הזחל”ם שלנו חטף נ.ט. / אריה לצטר

אחת החוויות הקשות שעברתי (אם לא העוצמתית ביותר, כן, הכי עוצמתית) ארעה בעיצומה של מלחמת ההתשה במאי 1969.

בבוקרו של ה- 8 במאי 1969 יצא מח”ט 14 אל”מ (לימים אלוף) קלמן מגן לסיור במוצבי הגזרה הצפונית של התעלה, ציר שאנו כחיילים בסיירת שקד הכרנו לפני ולפנים. אני וחבר נוסף מפלוגתנו (עמי מזן) נקראנו להצטרף לזחל”ם של קלמן מגן  ככוח אבטחה. בזחל”ם היו גם קצין הקשר החטיבתי שלמה אלעז (אלבז) ונהג המילואים סמי דוד. זחל”ם נוסף ובו קצינים נוספים ממטהו הצטרף לשיירה.

נסענו מקנטרה צפונה בשיירה של שני זחל”מים על אותו ציר דמים שגבה קורבנות רבים מקרב חיילינו. לכל אורך הציר הגנה עלינו סוללת עפר גבוהה שמנעה צליפות, ירי, תצפיות ומעקב על הכוחות הנעים על הציר, מהצד המצרי. לעיתים החסימה הוויזואלית לא הספיקה, בגלל האבק הרב שהיתמר בזמן הנסיעה, וכן היות שבחסות אותה סוללה התגנבו המצרים, לא אחת, ארבו לצוותים שפתחו את הציר והסבו לכוחותינו אבדות כבדות.

מוצב “טמפו” היה המוצב הצפוני ביותר שמוקם כחמישה ק”מ דרומית לעיר פורט סעיד. מתחם “טמפו” היה בנוי משלושה מוצבים בצורת משולש כדי להבטיח הגנה מקסימלית. ממזרחו היו הביצות של רומני, ממערב לו – התעלה, וניתן להגיע אליו רק דרך הציר היחיד שמדרום. אותה סוללת עפר שנמשכה מקנטרה הסתיימה כ- 150 מטרים דרומית ל”טמפו”, כלומר, האזור הזה היה חשוף לחלוטין לעיני המצרים וממש בקו האש. קראנו ל-“חור” שבסוללת העפר – “הפרצה של טמפו”. לאור הסיכון מפני פגיעה בירי ישיר מהצד המצרי, החבירה למוצב, שכללה אספקה שוטפת ויציאת לוחמים לחופשה נעשתה  בלילות.

רק בדיעבד למדנו, שקלמן מגן החליט לפרוץ את המצור על “טמפו” לאור היום. מה היו השיקולים לכך לא ידעתי כחייל. התמקמנו עם הזחל”מים כמאתיים מטרים לפני הפרצה כדי שהכלי הכבד יתפוס תנופה ויעבור את הפרצה במהירות. האווירה הייתה מתוחה, וההרגשה הייתה שאנו הולכים או נוסעים להיות במטווח ברווזים. בגלל “השקשוק” (אין גיבורים, כולם מפחדים, ורק צריך לדעת להתגבר ולתפקד גם במצבי לחץ כאלה) עם העלייה לזחל”ם התמקמתי במושב שליד הנהג, שנראה לי כמקום בטוח ונמוך מקו האש, אך קלמן הורה לי מיד לשבת מאחוריו ואמר: “אם יפגע בנו פגז נ.ט. הוא ישחיל גם אותך וגם ואת הנהג”. מספר שעות לאחר אותו משפט, הסתבר שהוראתו הצילה את חיי. התיישבתי מאחוריו בלי להוציא מילה, בסופו של דבר הוא המפקד הבכיר.

על פי התרגולת והנוהל, המוצב ירה מספר פצצות מרגמה 81 מ”מ לכיוון הגדה המערבית של התעלה מתוך כוונה, או מתוך תקווה להוריד למצרים את הראש כדי שלא יירו לכיווננו. ואז הנהג ממש “עמד” ולחץ בכל כוחו על דוושת הגז והזחל”מים (היינו בשיירה של שני כלים) שעטו לכיוון המוצב. בקושי הספקנו להראות פנינו בתוך אותה פרצה, וברד של כדורים קיבל את פנינו ודפק על דופן הזחל”ם ממש כמו גשם וברד, וכך וליווה אותנו עד שנבלענו בהרגשת הקלה רבה במוצב, כיוון ששום כדור לא חדר את המתכת של הזחל”ם.

