רב סרן

כהן דוד

בן סימי ומרדכי
torch180x250
נפל ביום כ' בסיון תשמ"ב (11.06.1982)
בן ½25 בנופלו
מקום מנוחתו בית העלמין הצבאי דימונה
200px Badge of the Israel Defense Forces.new .svg

סיפור חייו

בן סימי ומרדכי, נולד ביום ה' בתמוז התשט"ז ( 14.6.1956) בעיר רבט שבמרוקו, למשפחה ציונית שנאבקה שנים ארוכות על זכותה לעלות לארץ-ישראל. בהיות דוד בן 6 שנים, הגשימה המשפחה את חלומה, עלתה לארץ והשתקעה בעיירת העולים דימונה. דוד סיים את בית הספר היסודי "רתמים" בדימונה, ובשל היותו תלמיד מצטיין המליצו מחנכיו ומנהל בית-ספרו שימשיך את לימודיו בבית-הספר למחוננים "בוייאר" בירושלים. כל בני המשפחה, שבעה במספר, סיימו את לימודיהם התיכוניים בדימונה, חוץ מדוד שגילה שקדנות, צניעות, כוח רצון וכוח סבל. המעבר מהחממה שבבית ההורים לבית-ספר רחוק בירושלים לא היה קל לא לדוד, ולא למשפחתו. תחילה התקשה דוד בלימודים, המעמסה הכספית שהייתה כרוכה בשיעורים פרטיים לאנגלית העיקה על המשפחה אך היא עמדה בזה. דוד עמד בכל הקשיים, התאקלם מבחינה חברתית, ציוניו השתפרו משנה לשנה וציוני הבגרות שלו היו מהגבוהים במחזור. בכל חופשותיו הוא עבד בכל מיני עבודות מזדמנות, ולא בחל בכל עבודה קשה. כל זאת, כדי להקל על הוריו ולחסוך כספים לקראת המשך לימודיו. דוד היה גאה מאוד במוצאו ובעיירת מגוריו. הוא נהג לומר: "יש שני דברים, שבהם אני לא צריך להתבייש א. שאני מרוקאי ו-ב. שאני תושב דימונה". הוא סלד מדברי הזלזול ששמע בעיירתו, והיה מסביר לכל אחד את מעלותיה של דימונה. חבריו בבית-הספר "בוייאר" זוכרים אותו כחבר למופת, תלמיד מצוין וספורטאי מעולה, שהרבה לשחק כדורגל. לא היה ענף ספורט שלדוד לא הייתה נגיעה בו. הוא השתתף בכל האליפויות הן הפנימיות והן החיצוניות וייצג בהן בכבוד את בית-ספרו. דוד היה ספורטאי הוגן, וידע לקבל הפסד בכבוד. הוא היה דמות נערצת: כושרו הגופני, רצונו העז, מסירותו ונאמנותו שימשו דוגמה ומופת לכול. דוד היה מנהיג בכל רמ"ח אבריו.

דוד גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1974. תחילה חשב להתנדב לנח"ל. אולם אחר-כך הוא החליט, שהנח"ל אינו מספיק קרבי עבורו, ולכן התנדב ל"סיירת שקד" וחבש בגאווה את הכומתה השחורה. לאחר סדרה של אימונים מפרכים בטירונות ובקורס סיור, שכללו ניווטים, אימון מתקדם וקורסי צניחה וסיור, הוא נשלח לקורס מ"כים וסיימו בהצטיינות יתרה. בהמלצת מפקדיו, ובשל כושרו הגופני המעולה, הוא נשלח לקורס מדריכי אימון גופני, וסיים גם אותו בהצלחה. משם הייתה דרכו סלולה לפניו. הוא נשלח לבית-הספר לקצינים. בפלוגתו כונה דוד בשם "המשקיע", כי ידע להשקיע את כל כוחו ומרצו על מנת להשיג מקומות ראשונים. את קורס הקצינים סיים דוד בציון א-ב, ובהמלצת מפקד בית-הספר נשאר להדריך מחזור צוערים כמפקד כיתה. מכאן הוא עובר לחטיבת הצחנים, כסגן מפקד יחידה מובחרת. הכומתה שלראשו החליפה צבע – הפעם לאדום. מפקדיו העריכוהו מאוד, וציינונהו כ"קצין מקצועי מאוד, בעל מנהיגות, ממושמע ומסודר, בעל מרץ רב". הוא מונה לתפקיד ראש מדור חי"ר בבסיס האימונים של חטיבת הצנחנים, והועלה לדרגת סרן ב"נוהל קצין מצטיין".

