סמל

שפורן ראובן

בן לאה ויחזקיהו
torch180x250
נפל ביום ו' בשבט תשל"ב (22.01.1972)
בן 21 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי קריית שאול
האירוע: סיור ברצועה
200px Badge of the Israel Defense Forces.new .svg

סיפור חייו

בן לאה ויחזקיהו. נולד ביום כ”ה באדר ב’ תשי”א (2.4.1951) בשדה אליהו. בגיל שבע עבר עם משפחתו לגור ברמת גן ולמד שם בבית הספר היסודי “יבנה”. בכיתה ה’ הצטרף ל”בני עקיבא” והיה חבר פעיל בתנועה. הוא הדריך בקייטנת “אליצור” – איגוד ספורט דתי – והשתתף בצליחת הכינרת. אחרי שסיים את לימודיו היסודיים החליט, יחד עם שני חבריו הטובים (“השלישיה”), להמשיך את לימודיו התיכוניים ברוח התורה והם הלכו לישיבת “בני עקיבא” בכפר הרא”ה. לאחר ארבע שנים בישיבת “בני עקיבא” יזם יחד עם חברו פעולה של הדרכת נוער במוסד החילוני “נעורים” בשבתות, מתוך הכרה ברורה שעליו להעניק ערכים בתחום היהדות גם לאחרים, שאינם זוכים לכך כמוהו. תקופה זו של ארבע שנים בישיבה תיכונית הייתה תקופת התבגרות לראובן ובה עוצבה דמותו המיוחדת. לקראת סיום הלימודים התלבט מאוד בבחירת הדרך שימשיך בה. מוריו לחצו עליו להמשיך בלימודי הקודש ב”ישיבה הגבוהה”. חבריו ב”ישיבה” מספרים שלא תמיד השתתף בבילויים כיתתיים שונים, אלא בחר לשבת באולם הלימודים של “הישיבה” ולחקור ולדרוש בספרי מחשבת ישראל. בכיתה י”ב התעוררה בעיית הגיוס לצבא וכמו כל בחור דתי בחוגו עמדה השאלה: לישיבה גבוהה או לצבא? ראובן לא התלבט כי אז (בשנת 1969) היתה “מלחמת ההתשה” בעיצומה, ואף לרגע לא חשב להמשיך בישיבה הגבוהה. רק אחרי כן – אמר בלבו – לאחר שאסיים את חובותי לעמי. הוא שאף להתגייס לאחת היחידות המובחרות של צה”ל והצליח להתקבל לסיירת. הוא ניסה להקדים את מועד גיוסו והצליח גם בכך.

ראובן גויס לצה”ל במחצית אוגוסט 1969 והתנדב לשרת בסיירת “שקד”. זמנים קשים עברו עליו בטירונות. הוא היה בחור “ישיבה” חסר כושר גופני מתאים, שומר מצוות בין הרבה בני קיבוצים בסיירת ובדרכו השקטה והנעימה, התמדתו הגדולה וביושרו הרב הצליח תוך זמן קצר להתבלט ולהתחבב על כל חבריו ומפקדיו, עד שנהפך ל”מצפון הסיירת”, כפי שסיפרו חבריו אחרי כן. לאחר הטירונות עבר קורס מ”כים וקורס מש”קי חבלה. בזמנו הפנוי קבע עתים לתורה ונהג לעסוק בהסברת בעיות דת ואמונה לחבריו, בנועם הטבעי, המיוחד לו. כמפקד ידע להוליך את פקודיו ללא נגישות ותרעומת, אלא בדיבור שקט ובחיוך נעים של טוב לב. בימי שירותו נפצע מרסיסי רימון שפגעו בו והרופאים אסרו עליו לחזור לסיירת, אך הוא עשה מאמצי שיכנוע רבים ובשיחות עם מפקדיו הצליח “לסחוט” הבטחה שיוחזר ליחידה לתפקיד מנהלי עד שיבריא. מפקדיו מספרים שתוך ימים אחדים כבר השתתף בפעילות מבצעית, בשקט ובצנעה, שכן עדיין לא חזר לאיתנו. לאחר זמן הציעו לו מפקדיו לצאת לקורס קצינים. רוב הזמן עשה בפעילות מבצעית בעזה והיה מפקד צוות וסגן מ”מ. בערב שבת קודם נפילתו, שוחח עם חבריו לנשק על הישארות בצבא. היו כאלה שסיפרו לו על כוונתם לחתום לשירות קבע, אך ראובן אמר להם: “אני חותם קבע בצבא ה'”. מאחר שגמר אומר בלבו לעלות ירושלימה וללמוד שם בישיבת “מרכז הרב”. ביום ו’ בשבט תשל”ב (22.1.1972), בהיותו ממלא מקום מפקד מחלקה, הוליך את אחד הצוותים בסיור נגד מחבלים ובסיור זה מצא את מותו, בעת מילוי תפקידו. חבריו אמרו כי ראובן בדתיותו, בהתנהגותו המופתית וברוח הקרבתו, הקרין עליהם וכל הזמן הטיף לסובלנות כלפי תושבי עזה (כי גם הם נבראו בצלם, אמר). הוא מנע מהם התפרצויות כלפי מחבלים שידם הייתה בצה”ל. כשהוא בראש המסתערים, נאמן לסיסמא “אחרי”, נפל, הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול.