תמיד התגלה גם הומור שחור על ידי החיילים

לאחר המתנה של כשעתיים במוצב (ביקור המח”ט וישיבות עם סגל המוצב / מתחם), עלינו שוב על הכלים עם אותו נוהל של ריכוך ולנסות להוריד את  הראשים (תרתי משמע) של המצרים בעזרת מרגמה 81. 

אני במוצב “טמפו”, דקות ספורות לפני חזרתנו דרומה לכיוון קנטרה

הנהג, סמי דוד הי”ד שרת כמילואימניק. שמו נודע לי רק לאחר תקופה ארוכה. הוא נראה לי צעיר מאד והתפלאתי שהוא במילואים ולא בסדיר וזאת לפי מראהו הנערי. סמי היה מלא חששות ולא היסס לומר למח”ט שהוא פוחד (כמו ידע לקראת מה הוא נוסע), אך קלמן מגן בצורה אבהית טפח על שכמו, עודד אותו והצליח להרגיעו מעט. לימים, נודע לי שזה היה השרות הראשון שלו במילואים. יצאנו לדרך מיד עם יציאת הפגז הראשון לכיוון הגדה המערבית. התחלנו לנסוע עם המון חששות ותפילות בלב. בגלל מגבלות המתחם, קשה היה לפתח מהירות גבוהה לקראת היציאה לכיוון הפרצה, ושוב חזר אותו “סרט” כמו בכניסה ומטחי כדורים כמו גשם זלעפות ניתכו על דופן הזחל”ם וליוו אותנו. ספסלי הישיבה בצדי הזחל”ם גבוהים למדי, וכולנו היינו מכופפים כדי לא לבלוט מקו הרכב.

לאחר מרחק נסיעה קצר נשמע פתאום קול פיצוץ אדיר ורעש מחריש אוזניים. הזחל”ם התמלא בעשן, הכלי שהיה נטול שליטה, סטה מהדרך והרגשנו שאנו עולים בשיפוע ביחס לדרך, כמו נשפכים לאחור אם לא הייתי מחזיק היטב בכל מתכת אפשרית. למזלנו הצליח הזחל”ם להגיע עד קצה הסוללה, וממש בקצה הדרומי של הפרצה נעצר. עוד מספר מטרים מועט יכולנו לעבור ולהיות מוסתרים לחלוטין מעיני המצרים. הזחל”ם היה נטוי בשיפוע די משמעותי, חלקו חשוף וחלקו בצד הבטוח של הסוללה. הרכב עלה על הסוללה בגלל חוסר שליטה עליו. היינו חמישה בזחל”ם: הנהג נפגע ישירות מפגז ה- נ. ט. ולפחות לא סבל יותר. וכמו שחזה המח”ט, לא הייתי שורד אם הוא לא היה משגיח ומקפיד על מיקום הישיבה הבטוח שלי, היות שהטיל חדר דרך הדלת הימנית ובמושב הזה ליד הדלת רציתי כל כך לשבת. הטיל פגע בנהג, עבר אותו ויצא דרך הדלת השמאלית. מעוצמת הפגיעה נפתחה דלת הנהג ואותו נהג מילואים צעיר, סמי דוד שכל כל פחד מנסיעה זו, היה רכון כלפי מטה מרוטש וללא רוח חיים. המחשבה הראשונית שלי הייתה: זה לא אמיתי, מחזות כאלה נראו בסרטי מלחמה. אך לא!  זו הייתה המציאות האמיתית והמרה. בשחזור עצמי לאחור, לא זכור לי ששמעתי איזשהו קול או צעקת כאב ברגע הפגיעה. 

הזחל”ם הפגוע צולם על ידי חברי יאיר רוזנקרנץ, מאחורי הזחל”ם מציץ מודי סגל שהיה קצין ביחידה ונפל מאוחר יותר.

