סגן אלוף

מאיר-שמעון מינץ

בן אסתר ודוד
torch180x250
נפל ביום י' בטבת תשנ"ד (24.12.1993)
בן 35 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי הר הרצל
200px Badge of the Israel Defense Forces.new .svg

סיפור חייו

בן אסתר ודוד-צבי. נולד ביום י"א בחשוון תשי"ט (25.10.1958) בירושלים. אח לנחמה, אברהם ומשה. בן למשפחה שבטית מפוארת, "מלח הארץ", שהיכתה שורשים בשכונת בית ישראל שלמרגלות מאה שערים. בני המשפחה, שבצלם גדל והתחנך מאיר, שלחו ידם בתחומים רבים – בפעילות ציבורית, בתעשייה, במגזר הפרטי ובחינוך. כך שאב ערכי עשייה, תרומה לכלל ואהבת האדם, העם והארץ. את שנות ילדותו עבר מאיר בשכונת גבעת מרדכי. הוא למד בבית-הספר הממלכתי-דתי "חורב" בירושלים ובסיום כיתה ח' עבר לישיבת "אור עציון", ישיבה תיכונית של הרב חיים דרוקמן. מאיר גדל בבית למוד שכול – כשהיתה אמו בת ארבע עשרה, נהרג אביה מהפגזות הצבא הירדני בירושלים המזרחית, ולאחר מלחמת ששת הימים נהרג בעלה, אביו של מאיר, כשרכב צה"לי התנגש בו ליד רמאללה. מאיר, שהיה בן שמונה כשאיבד את אביו, התבגר והתחשל במהירות. שכן קרוב של המשפחה מעיד על כך: "מאיר היה ילד שטיפס בציפורניים מבחינת קשיים אובייקטיביים. יתום שנאבק מול ילדים, שיכולים להיות מאוד אכזריים." מאיר ידע להעריך את מאמצי אמו לשמור על שלמות המשפחה ועל בית שמח, בו הקפידו לחגוג שבתות וחגים כמנהג מסורת ישראל. קרובים מעידים כי העניק לאמו יחס של כבוד בלי גבול וכי ממש "נשא אותה על כפיים". קשר מיוחד נרקם בין מאיר לבין אחותו הבכורה, נחמה. מתוך האחריות המשותפת שחשו כלפי האחים הצעירים, נוצרה מערכת של שיתוף פעולה ודאגה הדדית. האח הצעיר, משה, מספר על מאיר: "תמיד כשהוא היה בא הביתה הרגשתי יותר נוח, שיש מישהו סמכותי. מישהו שדואג. הרגשתי את זה בעיקר בשבתות, כשהוא לקח אותי לבית הכנסת. לא ידעתי אז אפילו שהוא לא דתי… כשהייתי בצרה, כשהתלבטתי, היה לי את מי לשאול. הוא היה נותן עצות כמו של אבא". ומוסיף האח אברמי: "הוא תמיד ידע מה קורה בבית. גם כשלא היה… היו לנו שיחות על כל דבר בעולם".

כשבגר מאיר, בחר בדרך חיים חילונית, שונה מזו שעל ברכיה חונך. על אף המרחק האידיאולוגי ומידת האמונה השונה, שמר על יחסים קרובים ופתוחים עם אחיו ואחותו. מספרת אחותו: "כשהדרך שלנו נפרדה, דרך חיים ההשקפתית, ואני נשארתי דתית וימנית, עדיין שום דבר לא הפריד בינינו. המשכנו להתווכח ולהביע את הדעות שלנו בחופשיות. היינו תמיד מאוד גלויים אחד עם השני". כזה היה מאיר, יודע לכבד את דעת האחר, מפגין סובלנות וממשיך בדרכו. אדם מיוחד במינו, שעיניו וחיוכו דיברו בעד עצמם. שקט ורציני, שלעתים השתמש בציניות כדי להביע את רגשותיו הסמויים.

בתחילת חודש פברואר 1977 התגייס מאיר לצה"ל, לחיל הרגלים. במשך השנים עבר מסלול מפואר ומרשים ומילא תפקידים מרכזיים במערכת הצבאית. את דרכו כקצין החל בבית- הספר לשריון, שם הוכשר כמפקד מחלקה בחרמ"ש, שירת בסיירת "שקד" וסיים את שירות החובה כסגן. בשנת 1980 השתחרר ונסע לטיול בחוץ לארץ. כשחזר, פנה אליו יהודה דובדבני, מי שהיה מפקדה הראשון של חטיבת גבעתי, ושכנע אותו להצטרף לצוות ההקמה מחדש של החטיבה. מאיר נענה לבקשה, חתם קבע והפך לסמג"ד בגבעתי. על תפקודו כסמג"ד קיבל את הציון "מעולה". תקופה ממושכת שירת בלבנון ואחר כך התמנה לקצין אג"ם של החטיבה, תפקיד שמילא במשך שנים מספר. בשנת 1986 יצא ללימודים אקדמיים. מאיר החל ללמוד מדע המדינה בבית-הספר לפיקוד ומטה של צה"ל, שם הכיר את עדי, ממנה לא נפרד עד יומו האחרון. את לימודיו נאלץ לקטוע כשהתמנה למפקד גדוד. הוא המשיך ללמוד לסירוגין, ככל שמשימותיו הצבאיות אפשרו לו זאת. בשנת 89' מונה לתפקיד סגן-מפקד חטיבה במרחב עזה ולאחר מכן לקמב"ץ הפיקוד. בקיץ 90' מונה לתפקיד ראש ענף מבצעים במפקדת פיקוד דרום. באביב של שנת 1993 רואיין על-ידי אלוף הפיקוד והביע נכונות להשתבץ כקמ"מ אוגדתי באזח"ע. מאיר הגיע לדרגת סגן-אלוף. לאורך כל שירותו זכה מאיר לחוות דעת מחמיאות. הוא נחשב לקצין מוכשר, מפקד שקול, אמין ואחראי, הנוסך ביטחון בפקודיו. מאיר פיתח יחסי אנוש מעולים עם כל מי שבא עמו במגע, בזכות פתיחותו ויכולתו לקבל כל אדם. בהיר מחשבה היה ובעל כושר ניתוח מעולה.