דברים לזכרו התפרסמו בבטאון “בני עקיבא” “זרעים”, במוסף “הצופה” ובעיתון הנוער “בעצם;” בימי השבעה פנו חבריו מהישיבה להוריו של ראובן וביקשו מהם רשות להתאסף בביתם אחת לחודש במשך שנת האבל, לערב לימוד והרצאה במחשבת ישראל (מקצוע החביב על ראובן). ואמנם ערבים אלה נערכו מדי חודש בחודשו בהשתתפות רבים, והיו לערבים מרשימים מאוד; ביום השנה הראשון נחנך בישיבת בני עקיבא בכפר הרא”ה “חדר עיון וספריה במחשבת ישראל” שהוקם לזכרו של ראובן. בכל 3 חודשים מתכנסים שם חבריו לערב עיון והרצאה במחשבת ישראל; במניין הצעירים ברמת גן, שם התפלל ראובן בחופשותיו, הוקמה לזכרו “הספריה התורנית ע”ש ראובן שפורן;” במניין הצעירים בבני ברק (שם מתפללים הוריו של ראובן) הוקמה “קופת גמ”ח ע”ש ראובן שפורן;” מבחר מאמריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל, שלא ראו אור, הוצאו על ידי אחד מחבריו בשלושה קבצים שהוקדשו לעילוי נשמתו; כן יצא לאור לזכרו ספר זיכרון, שהוא חינוכי בשטח התורני והצבאי, שלאורו יתחנך הנוער, שהיה כה קרוב ללבו. בית מדרש לזכר ראובן הוקם בבית הכנסת “דובב עוז” שברמת גן.

בשבת בבוקר בשיא החורף, ו’ שבט תשל”ב – 22/01/72, התארגנו ליציאה לפעילות שוטפת מסכלת בעזה.

מקום הפעילות :    צפון רצועת עזה – בית להי’ה.

מטרת היציאה  :  שוטטות  לא מוגדרת בשטח מוגדר.

הכוונה            :   ללכוד מחבלים ו/או חיסולם.

אופן הביצוע     :   תנועה שקטה של צוות קטן בשטח מוגדר, התאקלמות והטמעות במרחב הפתוח או הבנוי, תוך תנועה אקראית לא מתוכננת המדמה תנועת מחבל כדי להפתיעו.

כח אדם וציוד    :   הצוות כלל, ראובן שפורן ז”ל מפקד החוליה, מעמוקה סמיר ואנוכי – נגר יוסף. עם מינימום ציוד, אפוד חלקי, משוחררים מכובע פלדה ומאפוד מגן, חמושים בנשק אישי קל עם ארבע מחסניות מימיה ומכשיר קשר – מ”ק 10.

משך הפעילות   : בד”כ 12 שעות רצופות בשטח, פעמים יותר, בפעילות זו התכנון שש שעות.

שעת היציאה     : סמוך לעלות השחר, בערך 05:30.