קלמן מגן נפגע באופן קשה ולא יכול היה להוציא הגה מפיו. גם קצין הקשר החטיבתי שלמה אלבז (עברת את שמו לאלעז מאוחר יותר) נפצע באורח קשה. שניהם לא הוציאו הגה מפיהם על כאביהם. שנינו מהסיירת, עמי ואני, היינו היחידים שלא נפגענו באותו זחל”ם מוות. קפצנו מהכלי, הוצאנו את שניהם החוצה לצד הכלי. ידו של קצין הקשר נראתה כמו אומצת בשר מדממת בגלל הפגיעה שחטף. הוא ישב עם ידו שעונה מעל לדלת שחטפה את החדירה של הפגז ונראה שעוצמתו שרפה את ידו ופגעה גם בחלקים אחרים של גופו. התמקמנו על הסוללה מעט למטה. הוא ביקש שאחזיק את ידו כדי שלא תיפול על החול. באותו רגע זה נראה לי כמשהו מזוויע להחזיק חתיכת בשר אדומה בידי, והנחתי את קובע הפלדה שלי על החול כדי שהוא יניח את ידו עליה. היד האדומה מדם נשמטה על הקרקע. 

מרוב אדרנלין עם העצירה של הזחל”ם, קפצתי ממנו למטה בלי הנשק האישי שלי. מיד לאחר שהורדנו את שני הפצועים, אמרתי לעצמי שבשום אופן איני מתפנה ללא הנשק. על הזחל”ם, שהיה בחלקו גלוי לכיוון המצרי, נורתה אש ללא הפסקה. בכל זאת קפצתי ולקחתי את רובה האפ. אנ. שהיה ברשותי. בינתיים, הזחל”ם השני הצליח לעבור בשלום את הפרצה והמשיך בנסיעה דרומה, ולאחר שהבחין שנפגענו, חזר בנסיעה לאחור. העלינו את קלמן מגן ואת קצין הקשר החטיבתי לזחל”ם, והם פתחו בדהרה לכיוון המוצב (4 – ב’) שנמצא כ- 8 ק”מ דרומית לנו. (“לחצנית”- בזמן מלחמת יום הכיפורים). בלילה פונו הפצועים עם מסוק לטיפול רפואי בארץ. 

שנינו, עמי מזן ואנוכי, החיילים מסיירת שקד, נשארנו לבד בשטח. צפונית לנו המעוז ממנו יצאנו. אך למרות המרחק הקצר אליו, הסיכונים לחזור דרך אותה פרצה חשופה לא עלו בכלל על בדל מחשבותינו. באופן אינסטינקטיבי התחלנו לרוץ גם כן לכיוון דרום. המצרים משום-מה תארו לעצמם שיש חיילים ששרדו מהפגיעה, וכנראה הם עושים דרכם רגלית לכיוון דרום והיו מאד “מנומסים”  וליוו אותנו כברת דרך לא מבוטלת עם טפטופים רבים של פצצות מרגמה. עם כל קול יציאה של פצצת מרגמה נצמדנו לצדי הסוללה וכשזיהינו נפילה, ידענו שמאותו פגז אין מה לדאוג והמשכנו לרוץ. כך עשינו זאת כברת דרך בלתי מבוטלת, ולאחר מרחק מסוים הגיח מולנו הזחל”ם שפינה את הפצועים ואסף אותנו למוצב הדרומי. המוצב הזה היה מאויש על ידי חברים מפלוגה אחרת של יחידתי. חברי הטוב ובן מחזורי, יאיר רוזנקרנץ שהיה במוצב זה (המוצב כונה בשם 4 – ב, וגם בשם מוצב אברהם) צילם את הזחל”ם הפגוע לאחר שנגרר לשם בלילה, וכך נותרה לי מזכרת מאותו אירוע קשה. בזמן הזה פונתה גם גופתו של הנהג.

