הזחל”ם שלנו חטף נ.ט. / אריה לצטר
אחת החוויות הקשות שעברתי (אם לא העוצמתית ביותר, כן, הכי עוצמתית) ארעה בעיצומה של מלחמת ההתשה במאי 1969.
בבוקרו של ה- 8 במאי 1969 יצא מח”ט 14 אל”מ (לימים אלוף) קלמן מגן לסיור במוצבי הגזרה הצפונית של התעלה, ציר שאנו כחיילים בסיירת שקד הכרנו לפני ולפנים. אני וחבר נוסף מפלוגתנו (עמי מזן) נקראנו להצטרף לזחל”ם של קלמן מגן ככוח אבטחה. בזחל”ם היו גם קצין הקשר החטיבתי שלמה אלעז (אלבז) ונהג המילואים סמי דוד. זחל”ם נוסף ובו קצינים נוספים ממטהו הצטרף לשיירה.
נסענו מקנטרה צפונה בשיירה של שני זחל”מים על אותו ציר דמים שגבה קורבנות רבים מקרב חיילינו. לכל אורך הציר הגנה עלינו סוללת עפר גבוהה שמנעה צליפות, ירי, תצפיות ומעקב על הכוחות הנעים על הציר, מהצד המצרי. לעיתים החסימה הוויזואלית לא הספיקה, בגלל האבק הרב שהיתמר בזמן הנסיעה, וכן היות שבחסות אותה סוללה התגנבו המצרים, לא אחת, ארבו לצוותים שפתחו את הציר והסבו לכוחותינו אבדות כבדות.
מוצב “טמפו” היה המוצב הצפוני ביותר שמוקם כחמישה ק”מ דרומית לעיר פורט סעיד. מתחם “טמפו” היה בנוי משלושה מוצבים בצורת משולש כדי להבטיח הגנה מקסימלית. ממזרחו היו הביצות של רומני, ממערב לו – התעלה, וניתן להגיע אליו רק דרך הציר היחיד שמדרום. אותה סוללת עפר שנמשכה מקנטרה הסתיימה כ- 150 מטרים דרומית ל”טמפו”, כלומר, האזור הזה היה חשוף לחלוטין לעיני המצרים וממש בקו האש. קראנו ל-“חור” שבסוללת העפר – “הפרצה של טמפו”. לאור הסיכון מפני פגיעה בירי ישיר מהצד המצרי, החבירה למוצב, שכללה אספקה שוטפת ויציאת לוחמים לחופשה נעשתה בלילות.
רק בדיעבד למדנו, שקלמן מגן החליט לפרוץ את המצור על “טמפו” לאור היום. מה היו השיקולים לכך לא ידעתי כחייל. התמקמנו עם הזחל”מים כמאתיים מטרים לפני הפרצה כדי שהכלי הכבד יתפוס תנופה ויעבור את הפרצה במהירות. האווירה הייתה מתוחה, וההרגשה הייתה שאנו הולכים או נוסעים להיות במטווח ברווזים. בגלל “השקשוק” (אין גיבורים, כולם מפחדים, ורק צריך לדעת להתגבר ולתפקד גם במצבי לחץ כאלה) עם העלייה לזחל”ם התמקמתי במושב שליד הנהג, שנראה לי כמקום בטוח ונמוך מקו האש, אך קלמן הורה לי מיד לשבת מאחוריו ואמר: “אם יפגע בנו פגז נ.ט. הוא ישחיל גם אותך וגם ואת הנהג”. מספר שעות לאחר אותו משפט, הסתבר שהוראתו הצילה את חיי. התיישבתי מאחוריו בלי להוציא מילה, בסופו של דבר הוא המפקד הבכיר.