משך הפעילות באותה שבת קוצר לשש שעות כדי שראובן ז”ל יוכל לחזור ולהתפלל מנחה, ולקיים מצוות  סעודה שלישית של שבת.

עד כמה שזכרוני מגיע ראובן הספיק לומר את ברכות השחר ולהתפלל שחרית מקוצרת בלבד, תוך שמעמוקה ואנכי מארגנים את הציוד.

ההתארגנות נעשתה תחת לחץ זמנים שלא הותיר לראובן ז”ל זמן לקידוש ולפת של שחרית – סעודה שניה של שבת. וכיון שההלכה לא מתירה לטעום כלום לפני הקידוש יצאנו לשטח במהירות אל תוך זרזיפי הגשם הטורדניים והבוקר הקפוא בלי שראובן ז”ל יחמם גרונו אפילו בלגימה קלה מהתה החם שעל הכיריים.

כדי לקיים מצוות הקידוש בשחרית וכדי לא להיות בפעילות של הליכה בשטח במשך כמה שעות ללא שתייה ואכילה ראובן ז”ל הכניס לפאוצ’ האחורי הרחב חלה שלמה. ותוך כדי שהוא מכניס את החלה לפאוצ’ התלבט ראובן ז”ל יחד איתי, האם בנשיאת החלה מחלל את השבת ועובר על איסור של טלטול החלה במקום שאין ערוב,[1] שהרי חכמים התירו לטלטל רק  כלי נשק ואביזרים הנחוצים לעצם הפעילות. ואם הטלטול אסור איך יקדש על הלחם האסור בטלטול. כלומר, אפשר לערוך קידוש על לחם במקום שאין יין ובכך מקיים מצוות קידוש שחרית ויכול לאחר מכן לקיים מצוות סעודה שניה של שבת על ידי אכילה ושתייה, במקרה זה מצוות האכילה תהיה בהמשך אכילת החלה, ושתייה מן המימיה. המסקנה היתה שמותר לקחת את החלה עימו כיון שהחלה מהווה חלק מיכולתו של הלוחם לתפקד, לכן אפשר לערוך קידוש על החלה ולקיים מצוות סעודה שניה בשטח.

באותה שעה אמרתי לעצמי – זו השאלה בה מתלבט לוחם בבוקר קר של שבת לפני היציאה לפעילות? – בדיעבד אל מותו –  איזה גדלות רוח של לוחם יהודי.

יצאנו מהמתחם הצבאי עם עלות השחר, מכורבלים במעיל ומכנסי דובון עקב הגשמים והקור. ראובן נושא את מכשיר הקשר – לאחר מאבק עיקש עימי כי הוא רוצה לשאת ראשון את מכשיר הקשר, למרות הפצרותי שאני הוא שאשא את המכשיר שהרי הוא מפקד החוליה וחייב להיות נייד וזריז. בליבי פנימה רציתי לתת לו תחושה של שבת שכל כך הייתה חשובה לו – בדיעבד יתברר כי יש מי שמכוין מלמעלה הכל כי אולי זה מה שהשאיר אותי בחיים -.

לאחר הליכה בשטח למעלה משעה בגשם זלעפות, ומשפסק הגשם והתבהר מעט, התיישבנו לנוח קמעה בפרדס תפוזים, ראובן ז”ל הוציא את החלה מהפאוצ’ וקידש עליה, אכל ממנה מה שאכל והציע לנו חתיכה מן החלה, שחר היה, קר ועדיין השמש לא זרחה, תחושת התעלות של שבת בתוך פרדס רטוב מזרזף וקידושא רבא על חלה ומי מימיה.