משם חזרנו למאהל היחידה שהיה ממוקם ברומני. מפקד היחידה שלנו פואד, בנימין בן-אליעזר, ערך לנו תחקיר וגם מאד כעס שהפקרנו את המ.א.ג. ולא הבאנו אותו אתנו. ממש לא היה בראש שלנו לחזור לזחל”ם המטווח כדי להסתכן על ידי הוצאת המ.א.ג. הכבד, במיוחד כשידענו שאף לא אחד יחמוד אותו. עוד לפני צאתנו מהמוצב, קבלתי מספר מכתבים מחיילים שביקשו לשלחם לארץ. זמן רב חשבתי שאחד הדברים שמנע את פציעתי, היו כנראה המכתבים שהיו תחובים בכיס חולצתי ועלי, כשליח, הוטל מלמעלה לקדם אותם לכיוון הארץ כדי שיגיעו למחוז חפצם. 

לימים, אחד מחברי הטובים, אפרים לורינץ ששירת בקבע כאלוף משנה, והכיר את הסיפור הזה ממני, מונה למפקד מחוז מרכז והחליף את המפקד הפורש שהיה להפתעתי הרבה שלמה אלעז, אותו קצין קשר שנפצע קשה באותה תקרית, ונראה שהתאושש מפציעתו. אני הוזמנתי לאירוע הפרידה ממנו, כדי לספר באותה מסיבת פרישה על אותה תקרית. אלעז, שהכרתיו כקצין בדרגת סרן, עלה בסולם הדרגות והיה לאלוף משנה עם פרישתו באותה מסיבה. באותו אירוע נוכחתי עד כמה קשה הוא נפצע היות שצלע מאד ובקושי הלך. מובן שהוא לא זיהה אותי וחשב שאני הרופא שטיפל בו.

שנים רבות חשבתי אם לחפש את בני משפחתו של סמי דוד הי”ד, למרות שלא היה לי שום קשר אליו. הוא נספח בכלל כמילואימניק לחטיבת השריון ואנו אנשי החי”ר רק הצטרפנו ככוח מאבטח. הדבר הזה הציק לי מאד כל השנים. בכל זאת, אחרי זמן רב מאד מצאתי את שמו ושמות בני משפחתו. התקשרתי אליהם ושמעתי שהיה בן-הזקונים וגם הוריו נפטרו מזמן. חשבתי שאולי ירצו בני משפחתו לדעת על רגעיו האחרונים, כי לדעתי לא היה מי שיספר להם וגם לתת להם תמונה של הזחל”ם אם ירצו. הם לא חזרו אלי והשארתי את ההחלטה בידיהם.

מספר ימים לאחר אותה תקרית הצטרפתי לזחל”ם של הרמטכ”ל חיים בר-לב שהגיע לבחון את מקום התקרית עם שר הביטחון דאז משה דיין. הפעם הגענו לשם בלילה ולא נלקח שום סיכון הם עברו את הפרצה ברגל לכיוון מוצב “טמפו”. החלפתי אתו מספר מילים כאשר עלה להשקיף עם המשקפת לכיוון הפרצה אך לא הזכרתי לו שאני הייתי באותו כלי שנפגע. יצא לי להיות במחיצת אחדים ממפקדי הצבא הבכירים מספר פעמים.

זמן קצר אחרי אותה תקרית הוחלט על מבצע לאיטום הפרצה הזו, ובמבצע הנדסי מורכב, הפרצה נסתמה בעזרת מכלים שנלקחו מקרונות רכבת שהיו על המסילה על ציר אל עריש – קנטרה עוד מזמן מלחמת ששת הימים, והם דופנו עם החול שהיה באזור בשפע. סכנת הגישה למעוז טמפו טופלה.

אריה לצטר על קו מסילת הברזל אל עריש – קנטרה.

 היה ברור שלא אשמע את הרכבת מגיעה. הרלסים פורקו לבנית הבונקרים במוצבים

                            סיפורו של אליעזר רם סמג”ד סיירת “שקד”

                               מפקד החפ”ק הדרומי במבצע סרג’נט

בעקבות פעולות חדירה של כוחות מצריים לשטחנו, והנחת מארבים לכוחותינו,

הוחלט על מבצע של חציית התעלה מערבה ופגיעה בכוחות המצרים.

אלוף הפיקוד אריק שרון, החליט שהמבצע יבוצע על ידי סיירת “שקד”.