על פי התרגולת והנוהל, המוצב ירה מספר פצצות מרגמה 81 מ”מ לכיוון הגדה המערבית של התעלה מתוך כוונה, או מתוך תקווה להוריד למצרים את הראש כדי שלא יירו לכיווננו. ואז הנהג ממש “עמד” ולחץ בכל כוחו על דוושת הגז והזחל”מים (היינו בשיירה של שני כלים) שעטו לכיוון המוצב. בקושי הספקנו להראות פנינו בתוך אותה פרצה, וברד של כדורים קיבל את פנינו ודפק על דופן הזחל”ם ממש כמו גשם וברד, וכך וליווה אותנו עד שנבלענו בהרגשת הקלה רבה במוצב, כיוון ששום כדור לא חדר את המתכת של הזחל”ם.
תמיד התגלה גם הומור שחור על ידי החיילים
לאחר המתנה של כשעתיים במוצב (ביקור המח”ט וישיבות עם סגל המוצב / מתחם), עלינו שוב על הכלים עם אותו נוהל של ריכוך ולנסות להוריד את הראשים (תרתי משמע) של המצרים בעזרת מרגמה 81.
אני במוצב “טמפו”, דקות ספורות לפני חזרתנו דרומה לכיוון קנטרה
הנהג, סמי דוד הי”ד שרת כמילואימניק. שמו נודע לי רק לאחר תקופה ארוכה. הוא נראה לי צעיר מאד והתפלאתי שהוא במילואים ולא בסדיר וזאת לפי מראהו הנערי. סמי היה מלא חששות ולא היסס לומר למח”ט שהוא פוחד (כמו ידע לקראת מה הוא נוסע), אך קלמן מגן בצורה אבהית טפח על שכמו, עודד אותו והצליח להרגיעו מעט. לימים, נודע לי שזה היה השרות הראשון שלו במילואים. יצאנו לדרך מיד עם יציאת הפגז הראשון לכיוון הגדה המערבית. התחלנו לנסוע עם המון חששות ותפילות בלב. בגלל מגבלות המתחם, קשה היה לפתח מהירות גבוהה לקראת היציאה לכיוון הפרצה, ושוב חזר אותו “סרט” כמו בכניסה ומטחי כדורים כמו גשם זלעפות ניתכו על דופן הזחל”ם וליוו אותנו. ספסלי הישיבה בצדי הזחל”ם גבוהים למדי, וכולנו היינו מכופפים כדי לא לבלוט מקו הרכב.
לאחר מרחק נסיעה קצר נשמע פתאום קול פיצוץ אדיר ורעש מחריש אוזניים. הזחל”ם התמלא בעשן, הכלי שהיה נטול שליטה, סטה מהדרך והרגשנו שאנו עולים בשיפוע ביחס לדרך, כמו נשפכים לאחור אם לא הייתי מחזיק היטב בכל מתכת אפשרית. למזלנו הצליח הזחל”ם להגיע עד קצה הסוללה, וממש בקצה הדרומי של הפרצה נעצר. עוד מספר מטרים מועט יכולנו לעבור ולהיות מוסתרים לחלוטין מעיני המצרים. הזחל”ם היה נטוי בשיפוע די משמעותי, חלקו חשוף וחלקו בצד הבטוח של הסוללה. הרכב עלה על הסוללה בגלל חוסר שליטה עליו. היינו חמישה בזחל”ם: הנהג נפגע ישירות מפגז ה- נ. ט. ולפחות לא סבל יותר. וכמו שחזה המח”ט, לא הייתי שורד אם הוא לא היה משגיח ומקפיד על מיקום הישיבה הבטוח שלי, היות שהטיל חדר דרך הדלת הימנית ובמושב הזה ליד הדלת רציתי כל כך לשבת. הטיל פגע בנהג, עבר אותו ויצא דרך הדלת השמאלית. מעוצמת הפגיעה נפתחה דלת הנהג ואותו נהג מילואים צעיר, סמי דוד שכל כל פחד מנסיעה זו, היה רכון כלפי מטה מרוטש וללא רוח חיים. המחשבה הראשונית שלי הייתה: זה לא אמיתי, מחזות כאלה נראו בסרטי מלחמה. אך לא! זו הייתה המציאות האמיתית והמרה. בשחזור עצמי לאחור, לא זכור לי ששמעתי איזשהו קול או צעקת כאב ברגע הפגיעה.
