בן יוסף וחנה, יוצאי פולין ומניצוליה, אשר ידעו בחייהם סבל רב. אריה נולד ביום כ”ב באייר תש”ט (21.5.1949) בנהריה. הוא גדל ולמד במוסד “חוף השרון”, בקיבוץ יקום. בילדותו טייל הרבה עם אביו. באחד הטיולים עצר לרגע, כשאור נדלק בעיניו: “אבא, תראה את השדות שלנו”. בנעוריו נטל חלק בפעילות ענפה, אשר כללה בין היתר, הדרכת ילדים והשתתפות בענפי ספורט שונים. הוא אהב לקרוא הרבה, בעיקר שירה. הא שלח ידו גם בכתיבה. עזבונו הספרותי כולל שירים רבים, פזמונים ופרוזה. הוא חיבב מוסיקה, שדיברה אל לבו ברגישותו הרבה. ניגן באקורדיון וגילה פעם כי הדבר מאפשר לו לפרוט גם על פסנתר ולבטא בכך את אהבתו המיוחדת לשופן . . . בן 17 היה כאשר עמד לקבל עם חבריו את סמל הבוגר של תנועת “השומר הצעיר”. קבלת הסמל נראתה בעיניו כעניין פורמלי בלבד, לכן הוא התנגד יחד עם המיעוט בקבוצתו לקבלת האות. בתקופה זו הושפע מהתנועה המשיחית, ממרטין בובר והתחיל לגלות עניין בפילוסופיה.

הוא גויס לצה”ל בראשית ינואר 1968 ושירת בחיל הרגלים ובסיירת שקד, חבריו הקרובים, אשר הכירוהו כאינדיבידואליסט מושבע, ניבאו כי יקשה עליו להתפשר עם השגרה הצבאית. אולם כך היה רק בתקופת טירונותו. לאחר מכן ניתן היה להיווכח כי הצבא גיבש את אופיו והוסיף הרבה לביטחונו העצמי. כשהיה בבית, במסיבת חג העצמאות, ביקשוהו המארגנים, באופן בלתי צפוי, לספר על צניחותיו בצבא. הוא עמד, לבוש חולצת תכלת ומכנסיים לבנים, נוכח כל חברי הקיבוץ וסיפר בשפתו הקלילה, להנאת כל המאזינים. הוא היה בין הראשונים מקרב חבריו אשר זכה להגיע לדרגת סגן, היחיד שעוד בשירות סדיר קיבל לידו פיקוד, וזכה שצוערים מקרב חניכיו ידברו בשבחו כמפקד. כאשר עלתה על הפרק שאלת עתידו, התלבט אריה רבות: האם לחזור הביתה או להיענות לצו השעה, ולהתגייס לצבא הקבע כי הצבא זקוק לו. זאת הייתה תקופה קשה גם להוריו, כי הם רצו בשובו הביתה. הוא חש זאת כנראה, ובאחת השיחות פלט לעבר אביו: “אבא, מה עם אהבת המולדת שלי?”… בא הקץ ללבטים. אריה נשאר בצבא.

ב – 01.05.1970 הגיע לסיירת שקד, כסמ”פ אימון לוחם במחזור נובמבר 1969 ולאחר מכן היה מ”פ אימון לוחם במחזור אוגוסט 1970. ביום י”ז בסיון תשל”א (10.6.1971), נפל בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת-עולמים בקיבוץ יקום. אחד מחבריו לקבוצה מצא בין רישומיו: “פחד טמיר מקנן בי, כי אמות בטרם אספיק לומר את דברי”, כמו חש את העתיד לקרות לו.

חברו לקורס הקצינים כתב למשפחתו: “למצוא אחד תמים כל-כך כאריה בקורס הקצינים היה משום הפתעה נעימה. באותן שבתות ארוכות, כשלא יצאנו הביתה, היה בו וברוחו משום עידוד והרחבת הנפש. היינו הולכים אז לאולם הריק, שרק הפסנתר ניצב בו ואריה היה יושב חצי יום ו’משתולל’ על-פני המנענעים. או שהיינו מבלים בשיחות על שירה ופילוסופיה, נושאים שהיו נדלקים בנו לפתע גם בשיעורי הקצונה. היינו מחליפים אז דעות על-גבי פתק נייר שהועבר מיד ליד. אריה חי חיי פיוט וביציאה הראשונה הביתה זכורני שהוא כיסה את זכוכית חלון האוטובוס בדברי פיוט”.

כשנה אחרי נפילתו יצאה לאור חוברת לזכרו, הנושאת את שמו.