המבצע תוכנן להתבצע בשתי נקודות חציה נפרדות, על הצפונית פיקד דני רהב (וולף)

על הדרומית פיקד אליעזר רם, בכל נקודת צליחה 2 צוותים כל צוות 8 לוחמים.

בדרומית צוות בפיקוד יואב גולן (לוי), וצוות בפיקוד דני אנקר.

מיד בקבלת הפקודה, החלו בסיירת באימונים, מיקמו על הסוללה צוותי (הנבלה) לתצפית על אזורי הצליחה לקבלת מודיעין, הצוות יצא מהשטח לפני תחילת המבצע.

רם מספר – לרשותי עמדה פלוגת טנקים, וגדוד תותחים 155 מ”מ, בשעות הצהרים של יום המבצע לקחתי מפלוגת הטנקים את מ”פ וסמ”פ עם שני הממ”מים, את מג”ד הארטילריה עם הקת”ק, ומפקד יחידת 707. נסענו באור יום להכין את הכוחות לצורך הסיוע והחיפוי. התוכנית היתה שמח’ טנקים אחת מתמקמת 200 מ’ צפונית לנקודת הצליחה ומח’ אחת 200 מ’ דרומית לנקודת הצליחה, הדבר נתן לנו מרווח של 400 מ’

יואב תוכנן לנוע צפונה ודני דרומה. באותה הזדמנות יזמנו יום קרב כדי שתהיה אש ארטילרית בשטח וכך יכולנו לטווח את גדוד הארטילרי לאזור הצליחה דבר שיפשר לו לטווח את האזור ולתת מענה בזמן הצליחה במידה ונצטרך, יחד עם מפקד יח’ 707 סימנו את אזור הצליחה כאשר יגיעו בלילה והיכן לפרוס את הכבל לצליחה.

תקענו יתדות בשטח עם פנסי סימון  לטנקים היכן לפרוס בחושך.

לבלוזה הגיעו שני מסוקים עם צוות רפואי במידה ויצטרכו פינוי מוסק.

הטנקים נכנסו כשעתיים לפנינו כדי שהמצרים לא יזהו שהולך להתבצע משהו

אנחנו הגענו בסביבות 22:00, החברה של 707 עברו את הסוללה, מתחו את הכבל לצד מערב, ותפיסת נקודת אחיזה, הכוח של יואב עבר ראשון ודיווח לי שהגיע, והמתין לכוח של דני שיעבור, הכוחות התחילו לנוע, יואב צפונה ודני דרומה, לא עברו כשתי דקות והכוח של יואב נתקל בעמדה מצרית (עמדה שלא זוהתה בתצלומי האויר, ועל ידי התצפיות), נדב ברין דיווח לי על נפגעים, הוראתי לו לעצור במקום ולהשמיד את העמדה שיורה, קראתי לדני בקשר אך הוא לא ענה, עליתי על הסוללה וצעקתי לדני לעצור ושיחזור מאחר והכוח של יואב נתקל, צעקתי לו להדליק את פנסי הזיהוי ושיחבור אל הכוח של יואב, והודעתי לנדב שהכוח של דני נע לקראתם, הכוח של דני נע לקראת יואב, ואז דני נפגע גם הוא מאותה עמדה, הצוות של יואב שנשאר במקום שימש עכשיו ככוח רתק, דוד פרידמן סגנו של דני אנקר, מבצע תנועה לעבר העמדה היורה, תוך כדי תנועה נפגעים דני אפשטין ויוסי בירנבאום, משה בג’איו מסתער על העמדה ומחסל אותה.

נתתי הוראה להדליק את פנסי הכתף שהיה לכל אחד לכיוון מזרח, ברגע שהדליקו נתתי הוראה למ”פ הטנקים שהרתק הצפוני יפתח באש, וכן לגדוד הארטילריה.

נתתי הוראת פינוי לכוחות, למפקד 707 הוראתי שהוא אחראי על הפינוי שיספור שלא נשאר אף אחד בשטח. נתתי הוראה לרתק הדרומי לפתוח באש על כל תנועה של רכבים שהתחילו לנוע מדרום.