בקיץ של שנת 1988 נישאו מאיר ועדי והחלו לבנות את ביתם ביישוב רעות, שם מצאו איכות חיים, נוף פתוח ואוויר נקי. מאיר, שפילל להגיע לרגע הזה במשך שנים רבות, השקיע את נשמתו בבניית הבית והקפיד על כל רהיט שנכנס אליו. ביתם של בני הזוג היה סמל לאחווה ולפתיחות. הם נהגו לארח אנשים רבים מכל קצות הקשת של האמונה והדעות – חרדים לצד אתיאיסטים גמורים. בקיץ 1991 נולד הבן דוד, שנקרא על שם סבו, אביו של מאיר. מאיר היה קשור לבנו בעבותות, נהג לבלות עמו שעות ארוכות ולהקדיש לו זמן איכותי: "כמו דבק הם היו, מאיר ודוד. תמיד ביחד. כשהיה חוזר בלילה, עוד לפני שאמר לי שלום, היה עולה מיד לחדר של דוד. היה יושב לידו על הרצפה עם המדים. מדבר אתו," מספרת עדי. היא ממשיכה ומספרת על החיים עם מפקד ולוחם, שהיה גם הומניסט דגול: "מאיר היה איש צבא. הוא לא דיבר על פוליטיקה, הוא דיבר על שלום. והוא האמין בשלום… הוא היה מאוד פרקטי, ארצי, מעשי. עם רגליים על הקרקע. הוא הבין שהדרך היחידה להגיע למשהו זה לשבת ולדבר. 'החיים יותר חזקים מהכל', כך היה אומר. על כל דבר…"

בבוקר של יום י' בטבת תשנ"ד (24.12.1993), נפל מאיר בקרב ברצועת עזה. הג'יפ בו נסע בכביש נאצר, בפרבר צפוני של העיר עזה, בדרכו למחסום ארז, נקלע למארב מחבלים שפתחו באש לעברו. מן הירי נפצע מאיר אנושות ונפטר מפצעיו כעבור זמן קצר. בתקרית נפצעו קצין נוסף ושני חיילים. מאיר נטמן בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. בן שלושים וחמש היה בנופלו. הותיר אשה בחודשי הריון ראשונים, בן, אם, אחות ושני אחים. שמונה חודשים לאחר נפילתו נולדה בתו יעל.

האלוף מתן וילנאי הספידו: "הוא ניצח בשקט. וזה נכון. אף פעם לא התבלט, אבל ראו את התוצאות. כשלוקחים אדם כזה לרכז את כל הפעילות של היחידות המיוחדות, זה אומר הכול. הוא היה שקט, לא מופנם. תמיד חייך. הוא היה באמת משהו מיוחד. משהו אחר. בהגדרה הכי פשוטה – בן-אדם. וזה אומר הכול: כיבוד הורים. כבוד משפחה. שמירה על צניעות. שקט חיובי".

תת-אלוף דורון אלמוג, מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, כתב למשפחה: "מאיר נפל בקרב. איבדנו מפקד וחבר. איש יקר. זמן מועט לפני קידומו לתפקיד בכיר יותר בדרגת אלוף- משנה, בתקופה של תקווה וציפיות למימוש תהליך השלום. מאיר סימל בדרכו ובתפיסתו את הבחירה במסלול הפיקוד הקרבי, למרות שבדבריו ביטא לא אחת את המיותרות וחוסר התכליתיות במאבק הדמים המתמשך, שעה שניתן לפרוץ את מעגל האלימות על ידי הידברות. מאיר סימל את המפקד האינטלקטואל, המבין את מגבלות הכוח הצבאי ובכל זאת מוכן להעמיד עצמו בחוד החנית, חשוף לסכנות, ללא כל תנאים ומגבלות. מוכנות לתת את המקסימום האפשרי כדי להעניק למשפחה, לחברים, בעצם לכולם, יותר ביטחון. פרדוקס בלתי פתיר, הממחיש את הגבורה האישית של מאיר, כמו גם את הבנתו העמוקה ואצילות נפשו… ייתכן ובקשתו האחרונה של מאיר היתה שנמשיך את צו דרכו." הרב יהודה עמיטל, העומד בראש תנועת "מימד" וידיד קרוב של המשפחה, אמר: "זה היה בחור בלי שמץ של הרפתקנות, עם תחושה חזקה של ייעוד."

בעיתונות התפרסמו כתבות נרחבות שהאירו את דמותו המיוחדת של מאיר ותיארו את נסיבות מותו. אלמנתו, שהופיעה בכלי התקשורת לאחר מותו, שרטטה את דיוקנו ופירשה את משנתו של מאיר, ששילב אמונה בדרך השלום עם שירות קרבי נחוש.

משפחתו של מאיר הנציחה את זכרו בבית הכנסת ביישוב רעות, מקום מגוריו.

גלריה

מה אתה מחפש?

הקלידו שאלת חיפוש

החיפוש יתבצע מיד

יצירת קשר

אשמח לקבל כל דבר מתקופתכם בסיירת שקד, עזרה ורעיונות נוספים
מוזמנים להעביר

ניר כהן
050-5642288
nirc0407@gmail.com

מלאו את הטופס

ואחזור בהקדם