הזחל”ם הפגוע צולם על ידי חברי יאיר רוזנקרנץ, מאחורי הזחל”ם מציץ מודי סגל שהיה קצין ביחידה ונפל מאוחר יותר.
קלמן מגן נפגע באופן קשה ולא יכול היה להוציא הגה מפיו. גם קצין הקשר החטיבתי שלמה אלבז (עברת את שמו לאלעז מאוחר יותר) נפצע באורח קשה. שניהם לא הוציאו הגה מפיהם על כאביהם. שנינו מהסיירת, עמי ואני, היינו היחידים שלא נפגענו באותו זחל”ם מוות. קפצנו מהכלי, הוצאנו את שניהם החוצה לצד הכלי. ידו של קצין הקשר נראתה כמו אומצת בשר מדממת בגלל הפגיעה שחטף. הוא ישב עם ידו שעונה מעל לדלת שחטפה את החדירה של הפגז ונראה שעוצמתו שרפה את ידו ופגעה גם בחלקים אחרים של גופו. התמקמנו על הסוללה מעט למטה. הוא ביקש שאחזיק את ידו כדי שלא תיפול על החול. באותו רגע זה נראה לי כמשהו מזוויע להחזיק חתיכת בשר אדומה בידי, והנחתי את קובע הפלדה שלי על החול כדי שהוא יניח את ידו עליה. היד האדומה מדם נשמטה על הקרקע.
מרוב אדרנלין עם העצירה של הזחל”ם, קפצתי ממנו למטה בלי הנשק האישי שלי. מיד לאחר שהורדנו את שני הפצועים, אמרתי לעצמי שבשום אופן איני מתפנה ללא הנשק. על הזחל”ם, שהיה בחלקו גלוי לכיוון המצרי, נורתה אש ללא הפסקה. בכל זאת קפצתי ולקחתי את רובה האפ. אנ. שהיה ברשותי. בינתיים, הזחל”ם השני הצליח לעבור בשלום את הפרצה והמשיך בנסיעה דרומה, ולאחר שהבחין שנפגענו, חזר בנסיעה לאחור. העלינו את קלמן מגן ואת קצין הקשר החטיבתי לזחל”ם, והם פתחו בדהרה לכיוון המוצב (4 – ב’) שנמצא כ- 8 ק”מ דרומית לנו. (“לחצנית”- בזמן מלחמת יום הכיפורים). בלילה פונו הפצועים עם מסוק לטיפול רפואי בארץ.
שנינו, עמי מזן ואנוכי, החיילים מסיירת שקד, נשארנו לבד בשטח. צפונית לנו המעוז ממנו יצאנו. אך למרות המרחק הקצר אליו, הסיכונים לחזור דרך אותה פרצה חשופה לא עלו בכלל על בדל מחשבותינו. באופן אינסטינקטיבי התחלנו לרוץ גם כן לכיוון דרום. המצרים משום-מה תארו לעצמם שיש חיילים ששרדו מהפגיעה, וכנראה הם עושים דרכם רגלית לכיוון דרום והיו מאד “מנומסים” וליוו אותנו כברת דרך לא מבוטלת עם טפטופים רבים של פצצות מרגמה. עם כל קול יציאה של פצצת מרגמה נצמדנו לצדי הסוללה וכשזיהינו נפילה, ידענו שמאותו פגז אין מה לדאוג והמשכנו לרוץ. כך עשינו זאת כברת דרך בלתי מבוטלת, ולאחר מרחק מסוים הגיח מולנו הזחל”ם שפינה את הפצועים ואסף אותנו למוצב הדרומי. המוצב הזה היה מאויש על ידי חברים מפלוגה אחרת של יחידתי. חברי הטוב ובן מחזורי, יאיר רוזנקרנץ שהיה במוצב זה (המוצב כונה בשם 4 – ב, וגם בשם מוצב אברהם) צילם את הזחל”ם הפגוע לאחר שנגרר לשם בלילה, וכך נותרה לי מזכרת מאותו אירוע קשה. בזמן הזה פונתה גם גופתו של הנהג.