קבלתי הודעה ממפקד 707 שהיה בגדה המערבית שמצבו של יואב חמור מאוד, יואב הגיע בסירת החילוץ הראשונה, כבר בזמן התנועה של הסירה מזרחה, בקשתי ממסוק החילוץ להגיע בדחיפות, המסוק המריא והגיע לאזור, עקב כמויות האש הגדולות שהמצרים הפעילו, סרב הטייס להתקרב ולנחות באזור, אריק שרון ששמע את הוויכוח שלי עם הטייס התערב ונתן הוראה לטייס לבצע בדיוק מה שאני אומר לו, לנחות למרות האש הכבדה, שלחתי מספר חברים שהיו איתי בחפ”ק כ-100 מ’ דרומה שיסמנו לטייס היכן לנחות ואחרים העלו אותו מהתעלה (עליה תלולה מאוד), בצענו פינוי מהיר למסוק, הרופא במטוס ביצע בשטח ניתוח לפתיחת כניסת אויר ולמעשה בזכות המסוק הזה יואב המשיך את חייו.

10 מרץ 2021

                                                                        מבצע סרג’נט – פשיטה מעבר לתעלת סואץ-1970

מאת : דניאל אנקר מפקד כוח פלגה ג’

נזכור,

נזכור בגאווה את זכרם של: דני אפשטיין מאלונים, ויוסי בירנבוים ממעוז חיים, מפלוגה ג, שנפלו לצידנו, במבצע זה. יהי זכרם ברוך.

בשלבי ההכנות לפשיטה מעבר לתעלה, הייתי מ”פ אימון לוחם של מחזור נובמבר 69, במחנה ערד, של היחידה הצמוד לעיר ערד.

קבלתי טלפון ממפקד היחידה דני וולף, להתייצב בבקר שלמחרת בבסיס חיל אוויר בחצרים, משם אטוס לבלוזה להצטרף לפשיטה כמפקד כוח של פלוגה ג’ ביחידה.

לקראת הצהרים נחתתי בבלוזה והצטרפתי ליחידה בדקליה.

נפגשתי עם דני וולף שנתן לי תדרוך כללי על הפשיטה המתוכננת. היו לי מספר השגות עליהם דברתי עם דני וולף, כשבועיים שלושה לפני התאריך המיועד בהם אמרתי לדני, שאם עומדת להיות פעולה מעבר לתעלה, אימון לוחם שאני מפקדו בערד, הוא הכוח הפלוגתי הטוב ביותר והמאומן ביותר ביחידה והוא שצריך לבצע.

סגל הפיקוד של אימון הלוחם היה מעולה ומחזור הגיוס של נובמבר 69, היה מהטובים שהיו בשקד. יותר מכך, זו הייתה פעולה ראשונה של שקד ושל צהל מעבר לתעלה והייתה חשיבות גדולה שהביצוע יהיה מושלם.

צר לי עד היום שהדברים התפתחו אחרת. בהמשך אותו יום נפגשתי עם יואב גולן ז”ל שהיה מפקד הכוח המקביל בחציית התעלה. הוא פנה צפונה ואני דרומה.
את יואב הכרתי מתקופת הסדיר ביחידה, הוא התקדם להיות מפקד מעולה והוא הפגיש אותי עם הלוחמים עליהם הייתי אמור לפקד, ביניהם  הקצין דוד (פרידמן) פלד, שהיה סגני בפשיטה.

קיימתי שיחה עם הצוות שנבחר למשימה מפלוגה ג’, הם עשו עלי רושם טוב והייתה לי תחושה של “אנחנו נעשה את זה הכי טוב שניתן”

קיימתי שיחה עם דוד (פרידמן) פלד שהיה סמ’פ בפלוגה ג’ ובפשיטה זו היה סגני. דוד הגיע לשקד מהצנחנים כקצין. כבר בשיחה זו הרגשתי שהוא אחד משלנו ויחד נביא הצלחה במבצע זה.

המשימה בסרג’נט הייתה לחצות את התעלה, לנוע על ציר האו”ם הצמוד לתעלה דרומה, לפגוע ולחסל את כל כוח מצרי שנתקל בו בציר התנועה, זאת אחרי תקופה שבה תקפו המצרים את כוחותינו בסיורים לאורך התעלה, בדרך לטמפו. המעוז הצפוני ביותר.

