דבר מתקופתכם בסיירת שקד, עזרה ורעיונות נוספים
מוזמנים להעביר

ניר כהן
050-5642288
nirc0407@gmail.com

מלאו את הטופס

ואחזור בהקדם

לתרומה

בנק לאומי
סניף - 709
ע"ש - ארכיון לוחמי סיירת שקד
מס' - 020826/66

בתודה מראש
ניר

Cookie settings
אנחנו מכבדים את פרטיותך
אנחנו משתמשים בעוגיות כדי לשפר את חוויית הגלישה, להציג פרסומות או תוכן מותאמים ולנתח את התנועה באתר. בלחיצה על "אשר הכול" אתה מסכים לשימוש בעוגיות.