התארגנו, לקחתי את מכשיר הקשר עלי, והמשכנו לנוע בדממת הבוקר עם ריח משכר של פרדסי התפוזים, מפרדס לפרדס, מבית באר לבית באר, מהלכים בהילוך חתולי, שקטים, ערניים, כשהנשק דרוך ומוכן לפעולה. והנה תוך כדי תנועה בתוך אחד הפרדסים ראובן ואני מזהים דמות נעה במהירות,  מיד החלנו לרוץ אחר הדמות תוך כדי צעקות שיעצור, הדמות נעלמה לנו לאחר מבנה אבן, מניסיוננו ברור היה לנו שהמבנה הוא בית באר, ראובן צועק אני לוקח את הבית משמאל, מעמוקה לקח הבית מימין, וכיון שהמכשיר היה עלי ואני איטי יחסית לראובן ומעמוקה, לקחתי את הבית מימין אחרי מעמוקה. בשעה שעקפנו את הבית מימין שמעתי קול רעש בתוך בית הבאר, חששתי אולי המחבל נכנס לבית הבאר, סיימנו לאגף את הבית מימין ומעמוקה שואל אותי היכן שפורן – דממה, אין תשובה.

מעמוקה קרא בקול לשפורן וקולו מהדהד בתוך הבוקר הרטוב ובין עצי הפרדס – מענה אין. הבחנתי בגדר המערכת וברור היה לי שראובן ז”ל לא היה יכול להמשיך הלאה. אמרתי למעמוקה בוא ננוע בזהירות עם נשק מוכן לירי, עם נצרות פתוחות ואצבע על ההדק, החלנו לעקוף את הבית בקטע שראובן כיסה. והנה אנו מגלים שדלת בית הבאר פתוחה, חששנו אולי ראובן ז”ל בתוך המבנה, מה שחייב אותנו להתפרץ לבית הבאר ללא ירי וללא זריקת רימון, שלא נפגע ח”ו בראובן ז”ל – אם ראובן נמצא שם. קראנו לתוך בית הבאר “שפורן אתה שם” אך לא קיבלנו כל מענה. התפרצנו לתוך בית הבאר אני מימין ומעמוקה משמאל.

תוך כדי פריצה לבית הבאר החשוך אני מגלה לתדהמתי שעוד צעד אני בתוך הבאר, עליתי על קרשים שחלקם שבורים. נסוגותי לאחור, ביצענו סריקה מהירה של  בית הבאר.

משראיתי שהמקום “נקי” אמרתי למעמוקה לדעתי ראובן נפל לתוך בית הבאר, כנראה תוך כדי כניסה לבית באר עלה על הקרשים הרקובים ונפל, גם אני כמעט נפלתי לולא שדרכתי על הקרשים במקום שלא היו רקובים, וראיתי את מקום ריסוק הקרשים ומנעתי עצמי מלעלות עליהם.

למעמוקה  היה קשה לקבל את התיאוריה שלי, וביקש שנסרוק גם מחוץ לבאר, יצאנו וסרקנו מחוץ לבאר, ולא מצאנו את ראובן ז”ל.

בקשתי ממעמוקה – שיוריד מגבי את החבל הקשור לי מתחת למכשיר הקשר, לא הצלחתי להוריד החבל בגלל מכשיר הקשר שהיה על גבי. תמיד נהגתי לשאת איתי בכל פעילות חבל טיפוס לכל מקרה, גם אם הפעילות מבוצעת ללא חגור. החבל עזר לי בהרבה מקרים, במיוחד בשטח בנוי כמו עזה, לטפס על בתים ללא שירגישו, או על חומות גבוהות עם גדרות תיל. או סתם לגרור גיפ תקוע בחולות.   

שבנו לתוך בית הבאר והתחלתי לצעוק לתוך הבאר “שפורן”, אך לא היה מענה. שלשלתי את החבל לתוך הבאר כדי לרדת לתוך הבאר אך החבל היה קצר. הבנתי שהבאר עמוקה מאוד. החבל שלי היה באורך ארבע עד חמש מטרים ולא הגיע לתחתית הבאר, מה עוד שהסיכון לרדת לבאר עמוקה מלאה מים עם חבל קצר ללא אמצעי תאורה ורק לוחם אחד אוחז בחבל הוא סיכון גדול מידי.