בשעות של אחר הצהרים, עלינו על זחלמים ויצאנו לציר הצמוד לתעלה, בדרך צפונה מקנטרה לנקודה בה נחצה את התעלה.

הזחלמים  עברו למהירות נמוכה ואנו קפצנו תוך כדי תנועה כך, שכל תצפית מצרית אם קיימת, לא תבחין ותזהה שמתוכננת פעילות במקום, והזחלמים המשיכו לנוע צפונה.

ריכזתי סביבי את צוות הלוחמים, הם היו במורל גבוה ונתנו לי תחושה טובה. היינו על מדי הגומי שקיבלנו מחיל הים. עשינו הכנות אחרונות לקראת חציית התעלה. במשך מספר ימים לפני הפעולה הייתה תצפית מודיעין של פיקוד דרום יום ולילה על נקודת החצייה. נקודת חציית התעלה-מכשול מים, היא קריטית במידה ויגלו אותנו במים- נכשלנו.

שני צוללנים מיחידה 707 של חיל הים העבירה בצלילה כבל חזק אותו קשרו לפיתה (עמוד בטון עליו נקשרות אוניות בתעלת סואץ), כך התקבל כבל שנמתח על פני שתי גדות התעלה, ועליו קשורים הלוחמים במעבר לגדה המצרית.

בשעה שהכנת הכבל הושלמה, עלינו על הסוללה  בדרך למים.

הכוח של יואב גולן היה הראשון והכוח שלי מאחוריו, לכל לוחם ישנו כבל הקשור לגופו, שבקצהו וו סנפלינג מתכת המתחבר לכבל שהניחו הצוללנים. המרווח בין לוחם ללוחם 5 מ’. רוחב התעלה 220 מ’.

משך זמן המעבר של שני הכוחות היה כשעה. שלב זה בפעולה הינו קריטי ביותר, אם האויב יפתח באש כשאנחנו במים, נפגע כברווזים במטווח. שלב זה עבר בהצלחה מרובה. נפגשתי עם יואב גולן, נפרדנו כל אחד למשימתו בחיבוק ולחיצת יד חברית.

התייצבתי בראש הכוח שלי והתחלתי בתנועה, של לא יותר מ 100 מטר.

פתאום נפתחה אש מאחורי, מכיוון הכוח של יואב. הפקודה המקדימה הייתה  שאם אחד מהכוחות ניתקל , הכוח השני ממשיך במהירות במשימת בתנועה למגע לטווח של 1 ק”מ מנקודת החצייה.

התחלתי לנוע בריצה שהכוח מאחורי, אני לוחץ עליהם לנוע במהירות, רק כך במגע התקפי מהיר, נצליח לחסל כוח מצרי, שיפתח עלינו באש. מהרגע שהפעולה הפכה רועשת אבד גורם ההפתעה. סביר להניח שהאויב יפתח ראשון באש בין אם הוא שוכב במארב ובין אם הוא מגיע כתגבורת לאזור התקרית בנקודת מעבר התעלה, של יואב.

אני ממשיך בתנועה מהירה, עובר את נקודת גבול הגזרה הדרומי, שהייתה עמוד חשמל ישן ( שלא ראיתי אותו בלילה החשוך), הקשר צועק לי “אנקר רוצים אותך בקשר”, אני מתקרב לקשר, מכשיר הקשר אינו עובד, לפתע אני שומע קריאות, צעקות מכיוון כוחותינו במזרח לתעלה של רם אליעזר שהיה סגן מפקד שקד. “אנקר תחזור דחוף, יואב נפגע והוא צריך סיוע”. אין לי דרך לענות לרם אליעזר, כי צעקות מצידי יגלו את מקומינו וקשר אין לנו.

הכוח מכונס לידי, אני מוודא שכולם בסדר, מוסר להם שלכוח של יואב יש נפגעים ואנחנו דוהרים חזרה במבנה קרבי.

חששתי שהכוח של יואב יחשוב אותנו לאויב ויפתח עלינו באש.