משם חזרנו למאהל היחידה שהיה ממוקם ברומני. מפקד היחידה שלנו פואד, בנימין בן-אליעזר, ערך לנו תחקיר וגם מאד כעס שהפקרנו את המ.א.ג. ולא הבאנו אותו אתנו. ממש לא היה בראש שלנו לחזור לזחל”ם המטווח כדי להסתכן על ידי הוצאת המ.א.ג. הכבד, במיוחד כשידענו שאף לא אחד יחמוד אותו. עוד לפני צאתנו מהמוצב, קבלתי מספר מכתבים מחיילים שביקשו לשלחם לארץ. זמן רב חשבתי שאחד הדברים שמנע את פציעתי, היו כנראה המכתבים שהיו תחובים בכיס חולצתי ועלי, כשליח, הוטל מלמעלה לקדם אותם לכיוון הארץ כדי שיגיעו למחוז חפצם.
לימים, אחד מחברי הטובים, אפרים לורינץ ששירת בקבע כאלוף משנה, והכיר את הסיפור הזה ממני, מונה למפקד מחוז מרכז והחליף את המפקד הפורש שהיה להפתעתי הרבה שלמה אלעז, אותו קצין קשר שנפצע קשה באותה תקרית, ונראה שהתאושש מפציעתו. אני הוזמנתי לאירוע הפרידה ממנו, כדי לספר באותה מסיבת פרישה על אותה תקרית. אלעז, שהכרתיו כקצין בדרגת סרן, עלה בסולם הדרגות והיה לאלוף משנה עם פרישתו באותה מסיבה. באותו אירוע נוכחתי עד כמה קשה הוא נפצע היות שצלע מאד ובקושי הלך. מובן שהוא לא זיהה אותי וחשב שאני הרופא שטיפל בו.
שנים רבות חשבתי אם לחפש את בני משפחתו של סמי דוד הי”ד, למרות שלא היה לי שום קשר אליו. הוא נספח בכלל כמילואימניק לחטיבת השריון ואנו אנשי החי”ר רק הצטרפנו ככוח מאבטח. הדבר הזה הציק לי מאד כל השנים. בכל זאת, אחרי זמן רב מאד מצאתי את שמו ושמות בני משפחתו. התקשרתי אליהם ושמעתי שהיה בן-הזקונים וגם הוריו נפטרו מזמן. חשבתי שאולי ירצו בני משפחתו לדעת על רגעיו האחרונים, כי לדעתי לא היה מי שיספר להם וגם לתת להם תמונה של הזחל”ם אם ירצו. הם לא חזרו אלי והשארתי את ההחלטה בידיהם.
מספר ימים לאחר אותה תקרית הצטרפתי לזחל”ם של הרמטכ”ל חיים בר-לב שהגיע לבחון את מקום התקרית עם שר הביטחון דאז משה דיין. הפעם הגענו לשם בלילה ולא נלקח שום סיכון הם עברו את הפרצה ברגל לכיוון מוצב “טמפו”. החלפתי אתו מספר מילים כאשר עלה להשקיף עם המשקפת לכיוון הפרצה אך לא הזכרתי לו שאני הייתי באותו כלי שנפגע. יצא לי להיות במחיצת אחדים ממפקדי הצבא הבכירים מספר פעמים.
זמן קצר אחרי אותה תקרית הוחלט על מבצע לאיטום הפרצה הזו, ובמבצע הנדסי מורכב, הפרצה נסתמה בעזרת מכלים שנלקחו מקרונות רכבת שהיו על המסילה על ציר אל עריש – קנטרה עוד מזמן מלחמת ששת הימים, והם דופנו עם החול שהיה באזור בשפע. סכנת הגישה למעוז טמפו טופלה.
אריה לצטר על קו מסילת הברזל אל עריש – קנטרה.
היה ברור שלא אשמע את הרכבת מגיעה. הרלסים פורקו לבנית הבונקרים במוצבים