בשלב זה אמרתי למעמוקה אני פונה לעזרה לבסיס, ניסיתי ליצור קשר אבל הקשר היה גרוע, למעמוקה היה אקדח זיקוקים, ביקשתי ממנו שיירה זיקוק אדום, אולי הצופה שעל הבנין בו אנו שוכנים יזהה את הזיקוק ויחזור אלינו. אחר שמעמוקה ירה את הזיקוק, נוצר קשר טוב יחסית עם הבסיס, ביקשתי שיבואו במהירות עם מספר גדול של לוחמים וחבל הכי ארוך שיש בבסיס, כננת, ואמצעי תאורה. לבקשת מפקדי לא ידעתי להעריך את אורך החבל, ולכן בקשתי שיביאו את החבל הארוך ביותר שאפשר.

לא ידעתי לתת נ.צ. כדי להגיע אלנו כי המפות היו אצל שפורן, הקשר היה קשה ולא ניתן היה לדעת היכן אנו נמצאים, אולם כוון כללי נתתי – ליד גדר המערכת. ובעזרת מספר זיקוקים נוספים הגיעו אלינו שני גיפים עם לוחמים חובש חבל ואמצעי תאורה.

מכאן הפיקוד עבר אל הקצין – אנני זוכר מי היה.

את החבל שלשלנו בעזרת מספר לוחמים, החובש ניסה לרדת לבאר אולם לאחר מספר מטרים ביקש לעלות, משכנו אותו החוצה. החובש סיפר שאין מספיק אויר בבאר, והחבל קצר, כמדומני שדובר על חבל באורך 50 מ’.

המפקד פנה לבסיס וביקש שיביאו את החבל הכי ארוך ועבה שיש בבסיס, לאחר שהגיעו לוחמים נוספים עם חבל נוסף ומיכלי חמצן, קשרו את החבל הנוסף אל החבל הקיים והמשיכו לשלשל את החבל עד שהרגישו שהוא נח.

החובש חשש לרדת פעם נוספת, ורמי סידיס בן מחזורי התנדב לרדת, סידיס נקשר לחבל בצורה מאובטחת עם בלון חמצן ופנס עמו, וכל קטע של ירידה בדקו מה מצבו, סידיס התיז מידי פעם חמצן כדי שיוכל לנשום. כשכל העת אוחזים בחבל כמות גדולה של לוחמים בחיל ורעד. סידים מודיע שמצא את ראובן, בתחתית הבאר ורימון שנפל מהפאוצ’ נמצא לידו מבוקע. ניתנה לסידים הוראה לקשור את שפורן לאלונקה שהורידו לו, סידיס קשר את שפורן בזהירות גדולה לאלונקה וקשר את האלונקה לחבל נוסף. כמדומני תחילה העלו את סידיס, ואח”כ את גופתו של ראובן ז”ל.

במדידת החבל נמצא שעומק הבאר 80 מ’. אין צורך לפרט מה קורה לאדם שנופל לעומק כזה. באותה שעה הייתי ככלי אין חפץ בו, נסער מעוצמת הארועים מאומץ ליבו של סידיס, לוחם שאין לו מושג בחילוץ נפגעים היורד לתוך באר עמוקה בעומק של עשרים קומות, מטפל בחילוץ מסובך עם אמצעים מאולתרים. ופניו היפים והשקטים של ראובן ז”ל מחייכים בחיוכו הצנוע לא סרים מעיני, ובעיני רוחי ונשמתי הסוערת אני רואה את  נשמתו הענקית של “שפורן” ז”ל עולה השמימה – בבוקר קר של שבת קודש.

תהי נשמתו של ראובן שפורן ז”ל צרורה בצרור החיים.

כתב – יוסף נגר

וידאו

הוידאו שלנו
1/1 סרטונים
1
ראובן שפורן ז"ל
ראובן שפורן ז"ל

וידאו

גלריה

מה אתה מחפש?

הקלידו שאלת חיפוש

החיפוש יתבצע מיד

שלום

אשמח לקבל כל דבר מתקופתכם בסיירת שקד, עזרה ורעיונות נוספים
מוזמנים להעביר

ניר כהן
050-5642288
nirc0407@gmail.com

מלאו את הטופס

ואחזור בהקדם

לתרומה

בנק לאומי
סניף - 709
ע"ש - ארכיון לוחמי סיירת שקד
מס' - 020826/66

בתודה מראש
ניר