מחזור אוגוסט 1963
על השרות בשקד
מחזור אוגוסט 1963

האם היינו חילים יוצאי דופן ? ממש לא אבל היינו שייכים ליחידה יוצאת דופן שכונתה בפינו “היחידה” את השם המפורש “שקד” הס מלהזכיר מקסימום 424, אבל ביום יום, בקוד המותר, היינו אומרים בגאווה נונשלנטית: “היחידה”. התגייסנו באוגוסט 1963 והגענו ל”יחידה” בינואר 1964 לאחר קורס צניחה.
אבנר דרורי מעין גב.
יואש רייכר מדן.
נמרוד בר מבית השיטה.
ערן לביא מהזורע.
אבנר גוטמן מדליה.
אלדד שהם מחוליות.
עמי רייכנר ממולדת.
זלי גלבוע מאפיקים.

מהרגע הראשון הרגשנו שבאנו הביתה. עמוס דיבר אתנו והרגשנו רצויים. לא נאומים לא מליצות אבל הרגשנו שייכים מהרגע הראשון ועמוס הוא זה שנתן את ההרגשה שזה בית. בסלנג של היום היינו “חנונים” ובסלנג קצת יותר מוקדם, אך לא של זמננו, היינו “יורמים” חבורה של יוצאי ההתיישבות העובדת שברוך אורן השגיח עליה מרחוק בטירונות ושיואב ווספי קלט ואמן, כשאצלנו נקרא “קורס סיור” ויותר מאוחר הוחלף ל”אמון הלוחם”, לאחר כשלושה שבועות פוזרנו בצוותים.

השיגרה היתה מרתקת. התחלנו להכיר את הנגב ולאהוב אותו יותר ויותר. חורף 64 היה גשום והנגב פרח במרבדים צבעוניים מדהימים תוך האדרת אצילים כמו האירוסים והצבעונים וריחות משכרים של פריחת הרותם באביב משולב בריח ההדרים של ישובי צפון הנגב. המצלמה שנקנתה בחסכון המצופים בשקם הנציחה במשך השנים האלה אנשים וארועים.

סדר היום היה מתחיל אחרי הצהריים כשחוזרים מהסיור : הנהגים את הרכבים שיהיו כשרים בערב או לסיור שלמחרת לכל עבירות שתידרש. הקשרים את ציודם המק 192 ,שלמרות זקנתו המופלגת, הצליח ליצור קשר ממרחקים אדירים, במושגים של אז, גם דווחי מורס וגם דיבור, בזכות עבודת הכנה זו. אנחנו החיילים הלכנו לטפל בציודנו האישי מנקים ומשמנים את ה FN ובודקים שמכלליו עובדים כראוי והוא מוכן למסדר החיים שלא יאכזב כשיופעל. אף אחד לא בדק אותנו עשינו זאת בנאמנות ובדבקות,  עבודת קודש של ממש. לאחר הטיפול בציוד האישי ובנשק הלכנו להכין את חלקנו בציוד של הצוות. הייתה שגרה ברורה של מה מכינים ואיך אורזים אותם בקונטיינר, בצניעות ובחסכון מרביים. גם המוצרים היו בסיסיים.

היציאה מהבסיס הייתה עוד באשמורת אחרונה. נוסעים מכורבלים במעיל על הרכב, שבקושי חוסם את הקור המקפיא, עד תחילת הציר. סיורי הבוקר היו מתחילים עם אור ראשון כדי שאם נעלה על “אדום” יהיו לנו יותר שעות אור על מנת להשלים את המלאכה לפני רדת החשכה. עם גמר הסיור נבחרה נקודה לארוחת הבוקר, שהייתה יותר קרובה לארוחת הצהריים. זה יכול להיות עץ שיטה עבות בגבולות ודרומה, ויכול להיות עץ שקמה או אקליפטוס בצפון ארץ הסיורים. פורסים שמיכה צבאית שתשמש כמטבח, חדר אוכל וסלון לאחר הארוחה ונגשים למלאכת הקודש האמיתית: הכנת ה”מחבת”.

טקס הכנת המחבת: על השמיכה הצבאית פותחים את הקונטיינר. מוציאים את מחבת  הברזל הכבד ואחד הצעירים מנקה אותו משאריות יום אמש, ששומרות עליו מחלודה. הניקוי נעשה בחול ומיים בלבד, תוך שמפקד הצוות מאשר אם ראוי לשרת אותנו ככלי בישול או דורש ניקוי נוסף. על מכסה הקונטיינר חותכים את הבצל דק דק ואת העגבניות המיועדות לתבשיל. בו זמנית נבנית כירה, לעיתים מאבנים לעיתים ע”י חפירה בחול באת הזיווד. עליה מונח רלס החילוץ. האש מוזנת משאריות ענפים. הרותם מייצר אש חזקה אבל מאוכל מהר וצריך לתדלק בענף קצת יותר מסיבי. את הבשר מכינים למחבת בתוך קופסת השימורים פותחים אותה, מחממים, שופכים את הנוזלים ומוסיפים למחבת לאחר שהבצל הזהיב השחים קלות והעגבניות נידפו את נוזליהן. כלי הבישול היחידי המשמש לערבוב, חיתוך והכנה הוא סכין הקומנדו התקני רב השימושים.  ברגע מסוים והוא קריטי, מוסיפים את הביצים שהוצאו מקומקום הקפה וקולפו מעטיפת העתון ששמרה עליהן. אוי לך אם אחת מהן נתגלתה שבורה או אם שכחת מלח או פלפל… עם סיום הבישול מנקים את השמיכה ומעבירים אותה למצב של חדר אוכל. על מכסה הקונטיינר נחתכו לפרוסות העגבנית, המלפפונים, הבצל וככר הלחם השחור. מסבים כולם סביב המחבת ומפקד הצוות נותן את האות להתחיל. פרוסת הלחם משמשת כמזלג, סכין אכילה וכף. עם גמר המחבת עוברים לקפה, שזה טקס בפני עצמו, ועליו בפעם אחרת.

עמוס דאג שסדירות השרות לא תופרע ע”י יציאות לחופשות קצרות הביתה, אלא אחת לחמישה שבועות, יצאנו לחמישה ימים. היינו אולי החיילים היחידים בצבא שכמו שהגענו הביתה התחלנו להתגעגע ליחידה, לפעילות, לחברים ולצוות. יש לי תמונות של יוסוף בלגרד מספר בעיניים נוצצות על “לורנס איש ערב”, עלי מספר על ג’יפ חלומותיו ועבדאללה מנגן בחליל. הייתי חוזר אחרי חמישה ימים פוגש את יהודה גלב ואורי שרון מטפלים במכשירי הקשר. ערבה, זולר והלפרין מחליפים גלגל. פצי בא למילואים ועמוס משקיף על היחידה ליד עץ המשמש. ברגע זה הייתי מרגיש: חזרתי למקום שאליו אני שייך.

לאחר שנה יצאנו באופן מדורג לקורס מכים בשבטה. חלקנו המשיך לבהד 1 לקורס קצינים וחזרנו כקצינים ליחידה שאותה אהבנו.

עמי רונן רייכנר.