הגיע מועד השחרור, ודוד נרשם לאוניברסיטת בן-גוריון לפקולטה למדעי החברה. הוא חשב להקדיש עצמו לאחר תום הלימודים לעבודה עם בני הנוער בדימונה, לשכנעם להמשיך ללמוד ובבוא הזמן – להתגייס ליחידות מובחרות. אך מפקדיו מיאנו להשלים עם לכתו, ובדברי ציונות והטפת מוסר שכנעוהו להמשיך ולשרת. הוא נתמנה למפקד פלוגת טירונים בצנחנים, פלוגה בעייתית. ובטיפול אישי צמוד שנתן כמעט לכל אחד מהחיילים, הפכה הפלוגה למלוכדת ומגובשת. ואכן במבצע ליטני מילאה פלוגה זו את כל משימותיה. דוד נשלח בשנית לבית-הספר לקצינים לתפקיד הדרכה, והפעם כמפקד מחלקת צוערים. בשנת 1979, נשלח דוד לארצות-הברית לקורס נחתים בצפון קרוליינה. כרגיל, סיים דוד את הקורס בהצטיינות והכומתה שעל ראשו החליפה צבע פעם נוספת, הפעם לצבע ירוק.

בשובו לארץ הוא נשא לאשה את חברתו אורית, והקים את ביתו בדימונה. דוד נתמנה לסגן מפקד גדוד, והיה מועמד לקידום לקצין אג"ם חטיבתי. מפקדיו בחטיבה ציינונהו כ"קצין מצטיין בעל כושר מנהיגות וארגון, יוזם ואחראי שנתן דוגמה אישית לחייליו, היה ישר ובעל יכולת גבוהה. גילה רגישות לבני אדם". וחבריו אמרו, כי הוא נוצר מהחומר שממנו קורצו אלופים.

בשנת 1982 נולדה בתו, דגנית. באותה שנה הוחלט לפנות את ימית מתושביה, ועל דוד ויחידתו הוטל לבצע זאת. דוד היה חצוי בנשמתו. מצד אחד אהב את המקום והתנגד לנסיגה, מצד אחר – כחייל – קיבל עליו את המרות המדינית וביצע את המוטל עליו בלא דופי. להרגשתו האישית נתן ביטוי בכמה שירים שכתב על הפינוי. וכך כתב באחד מהם: "סיפור פרידה עצוב/חממות בגוש עזוב/מראה החוף חטוב/הכל בחוזה השלום כתוב… /רק קרן שמש בהירה/מבין האפור בהירה/שולחת זיק ותקוה – /נא עצרו את הנסיגה".

לפני פרוץ מלחמת שלום הגליל יצא דוד לחופשה ממושכת, שאותה – כך קיווה – יבלה עם אשתו ובתו. אולם עוד בשבת בבוקר, תוך כדי נסיעה, הוא הבחין בתנועה צבאית ערה בכבישי הגליל. הוא החליט לברר במטה החטיבה מה קורה, והתבשר על ההכנות למבצע. הוא החזיר את אשתו ובתו לביתם, והתארגן לביצוע הנחיתה באיזור האוואלי. אחר-כך הוא קיבל מינוי – מפקד "כוח דודו".

ביום כ' בסיוון תשמ"ב (11.6.1982) נפל סרן דוד בקרב בלבנון, והובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בדימונה. לאחר מותו, הוא הועלה לדרגת רב-סרן. דוד השאיר אחריו אשה ובת, הורים, שלש אחיות ושלושה אחים.

ראש עיריית דימונה הספידו, ואמר: "נפל היום אחד מבניה המפוארים של דימונה. צעיר רגיש, רציני, איכפתי, אדם שחיי העיר היו חשובים לו ביותר".

משפחתו הציבה לזכרו תיבת תפילה בבית-הכנסת "שבת אחים" בדימונה, והוציאה לאור ספר ושמו "דודו" המספר את תולדות חייו ודברי הערכה והספד.

גלריה

מה אתה מחפש?

הקלידו שאלת חיפוש

החיפוש יתבצע מיד

יצירת קשר

אשמח לקבל כל דבר מתקופתכם בסיירת שקד, עזרה ורעיונות נוספים
מוזמנים להעביר

ניר כהן
050-5642288
nirc0407@gmail.com

מלאו את הטופס

ואחזור בהקדם