ניסיתי להבין מה קרה ליואב והיכן הוא ומה המרחק והכיוון ממנו יורים. אמרו לי מצפון, מרחק לא גדול. לא ראינו עמדות או מתחם בצילומי אוויר וגם תצפית הפיקוד על אזור חציית התעלה לא זיהתה עמדות או בונקר מבוצר כל שהוא.

נכנסתי לתעלה רדודה צמוד לכביש האו”ם, הכוח מאחורי והתחלתי לנוע צפונה, בהנחה שאם יש אויב נגיע אליו.

עברתי כ 8 מ’, פתאום צרור לעברי לרגלים, אני ממשיך וצרור נוסף נורה. אני לא מזהה מאיפה הירי, היות ולא היו כדורים נותבים, אני מרגיש שנפצעתי ברגלים, לא ניתן לראות פגיעות כי אני עם בגד גומי. הגומי לוחץ על הרגלים, כך שגם אין בריחת דם ואינך רואה פציעה.

קראתי לדוד  (פרידמן) פלד הסגן שלי בפשיטה וסיכמנו שדוד יתקדם עם 3 לוחמים באיגוף ימני עד לעמדה המצרית, ואני אשאר במקום ואתן להם, רתק עם שאר הכוח. כאשר הכוח של דוד יגיע לקרבת העמדה המצרית, הוא ישליך 4 רימונים, ויסתער. פיצוץ 4 הרימונים, יהיה הסימן בשבילי לחדול ירי ברתק.

הקשר אומר לי “אנקר תמתין, מטוסים שלנו בדרך לתקוף את האזור ממנו יורים”. אני שואל איך הם יזהו את היעד, אין לי מי שיטווח  אותם ונותן להם נקודת ציון למטרות ואז אומרים לי תעיף מבט לצד הישראלי של התעלה ממזרח לנקודת החצייה, אני רואה מוט בגובה כ-10מ’ ופנס בראשו, שאומר לטייס מערבה בקו ישר, הוא יכול לפתוח באש בגבול הגזרה, כשהוא יורה רק צפונה והוא חייב להיכנס לתקיפה מדרום לצפון בלבד, כך שלא יהיה ירי על כוחותינו.

כעבור מספר דקות, הופיעו 2 מטוסי סקייהוק בגובה נמוך ביותר. נכנסו לתקיפה תוך ירי רקטות שכל אחד מהם מבצע גיחה נוספת בחימוש כבד ביותר.

שילוב חיל אוויר בפשיטה , השאיר עלי רושם אדיר, שיטת ההכוונה של הטייסים , הדיוק הכירורגי והפגיעה באזור אותו זיהינו כיעד, היו מרשימים.

כשהסתיימה תקיפת חיל האוויר, התחלנו בתקיפת העמדה המצרית.

דוד והכוח שאיתו, עשו עבודה מצוינת כפי שסוכם בינינו.

הירי של דוד  והכוח שאיתו היו במרחק של כ 15-20 מטרים ממני.

בשלב זה כבר הרגשתי חלש מאיבוד דם בפציעה, כשפסקה האש, צעקתי לדוד שאני בדרך אליו, נכנסתי לתעלה שבה נפצעתי והמשכתי לעבר דוד, עברתי ליד עמדה וחיסלתי חיל מצרי שהיה בעמדה, כפי הנראה זה החייל שירה לכיוון שלנו. התקרבתי לדוד ואני רואה בונקר לרוחב כביש האו”ם, באורך  של כ 8 מ’ ורוחב כ 6 מ’.

היו שם מספר חיילים, חיסלנו אותם. בשלב זה התחיל ירי מרגמות מדויק על אזור החצייה  משני עברי התעלה, התפנינו בסירות זודיאק  605 של הנדסה ימית, מסוק שנחת צמוד לתעלה, לקח אותי לטיפול ראשוני בבלוזה ומשם בהמשך לסורוקה.

בקרב הזה נפגעתי מ 7 כדורים ברגלים, אך למזלי הרב, הכדורים נכנסו ויצאו ונשארו לי רק רסיסים.

היום במבט לאחור אני חושב שכל הצוות בפיקודי עם דוד סגני, נלחמנו ברמה גבוה ואיכותית ביותר.